כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    מעיין ברוך

    14 תגובות   יום רביעי, 14/1/15, 21:25

    זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח


    סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב. 

     

     

    עכשיו בחזרה  לקיבוץ מעיין ברוך.   

    כאמור חזרו אליך כוחותיך ויכולת לעבוד בכל עבודה. אתה זוכר איך התחלת לעבוד שם בבניין, סידרו אותך לעבוד עם אחד, צביקל ראב. הוא היה גבר ענק, אמריקאי שעיניו פזלו לכל כיוון חוץ מאשר לאן שצריך. הוא הרבה לשבץ בדיבורו הרבה מילים ביידיש.

    אתה ידעת אז לדבר את השפה והוא היה מבסוט. העבודה הראשונה איתו היתה לבנות איזו סככה בגן הירק. צביקל ראב היה כבר די מבוגר ושמח מאוד לשלוח אותך לטפס על הגג. אחר כך עבדתם בלול החדש. זה היה מבנה מסובך וצביקל ראב התגלה כמומחה גדול לבניית סככות, אבל דייקן ממש הוא לא היה. אתה עבדת בבנין גם עם פיט, עם בייזל ברמן  ואחרים. בין השאר היו החבר'ה האלה  ממשוחררי הקורפוס הדרום אפריקאי שלחם אצל מונטגומרי  במדבר נגד הגרמנים.

     

    קיבוץ מעיין ברוך היה אז אוסף מגוון של אנשים די מוזרים. היה שם אחד הרברט שהגיע מלגיון הזרים. היה שם אחד ליובה שהגיע משנגחאי או מחארבין ודיבר עברית משובשת במילים סיניות, רוסיות ואנגליות. היו שם עירקים שהגיעו מבגדד, היו שם צברים מהפלמ"ח, הרבה דרום אפריקנים אנגלים ואמריקאים. כל זה יצר בישראל של תחילת המדינה קהילה קיבוצית של ערב רב תרבותי.

    אמנון שמוש הידוע היה אז בשליחות בחו"ל ואותו לא ראית ולא הכרת, אבל אתה זוכר הרבה אחרים:

    את אמנון אסף, חסון גולדברג, מֶגָלִה (מגלנסקי) ואת סנדר, שהיה בגובה יותר משני מטר עם מבטא בורי בלתי ניתן להבנה. אתה זוכר את הארי סאלבר, שהיה אחד ממנהיגי המקום, איש ציבור ידוע שבגיל מבוגר זכה להדליק משואה ביום העצמאות. אפשר להפליג בזה עוד ועוד אבל אולי אחר כך.


    מעיין ברוך, שש שנים לעלייתו לקרקע, היה קיבוץ די מבולגן. יותר מדי פעמים היה אין חשמל ואין מים חמים ואין לחם ואין כביסה. זה, אולי,  לא היה איכפת כל כך לחברי הקיבוץ, אבל לחברי ההכשרה זה לא היה נחמד.

    אתה הרבית לעבוד גם בבריכות הדגים של מעיין ברוך, אתר שהיה מדרום לקרית שמונה (או חלסה כמו שקראו לה אז).

    מזמן בא לנו להיזכר ולהזכיר שהקאריירה שלנו, אישית ובזמן אחר, בעבודה במדגה, הייתה דווקא עשירה בחוויות מרתקות ושונות, בעצם  בהכל – בלהאכיל דגים של בריכות דגים, בלבנות בריכות דגים, בלהוציא דגים באמצע החורף, בלתפוש אמהות דגים - קרפיונים בגודל פיל, ובמה לא, אפילו בלנסוע עם אוטו דגים לשוק.   

     

    והסיפורים - אינסוף. איך שבחושך בכל יום היינו נוסעים לשם יותר משעה בטרקטור ועגלה בכביש הבינעירוני השומם. איך שלפעמים היינו עוברים בחאלסה (קריית שמונה) והמעברה שלה. איך שהיינו מגיעים לבריכות דגים שאליהן מסתובבים  שמאלה בקאראנטין לבהמות ואחר כך בסיבוב לחוות שווארץ  וככה מגיעים לעזזאל החמישי, שזה הבריכות של מעיין ברוך.

    איך שבחורף היו הרוחות של עמק החולה מעיפות כל דבר קל ובינוני ובעיקר בודקעס ומחסנים מפח וקרשים, לא חשוב איזה גודל.  איך שהלכנו שם אלפי קילומטרים עם ה"לאטה" בשביל "מגלה" (ישראל מגלנסקי) שמדד עם "נוואליר" כבר אז את כל הארץ, לפני שקיבל דיפלומה של מהנדס. איך שהוא, הוא  בעצמו כיוון פעם קרבין צרפתי (ממיטב הארסנל של מלחמת העולם הראשונה) אל חסידה אחת שעמדה על רגל אחת וזללה המון דגים וירה ופגע לה בצואר ממרחק 300 מטר.


    ולא נספר הכל על איך ששלחו אותנו, אישית, פעם לחאלסה לקחת 30 פועלים (!?) תימנים, להניח איתם בבריכה חדשה קו ניקוז מהנזיר החוצה, בקוטר 30 צול, מטר אורך כל חלק של הצינור.  ומה שהכי מרתק  היתה העובדה שלא אנחנו ולא ה-30 פועלים תימנים, לא ראינו בחיים שלנו קודם צינור כזה מבטון.  ה"ראיס" של החברה האלה, היה שמו שלום תם, ואת העברית  שלו  הצלחנו איכשהו להבין.

    ועוד הרבה.

     

    אבל הסיפור, תמיד. הוא בוקר "הוצאת דגים". בשביל זה היו בוחרים רק גיבורים אמיתיים או את אלה שלסדרן העבודה היה משהו אישי נגדם. אחרי שרוקנו את הבריכה מאלפי הקוב מים והשאירו קצת רק בבור דייג, שלשם הגיעו גם כל מה  וכל מי שאמור להיות געפילטע פיש בשבת הקרובה, מגיע כל הפק"ל הדרוש להוצאת דגים, עוד לפני הזריחה, בכל טמפרטורת חורף.

    מגיע מהחושך מק-דיזל ענק של קואופ. "הגליל העליון", נוהם ונושא טנק דגים ענק ומשאבות חמצן.  מגיעות המון פיילות מפח, עם שתי ידיות ברזל לכל אחת. מגיעה רשת בריכות ארוכה מאד מאד, מגיעים עשרה בקבוקי קוניאק "מדיצינל", למי שחושב שזה יציל אותו מהקור הנורא. מגיעה רשת להוצאת דגים,  דומה קצת לרשת ללכידת פרפרים, אבל הרבה יותר גדולה וחזקה. מגיעות חליפות דייגים (כמו בסרטים) מגומי, שאף אחד לא משתמש בהן מפני שזה סתם כבד ולא מתאים לבוץ וממילא נכנסים כל המים קרים ואז גם כבד וגם קר ולמה? מגיעים גם המון חתיכות קרשים ובנזין בשביל מדורה גדולה  שאפשר לרוץ אליה בין פיילה לפיילה ולהתחמם קצת.

    ומגיעים כל החברה, שבקושי קיבלו תה בלי סוכר לפני שנסעו לכאן, מכורבלים, שעה על פלטפורמה עם טרקטור.

     

    עד שכולם עוד לא יודעים מה, מו, תופשים חברה כמו ג'קסון וצביקל ראב (בריון אימים) וגם עמוס ז'יליסט (גם הוא)  את קצה הרשת ונכנסים,עירומים למים, ומתחילים להקיף את הבור דייג (לענין העירום עוד נחזור  בנושא אחר כאן).

    אחריהם מצטרפים עוד כמה אמיצים, ברווח אחד מהשני, להחזיק ולתמוך ברשת המקיפה. כשהראשונים מסיימים את ההקפה, עוזרים כולם, משני הצדדים, למשוך את שני קצוות הרשת אל פינת ההוצאה  שנבחרה בקפידה – ללא בוץ בקרקעית.


    פתאום ובן-רגע הופכת כל חלקת המים השקטה של בור הדייג, לחרדת אלוהים.  אלפי קרפיונים לא קטנים, מתחילים להצטופף, משכשכים ומתבצבצים ומבוהלים נורא מכל העסק. בלי לבזבז  זמן או לחוס על כוחות,  מתנפל מישהו עם "רשת הפרפרים לדגים" ומתחיל למלא פיילות בדגים.  מתמלאת פיילה -  תופשים אותה שניים ואצים אל האוטו. שם עומדים, בגובה, עוד שני חברה והם מרימים את הפיילה לגובה ראשם והיישר אל תוך הטנק דגים, שיכול להכיל  3 – 4  טון דגים.השמש עוד בקושי זורחת, הרגליים קופאות, אבל הפיילות עם הדגים מוטסות אל האוטו במהירות שגעונית.  יש מספיק אנשים והמון צעקות אבל יש גם שיטה במהומה ותוך לא יותר משעה וחצי, מתרוקן הבור דייג, מתמלא הטנק והמק-דיזל  בורח לתל אביב או לחיפה.


    מי שנשאר זה כל המשוגעים שרצים על ה"דמבות" (סוללות הבריכות) להתחמם, או שותים קוניאק או נשרפים על יד המדורה, גם כן בשביל להתחמם, לפני שחוזרים למשק לעבוד, לפחות עד הצהריים, כי הוצאת דגים זה לא נחשב לשמונה שמיניות. 

    מי שנשאר גם כן זה כמה וכמה בארבוטים (שפמנונים) שנתפשו עם כל השאר. זה לחגיגה אחר כך לחברה. אם יש מספיק לכל המשק, אז מחר בצהריים יאכל כל המשק פרוסות שפמנון מטוגן, שזה דליקטס אמיתי.

    פעם השאירו גם אותנו, ערב לפני ההוצאה, לשמור, עד הלילה עם רובה וכדורים, על הבור דייג, שאף אחד, על ארבע או על שתיים לא יבוא לעשות  שם חגיגה. רק בחצות, הגיע הרן קוך (ז"ל) בגי'פ לאסוף אותנו, זה אחרי שכמעט השתגענו מלהיות לבד ומפחד וכבר ירינו כמה כדורים להבריח שדים. הרן נזכר בנו רק בסוף הסרט שהיה במשק.

    אז עוד לא היו אוטואים לכל אחד בשביל לקפוץ הבייתה לאכול. את כל האוכל, לכל היום, לקחו אל בריכות הדגים ובישלו ואכלו באותו היום. בלי חשמל ובלי מקרר. כל יום- פיקניק אמיתי, נטו. אחד מהחברה (אנחנו זוכרים את רוב'קה) היה יודע לבשל איכשהו ואת זה אכלו.

    פעם, כשרוב'קה לא היה והיה צריך מישהו אחר בשביל לבשל, התעקש סדרן העבודה של מעיין-ברוך, לשלוח דווקא חיילת מהנח"ל (זה מאתנו) כי אין מישהו אחר. שמה היה מ. והיא לא היתה תל-אביבית כמו רובנו, בחורה צנומה וחרוצה.    

    על הבוקר העירו גם אותה והיא קפצה עם כולם על העגלה. כשהגענו לבריכות דגים, שפכו אותה החברה עם הפרודוקטים לבודקה, הראו לה איפה מה וגם את הפרימוס והסתלקו.

    שעה וחצי אחרי זה יצא לנו לעבור בסביבות הבודקע. פתאום שמענו שקוראים לנו. העינים שלנו קלטו את מ. על יד הבודקה, פוכרת ידיים ותולשת שערות ולא מסתכלת בכיוון שלנו. זה נראה מוזר, אבל שאלנו, מה.  מ. צעקה מרחוק: הפרימוס נכבה לי ואני לא יודעת איך מדליקים אותו!

    כמו שהתחלנו לגשת לבודקע, באה הצרחה:  לא!!!!  אל תבוא !? חשבנו שאולי היא השתגעה או מה.     צעקנו בחזרה שאנחנו מתכוונים לבוא ולהדליק לה את הפרימוס ולמה היא צועקת בכיוון הלא שלנו?      "אתה לא יודע למה? " פלטה לבסוף ביאוש. "קודם תתלבש. אחר כך תבוא".


    אנחנו אז בני שמונה עשרה ורבע ולוקח לנו קצת יותר מדי זמן אבל בסוף תפשנו מה קורה. היא היתה בחורה. בבריכות דגים של מעיין–ברוך עבדו רק בחורים ורק עירומים. כל היום היית צריך להיכנס למים או לצאת מהמים, להתלבש ולהתפשט ולסחוב ולאבד את הבגדים, עד שבסוף, זאת אומרת ממזמן, כבר התרגלו להגיע בבוקר, להוריד את הכל חוץ מהכובע וללכת לעבודה. לא עשו מזה עסק. זהו.

    אבל מ. המסכנה כן ראתה איך בבוקר כולם זורקים את כל הבגדים ומסתלקים והיא כן טסה לתוך הבודקע בתפילה שזה אולי סתם פטה מורגנה, אבל זה לא היה. עובדה. הראשון שהיא נתקלה בו במשך יום העבודה, היה אנחנו -  עם כובע בלבד לכל גופנו.

     

    שמנו על עצמנו תחתוני לודזיה אפורים וניגשנו להדליק לה את הפרימוס. מ. גמגמה איכשהו, משהו בענין:

    "למה מסתובבים פה עירומים"?

    אחרי שמצאנו איזה הסבר אמרה היא: אני מתה לעבוד פה. אתם חברה מצויינים, אבל ככה אני לא יכולה. לא היה לנו מה להגיד. בסוף הבטחנו (למה?) שננסה לשכנע את הצוות לא להיות עירומים.  עד מחר בבוקר נגיד לה, מה.

    איכשהו היא שרדה את היום, עם כמה טראומות, אבל שרדה. למחרת בבוקר, על יד העגלה, ולפני שראינו אותה, אמרנו לכולם את כל מה שאפשר בענין העירום והיא. מגלה (או אולי עמוס ז'יליסט) פסק: 

    שיסדרו לבריכות דגים רק מי שיכול להסתדר איתנו ככה.

    מרחוק קלטו העיניים שלנו את מ. מתקרבת לעלות על העגלה. עשינו לה מרחוק "שלילי" עם הראש לכאן ולכאן. היא פנתה לאחור ונעלמה.

    אנחנו הודענו שיותר היא לא מתכוונת לבוא. החברי משק נדברו ביניהם שצריך לדבר עם הסדרן עבודה, דיבור קשה, שיבין מה שצריך פה. אבל הסדרן עבודה של קבוץ מעיין-ברוך אז, היה אחד, אמנון אסף. (זה שהיה קורא לנו – "שלום אדון גפרורי", רמז למשקלנו).  אותו לא עשו ביד וחוץ מהתמחות  בפרה–היסטוריה, היה לאמנון אסף הזה, פה מחרף שיכול להתמודד בקללות מול גדוד של עגלונים טורקים כועסים.


    אנחנו לא זוכרים שידענו מה הוא אמר למ. המסכנה, כשנודע לו שלא יצאה לעבודה ולמה. איך שלא יהיה, יותר לא סידרו בנות לבשל בבריכות דגים. בכל אופן לא בזמננו.

    היום, אנחנו מבינים שכל הפרשה היתה אלימות מינית אמיתית. אבל אז, בעידן המאצ'ואיזם הטבעי והמובנה אצל הזכר הישראלי המצוי, זה לא נחשב לשום אלימות ולשום מין ולשום דבר בכלל.

    ולמה אנחנו צריכים לסחוב כאלה סיפורים במוח העייף שלנו, כל החמישים שנים?  ברוך שפטרנו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/1/15 13:27:
      הפעם קראתי עוד יותר בשקיקה כי יש לי שם דודים דודים...גרים שם עד היום...
        19/1/15 10:08:
      כרגיל, תענוג לקרוא. תודה.
        18/1/15 15:23:
      מעיין סיפור שופע
      כתוב יפה מאוד
        17/1/15 09:26:

      צטט: סיכון מחושב:) 2015-01-16 23:35:18

      זיכרונות יפים מימים שחלפו , עברו להם ....

      אגב ,אפשר לכנות אותך - " המומחה לדגים " ?

      אני מכיר שני סוגי דגים. כאלו שאני יכול לאכול וכאלו שיכולים לאכול אותי. 

       

        17/1/15 09:25:

      צטט: דליהו 2015-01-15 10:30:38

      סוחבים סיפורים אמנון ומרתק הסיפור.אני בדיוק עכשיו קוראת את סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז ובדיוק כמוך שם הוא מעלה את זכרונותיו מאותם ימים.great mind think the same. ..מדהים שעבדתם במידגה ערומים כימזה עבודה קשה וקר. צפיתי לפני שנה בעבודה זו בקיבוץ רשפים ליד יזרעאל. והחברה שם לבשו תרמי..תהליך איסוף הדגים מרתק כמו שכתבת.תודה לאחאב בנך שמביא את הסיפורים לפה. ותודה אמנון.

      צילום מהמידגה ברשפים מושכים את הרשת..

      ''

       

      מאז ומתמיד היה ענף ה"מדגה" בקיבוצים אבן שואבת לסיפורי הרפתאות ומעללי גבורות. 

        16/1/15 23:35:

      זיכרונות יפים מימים שחלפו , עברו להם ....

      אגב ,אפשר לכנות אותך - " המומחה לדגים " ?

        16/1/15 12:24:

      אחאב היקר.

       

      כתיבה יפה ומעניינת.

      אני תמיד נהנית לקרוא.


      שבת שלום ומבורך.

      בברכה
      אהובה

        15/1/15 16:58:
      פיסת הסטוריה מעניינת כשהיא מסופרת דרך מי שחוו.
        15/1/15 14:18:
      מסירה בפניך את הכובע על התיעוד המרתק
        15/1/15 10:30:

      סוחבים סיפורים אמנון ומרתק הסיפור.אני בדיוק עכשיו קוראת את סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז ובדיוק כמוך שם הוא מעלה את זכרונותיו מאותם ימים.great mind think the same. ..מדהים שעבדתם במידגה ערומים כימזה עבודה קשה וקר. צפיתי לפני שנה בעבודה זו בקיבוץ רשפים ליד יזרעאל. והחברה שם לבשו תרמי..תהליך איסוף הדגים מרתק כמו שכתבת.תודה לאחאב בנך שמביא את הסיפורים לפה. ותודה אמנון.

      צילום מהמידגה ברשפים מושכים את הרשת..

      ''

        15/1/15 10:18:
      סדרת סיפורים מרתקת ומותירה חומר למחשבה, וכתיבתך נפלאה ♥
        15/1/15 07:41:
      נהדר הסיפור ובכלל כל הסדרה.
        15/1/15 07:26:
      סיפור מרתק - תודה על השיתוף בזיכרונות

      ארכיון

      פרופיל

      א ח א ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין