כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    יוסי קווטינסקי כותב על הכל

    בלוג שנותן במה הן לצד העסקי והן לדעות שלי על כל דבר שרק אראה לנכון. מקום להביע הגיגים , מחשבות, דעות ועוד הרבה ובין השאר לספר על עיסוקי

    לכל המגיבים, אני מבקש להשתמש בגודל הפונט האחיד, לא אות שמנה, אות רגילה - כולנו שווים וכמו שאני כותב בגודל אות רגילה - אני מבקש מכולם - תכתבו בגובה העיניים באות הסטנדרטית ולא אות שונה. תגובות בפונטים שונים מוגדלים או שמנים - יוסרו, כולנו שווים ואין פה מישהו עם גדול יותר או שהוא שווה יותר

    מגיבים בבלוג שהם משתמשים פרטיים / אנונימיים מתבקשים לא להגיב בפורום זה. אדם בלי זהות ואו אחד שלא מוכן לקבל תגובה לא תתאפשר לו הזכות להגיב בבלוג זה. הדבר נובע מכך שאנשים שאין אפשרות להגיע אליהם על מנת להעיר להם אם כתבו משהו לא ראוי לדעתי והם מסתתרים בדרך כלל אחרי שמות בדויים ומרשים לעצמם לכתוב, להכפיש ועוד.

    מוכן לקבל כל תגובה, רק מאנשים שיש להם "זהות" ויש אפשרות לתקשר איתם.

    0

    ההחלקה הפציעה הניתוח בברלין - סילבסטר 2015 – פרק ד' – בבית חולים (יום שלישי)

    2 תגובות   יום שבת, 10/1/15, 11:20

    ההחלקה הפציעה הניתוח בברלין - סילבסטר 2015 – פרק ד' – בבית חולים (יום שלישי)

    יום שלישי אחרי כמה שעות שינה אני מתעורר בשעה 5 וחצי בבוקר. את הלילה עברתי עם הרבה משככי כאבים ואיכשהו הצלחתי לשרוד אותו. יחסית ישנתי טוב אני חושב שזה היה בהשפעה אחת של הביקורים שקיבלתי מאורי ומרב חב"ד שנתנו לי טיפה תקווה ומצד שני – שעברתי את החלק הקריטי שאין לי מושג מה טיבו, למרות שהרופא שבא אלי אמר לי שהניתוח הצליח.

    חמש וחצי בבוקר אני אומר בוקר טוב לצחי אחי, מספר לו על הלילה, הוא מספר לי על דאגות המשפחה ושכולם לחוצים בגלל מה שעובר עלי ואחר כך אומר לי שהוא טס אלי הערב בשעה 17:30  יוצא מישראל לברלין על מנת להיות איתי. הבהרתי לו ועמדתי על זה שהוא יגיע למלון שלי וישתמש בחדר שלי.
    שוחחנו עוד הרבה במהלך השעה שעתיים אחרי, ולאחר מכן הגיעה אלי אחות לראות ולדרוש בשלומי ולראות שהכל בסדר. אני עדיין מקורקע למיטה.

    בשעה 8 בבוקר הגיעה ארוחת בוקר, לציין, טעימה, 2 לחמניות טריות, גבינה צהובה ולבנה, דבש, מרגרינה וכוס תה ו.. יוגורט בטעם פירות – יאמר שטעים דווקא.
    בלעתי הכל, הייתי רעב, זו הייתה בעצם הארוחה הראשונה שאני אוכל מאז כמעט יומיים.

    מיד לאחר מכן החל מחול האחיות בחדר שבאו כולן לראות מה שלומי, נכנסו כמה אחיות חייכו, שאלו מה שלומי דאגו לי, שאלו אם אני רוצה משהו או צריך משהו ואז הגיעה אחות ג'ינג'ית אחת שאמרה עכשיו הזמן קצת להתנקות והפעם עוד עושים את זה במיטה.

    היא הביאה קערה עם מים פושרים, מגבות עוד כל מיני דברים ועשתה עלי פוליש עד כמה שרק ניתן בהתחשב בזה שאני במיטה ועדיין אסור לי לרדת ממנה.

    בהמשך הגיעו רופאים לראות מה שלומי, בדקו את הניתוח ואמרו לי שהוא הצליח והם מרוצים, החליפו לי תחבושות ונתנו מלא כדורים, כאבים ועוד ואין לי מושג אפילו מה.

    לאחר שעה או שעתיים הגיע פתאום אח בחור נחמד ואמר...... עכשיו יוצאים לסיבוב, אמרתי לעצמי – מה ? כבר על הרגליים איך זה יכול להיות. ואחרי כמה דקות, הוא הוריד אותי מהמיטה, שם לי את הנעליים והביא את ההליכון והנה אני עומד על שתי רגליים והולך. כן, אני הולך. מי היה מאמין, רק לפני יום וקצת.....לא יכולתי לשים את כף הרגל על הרצפה.

    עשינו סיבוב במסדרון, הפיזיותרפיסט תמך בי לכל אורך ההליכה וייאמר, הלכתי דווקא בסדר, והאמת הייתי אפילו מופתע. כן, אני הולך על שתיים, נכון עם הליכון אבל הולך........ זה קשה להאמין, לא יכול להיות.

    אני חזרתי לחדר, האמת תשוש , דיברתי עוד עם צחי אחי ואז קראתי אימייל של אמא שלי שכתבה לי שהיא מאד רוצה שנתכתב שוב באימייל כמו בימים הטובים שאני נוסע לחו"ל.
    הבטחתי לה שמעכשיו נתחיל להתכתב באופן מסודר ואני אכתוב לה הכל, וזה שימח אותה. היה לי כבר טלפון שאני יכול לכתוב, היה לי אפשרות נפשית לכתוב והיא שלא מרושתת כמו כולם לווסטאפ והנתק הזה שפתאום יש לה ממני, שהביא אותה לדאגות מטורפות, היה חסר לה הקשר הרצוף איתי ואני הבטחתי לה שמעכשיו אני כותב לה כל הזמן כל מה שעובר עלי ונתקשר על הכל.

    בינתיים היו לי בווטסאפ שיחות עם צחי  שאמר – אני כרגע מתארגן צריך עוד ליסוע לשדה מוקדם יותר כי לא מוצא את הדרכון, וצריך להוציא דרכון חדש ואז הוא יעלה לטיסה לברלין.

    הגיעה ארוחת צהריים, והאמת הופתעתי לגמרי, היה ממש טעים, ואני כאחד שמנסה להשלים פערים עם אוכל טרפתי את הכל והיה טעים, ואחר כך קצת נימנמתי לי כי הייתי תשוש מהמסע הגדול. במסדרון.

    הובהר לי שמעכשיו אם אני רוצה פיפי או יותר, לא עוד בקבוק, ממש לא, אני ארד מהמיטה ואלך לשירותים, וכל מה שאני צריך לעשות הוא לקרוא לאחות ובעזרתה אני אגיע לשרותים, צריך להתרגל לזה שחוזרים להרגלים של החיים.

    בשלב מסויים הייתי זקוק לשירותים, פעם ראשונה שאני קורא לאחות, היא באה מייד, שמה לי את הנעליים ואמרה – הולכים לשרותים. פעם ראשונה אני נכנס לשירותים,  ואני חייב לומר, שלשבת בשירותים זה היה משימה מאד קשה.

    יש דבר יפה שהיא עוזרת להגיע לשרותים, דואגת שאני אוכל להתיישב בשרותים וליד האסלה יש חוט שברגע שאני מסיים, אני מושך אותו ואז האחות אחרי שניות מגיעה. כך היה, השאירה אותי שם, צילצלתי הגיעה, והופה תהליך קשה של סיום ההליך בשרותים, היא תמכה בי ועזרה לי והחזירה אותי למיטה חזרה.

    אחרי כמה דקות הופיע האחות שקיבלה אותי ביום הניתוח במחלקה חייכנית, מתוקה, מקסימה ומדהימה ובאה לשאול לשלומי היא בדיוק התחילה את המשמרת שלה והדבר הראשון שעשתה זה לבוא לראות מה שלומי. איזה כיף.

    זה מעניין ואם אני אגיד לכל אורך הימים, כל אחות שהגיע למשמרת פתאום הגיע אלי לחדר להגיד לי בוקר טוב ולדרוש בשלומי, חיוך, אם אני צריך משהו ושאם אזדקק למשהו רק אבקש והם יעזרו לי מיד.

    הזמן עובר אני מדבר עם צחי אחי, והוא מספר לי שהוא כבר בדרך לשדה, ובהמשך כבר עבר את משימת הדרכון והיה כבר עוד מעט על המטוס,

    דיברנו העברנו פרטים קצת, נתתי לו את שם המלון שוב ומצד שני התכתבתי המון עם אמא  באימייל ומצד אחר עם כולם בווטסאפ. בין לבין גם כתבתי לאורי ולרב חב"ד לספר להם איך אני מרגיש ולהגיד להם שוב פעם תודה והם אמרו לי שאם אזדקק לכל דבר שלא אהסס לפנות ולא לחשוש שאני מפריע או משהו כזה – כמה טוב.

    היום היה לי קצת פחות קשה, ידעתי מצד אחד שצחי בדרך אלי, מצד שני החיבוק של אורי והרב, מצד אחר האחיות שכל הזמן  דואגות כלכך אבל... מידי פעם, ולא מעט ירדו לי דמעות, הייתי מבועס, והרגשתי חרה מכל מה שגרמתי לכולם ולכל הדאגה. אני מסוג האנשים שמעדיף לתת לאחרים ולעזור להם ולהגיע בשבילם עד הירח, אני עוד לא למדתי בחיי, שגם לפעמים אני אזדקק לעזרה ולקבל חיבוק ענק. כל הזמן הטריד אותי שאני גורם לכולם כאב עם כל מה שעובר עלי ומה עשיתי להם וכמה הם דואגים עכשיו בשבילי.

    בשלב מסוים הגיעו 2 פיזיותרפיסטיות והביאו לי קביים, ואמרו לי בהתחלה שאצטרך לשלם עליהם, שאלו הגובה שלי ואמרתי להם, התאימו את הקביים, ולאחר כמה דקות הן חזרו אלי ואמרו שאני לא צריך לשלם על הקביים בכלל ושמו אותם על התקן בראש המיטה.

    בשלב כזה או אחר עברתי לעצמי עוד משבר קצת ירדו דמעות של בעסה, ירדו דמעות של כאב על מה שאני עובר, וזה היה לא פשוט.

    הרופא נכנס בשלב כזה או אחר דיבר משהו על הביטוח ואמרתי לו שאחי יגיע לכאן בלילה והכל יסתדר והוא יחבר בין בית החולים לביטוח שכבר פועל מאחורי הקלעים ואין להם מה לדאוג, הוא אמר שזה מצוין ואמר שמחר ידבר עם אחי שיהיה כאן. הוא אמר לי – אל תדאג עם זה בכלל.

    הערב הגיע ארוחת ערב נחמדה, האחות גם בערב באה והסבירה לי על הפעלת טלווזיה בחדר רב ערוצית שיש שם. האמת לא עניין אותי כלכך טלווזיה, קצת הסתכלתי וסגרתי והאמת הייתי כאוב קצת, מבועס אבל מצד שני מצפה בקוצר רוח לבואו של צחי אלי.

    צחי מודיע לי – אני עכשיו ממריא, הוא שאל אותי לפני אם להגיע ישר אלי או קודם שיילך למלון ואמרתי לו חד משמעית – קודם תגיע למלון, תתארגן, ואחרי זה תבוא אלי, אני פה, לא בורח לשום מקום ו..... קודם שיתארגן לו ואחר כך אשמח אם יבוא אם לא יהיה עייף מידי מכל היום שהיה לו מטורף, גם לסגור דברים בבית, גם לסגור דברים הקשורים לעבודה, גם מכל הדאגות שלו אלי וגם כל הזמן התקשורת שלו עם הביטוח, ובעצם...... טונות של דאגות בגלל אח בלאגניסט אחד שהחליט להחליק דווקא בברלין על ההתחלה.

    הערב נראה כמו נצח והציפייה לקבל את זיו פניו של צחי גדולה. ברגע שאדע שהוא ליידי פה אני ארגיש בטחון יותר והקלה. כל דקה בערב נראתה כמו נצח, קצת נמנמתי קצת בכיתי, קצת שוחחתי בווסטאפ, עוד אימייל לאמא  והזמן נעלם, ופתאום השעה 10 ואני מקבל הודעה בווסטאפ – אני בחדר 604. יפה יפה איזה יופי. כמה שמחתי בתוך תוכי.

    אמרתי לו שאין לי שום הערכה אפילו איפה המלון ביחס לבית החולים, הוא אמר אל תדאג.

    עבר טיפה זמן ופתאום הדלת נפתחת ואז צחי מכניס קודם את הראש מולי מחייך ואין לאיש מושג כמה אני חייכתי לעצמי. אני לא לבד יותר, צחי פה, אני עכשיו יכול להיות רגוע יותר, איזה יופי, כמה טוב. בדרך המפגרת שלי אני עוד מתנצל על הצרות שאני גרמתי לכולם והוא סיפר לי כמה דברים, וגם אמר – זה ערך המשפחה ! הוא סיפר לי איך שהוא הפך עולמות על מנת להקדים ולצאת להיות איתי ואני מחוייך מרוגש ומה אגיד לכם, כן, אני לא נמצא בברלין יותר לבד.

    דיברנו ודיברנו, הוא דיבר שם עם האחיות קצת ולאחר קצת זמן שהיה איתי אמרתי לו שרואים את התשישות והעייפות שלו ויילך לישון. אני מבטיח לא לברוח מהמקום...

    אחרי עוד קצת זמן, עוד קצת דיבורים, אחרי שקצת סיפרתי לו מה עברתי בגדול עד הרגע הזה הפצרתי בו שיילך לישון והוא אכן אמר שהוא יעשה זאת. הוא אמר שהוא רעב ויעצור בדרך לאכול משהו ויילך לישון.

    כמה טוב לי עכשיו איזה התרגשות.

    ששאלתי אותו מה המרחק מהמלון לבית החולים הסתבר שזה מרחק הליכה לא ארוך במיוחד ואני נמצא יחסית ממש לא רחוק מהמלון שהייתי אמור להנות שם.

    הוא הלך למלון, בבוקר סיפר לי שבדרך מצא לו פיצריה טובה ובלע לו פיצה מדהימה וטעימה ואחרי זה הלך לישון ואני..... נרדמתי לי כמו תינוק, מחוייך, כואב מצד אחד אבל מאושר – אני לא לבד !

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/1/15 15:28:
      תודה רבה
        10/1/15 14:25:
      בריאות !

      ארכיון

      פרופיל

      יוסיקווטינסקי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין