שמורה
לא מוציאה יותר מילה מהפה, מעכשיו, העיניים. הן תמיד עשו זאת ביעילות המירבית. אני מנסה להיות עקבית, נטולת צלילים מיותרים, מדויקת וישירה, עיניים שיאירו בי הילה בהירה. שיבראו אותי שקטה, בגוון אחר. ניראה לי שהן לא יוותרו לך יותר. מסיכת דונג מוכרת שזורה משפטים דביקים, מכסה עפעפיי בשחור מעוור. רסיס כוסית בדולח פוצע שפתיי, נתזים מקפיאים של מרלו ודם, היער שלי שזה עתה נרדם, מקיץ בבהלה , משנס ענפים, מקיף את ליבי בקירות מכושפים, שאף אחד לא ינפץ, שלא איאלץ שוב לתקן, זה רק אני והאלון הזקן שמבין וסולח שוב ושוב... " העיקר שתחייכי, זה מה שחשוב. אנגב דמעותייך בפלומת גוזלים שבקעו בבוקרו של יום חורף חמים, אל תדאגי, יפה שלי, לא כולם מושלמים וזה לא באמת מפחיד, אני כאן, שומר עליך כמו אז, כמו תמיד. מהיום אין לך צורך במילה של שנינות, במשפט מפותל, את שונה, עשויה כולך שקט קריסטל בגוון אחר, בלי אילוצים וחרדות, בלי פחדים וסודות, מוגנת מכל כאב וצער. האלה הכי שמורה ביער..." |