כותרות TheMarker >
    ';

    אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם

    על פרשות השבוע והקשר לימנו אנו, חסידות, סיפורי צדיקים, שמירת השבת, על דברים שבין אדם לחברו ולסביבה, על דברים שבין אדם לבוראו

    מכות מצרים היו בית ספר לאמונה - פָּרָשַׁ­ת וָאֵרָא

    0 תגובות   יום שבת, 17/1/15, 19:29

     ­בס"ד

     

    צא מהשגרה – צא מהגאווה

    [רבנו בחיי, חובת הלבבות, בשער חשבון הנפש, באופן העשרים וארבע] אנשים כשהם לומדים סוגיות בתורה, או בדברי חכמים, הם מקובעים על מה שהם שמעו בילדותם. על מה שהם שמעו בכיתה א' על מכת דם. למדו בכיתה ב' חומש בראשית. אם אתה אומר להם: בואו ונלמד על מכת הדם. הם עונים לך: "מה יש כבר ללמוד? אני מכיר את זה כבר חמישים שנה. מה קרה בפרשת דם?! המים נהפכו לדם ב"ה, עם ישראל היה לו מים ומזה העשירו בני ישראל, תעבור למכה הבאה." אתה מכיר את המכה הזאת. אתה אומר אותה בליל הסדר. אז כביכול, אין לך מה לחדש בנושא הזה. ואל תנוח דעתך על מה שנתברר אצלך בתחילת לימודך. אל תסתפק במה שלמדת שהיית קטן. קבע עליך את נפשך כמי שמתחיל בו, ומה שיתברר אצלך תזכרנו ותתיישב בו, ומה שתסתפק בבירורו, תחקור עליו מחכמי דורך שלא בדרך החקירה הראשונה. אז יראה לך מסודות התורה ומסודות החכמים. מה שאי אפשר להשיגו מצד המלמדים אותך בתחילת עניינך, אתה תגיע להשגה הרבה יותר גדולה, ממה שלמדת פעם. אם נשארת במה שהיית קטן. ואל תשיאך הגאווה. שתחשוב שהכרתך לא הוסיפה על מה שהייתה מנעוריך – על הגאווה הזו שתגיד לך, תשמע, מה אני יכול להוסיף על זה ממה שלמדתי כשהייתי קטן. ומה שעבר בדעתך בעת הנעורים, לא ייתכן להשתנות אצלך ולהיות 'נוחי אצלך דעתך'. כי זה מפיתויי היצר, שיירשל אותך מלעיין ולחקור על אמיתת העניינים, וידמה בעינך שאתה חכם גמור, ולא תחסר מאומה ממה שאתה צריך לו. זה אחד מעצות היצר שלא להיכנס לעומק הדברים, ולבדוק אותם. לא לעמוד מחדש, זה כאילו לא למדת את זה. אתה צריך לדעת, שכל פרשה שלמדת בילדותך, אדרבא, אל תישאר מקובע, על מה שלמדת באותם זמנים, תחקור ותתיישב על העומק שיש בכל מכה ומכה.

     

    למה לא יצאו בני ישראל מיד ממצרים?

    כל אחד מבין, שבמכות מצרים, הקב"ה לא השהה את עם ישראל חצי שנה נוספת אחרי השחרור כדי שננו0ח שם. [המשנה במסכת עדויות] משפט המצרים במצרים שניים עשר חודשים. אע"פ שהמכות לא ארכו שניים עשר חודשים חדשים. וכאן אנחנו נכנסים למחלוקות, מתי התחילו המכות. משה רבנו התייצב מול פרעה בפעם הראשונה בט"ו בחודש ניסן. שנה אחרי זה בט"ו בניסן, עם ישראל יוצא ממצרים. מה נעשה במהלך התקופה הזאת? מתי הייתה המכה הראשונה? יש מחלוקת אם המכה הראשונה הייתה בראש חודש אייר. ואחרי זה, היה חודשיים הפסקה, והמכה הבאה, באה בחודש אב. איך זה בדיוק נעשה? המחלוקת בין רבנו בחיי ל'סדר עולם'. לא ניכנס לסוגיות. מה שלנו ידוע, זה מה שהמשנה אומרת: מהרגע שמשה התייצב, עד שיצאנו שניים עשר חודשים. כמה ארכה כל מכה? עפ"י מה שחז"ל אומרים, כל מכה ארכה שבוע. שבוע מכה, שלושה שבועות הפסקה. כל אחד שואל את עצמו: בשביל מה שלושה שבועות הפסקה? בשביל מה הקב"ה הביא מכת דם ראשונה ומכת צפרדעים שנייה ולא תשיעית?! ומדוע לא מכת דם שמינית? למה מכת ארבה באה במכה השמינית ולמה מכת החושך הייתה תשיעית?

     

    לכל מכה יש סימנים

    כל אחד שמסתכל על המכות ורואה, שרבי יהודה היה נותן באים סימנים – דצ''ך עד''ש באח''ב, שואל את עצמו, בשביל מה צריך את הסימנים, מה כ"כ קשה לזכור עשר מכות?! מס' נייד רגיל, יש בו עשר מספרים, אתה לא זוכר?! אז נכון, ישנה בדיחה, שאומרים אותה בכל שבע ברכות, שמכות בלי סימנים, זה לא מכה. מכה צריך שתשאיר סימנים. בסדר, רעיון נפלא, אבל כל אחד מבין שרבי יהודה לא נתן סתם סימנים. לכל סימן יש הסבר. למה חילקו אותם לשלוש, ולמה הרביעית היא של ארבע, למה הראשונה, לא של ארבע. לכל חלוקה כזאת יש הסבר. מכה אחת: משה רבנו הלך אל פרעה כשהוא יצא מהמים. מכה שנייה, הוא בא אליו כשהוא הלך אל הבית. מכה שלישית, הוא בכלל לא בא אליו. כל אחד שואל את עצמו: למה במכה הזאת הוא הלך אל המים ובמכה האחרת הוא הלך אליו הביתה? אלה שלא רוצים להתעמק ולהישאר בילדות, יגידו: כי פעם אחת הוא היה במים, ופעם אחת הוא היה בבית. כל אחד מבין, שכל בוקר הוא הלך למים. אבל, למה דווקא, במכה הזאת, הקב"ה אמר לו [שמות ז' ט"ו ] "לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה גו'." ובמכה הזאת הוא אומר לו, בא איתו הביתה, ומכה אחרת, אין בכלל התראה. אם אתה רוצה ללמוד כמו שלמדת בילדותך, אתה יכול ללמוד: דם, צפרדע, כינים כו' בשבוע הבא כבר נשאר שלוש מכות. ועוד פרשה אנחנו כבר בקריעת ים סוף וקבלת התורה, ואחרי זה כבר פורים.

    אם אתה רוצה ללמוד את הסוגיה הזאת, כי מגיע ליל הסדר, ואין לנו הרבה זמן עד אז, נשאר שלושה וחצי חודשים, מגיע ליל הסדר, בלילה הזה, אם הילד שלך שואל אותך שאלה, אתה לא יכול להגיד לו: אני לא יודע. אין דבר כזה. חז"ל אומרים לנו: שבכל לילה בימות השנה אתה צריך להגיד לילד שלך: אני לא יודע. [ברכות ד' א' ] למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. הלילה היחיד בשנה שאין מילה כזאת 'אני לא יודע', זה בליל הסדר. הילד שואל אותך: 'אבא, אחד מי יודע?' מה אתה אומר לו? 'אחד אני יודע', אין דבר שאני לא יודע בלילה הזה. בלילה הזה, בן יקר, תשאל הכול. אני יודע. ישאל אותך הילד: אבא, למה במכה כזאת, הוא הלך למים, ובמכה כזאת, הוא הלך הביתה, ובמכה הזאת, הוא לא הלך בכלל? ואתה עונה לו: לא יודע, שנה הבאה נדבר על זה. [רבנו בחיי] אם אתה נשאר מקובע על הילדות, בחיים לא תגיע להבנה, מה זה מכות מצרים.

    [חז"ל] כשהקב"ה הוריד אותנו למצרים, ובשנה האחרונה לגאולה שלנו [גמרא מסכת ראש השנה] פסקה העבודה מאבותינו. מראש השנה, עם ישראל הפסיק לעבוד, עד יציאת מצרים. שישה וחצי חודשים עם ישראל לא עובד. מה עשו במצרים שישה וחצי חודשים? כאשר כל מכה שבוע ושלושה שבועות הפסקה הרי עדיין לא נצטוו? [שם י"א ב' ] "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ | מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָֽב" זה היה אחרי מכת חושך. [מדרש שמות רבה פרשה ט"ו] וכי לא יכולנו לצאת ממצרים במכה אחת? הקב"ה, היה מביא על המצרים, מכת חושך, אף מצרי לא רואה מה נעשה מסביבו. אף מצרי לא קם ממקומו. שלושה ימים עם ישראל מסתובב בתוך הביתים. מרוקנים את התכשיטים. שואלים את המצרים: תגידו, אתם יכולים לתת לנו בהשאלה, את התכשיטים? אומרים להם המצרים: אנו במילא לא רואים מה אתם לוקחים, תיקחו ותחזירו אח"כ. לוקחים היהודים, את כל התכשיטים שבביתים, יוצאים, עוברים את היאור, מגיעים לצד השני. הקב"ה פותח למצרים את העיניים. אף יהודי לא בשטח. אחרי זה, הקב"ה היה נותן להם תשע מכות רצוף. בשביל מה מביא הקב"ה, עשר מכות? מה התועלת בהם? נכון, כתוב בתורה שהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים [בראשית ט"ו י"ג] "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה יד וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי" אמר הקב"ה אני יראה לכם מה זה דָּן אָנֹכִי. יכולנו להיות כבר במדבר, או בארץ ישראל, בזמן שהקב"ה היה מעניש אותם. לא כתוב 'דן אנכי לעיני בני ישראל'.

     

    בית ספר לאמונה

    [הסבא מקלם] השנה האחרונה, לצאתנו מארץ מצרים, הייתה בית-ספר לאמונה לעם ישראל. עם ישראל, למד אמונה במשך שנה שלמה. ישבו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ללמוד כל מכה ומכה. מה כתוב בה. מה זה מכת דם. למה הקב"ה פתח במכת דם. למה מכת צפרדע. מה מונח במכת צפרדע. למה במכה הזאת, יוצאים לנילוס, כדי להיות ליד פרעה כשהוא יוצא מן המים. ובמכה הזאת הולכים אליו הביתה. ולמה במכה הזאת אומר הקב"ה למשה לעשות. ובמכה הזאת, אומר לאהרון לעשות. למדו כל מכה כמו שלומדים סוגיה בש"ס. [הסבא מקלם] עלינו לדעת את היסוד. נצטווינו בתורה לזכור את יציאת מצרים. אנחנו אומרים בזכירות: אומרת התורה: [דברים ט"ז ג' ] "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.".

    [הזוהר הקדוש, יתרו פ"ה ב' ] "חַמְשִׁין זִמְנִין אִדְכַּר יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּאוֹרַיְיתָא" חמישים פעם, הקב"ה מזכיר בתורה את יציאת מצרים. מה מונח כאן? את כל הלכות שחיטה לומדים ממילה אחת: [דברים י"ב כ"א] "וְזָבַחְתָּ גו'." דיוקים לומדים מענייני טומאה וטהרה. כאן התורה מדגישה חמישים פעם את המילה מצרים. בשביל מה?
    [הרמב"ן, פרשת בֹא] משיב: הקב"ה נתן מופע חד פעמי בבריאה, יצירה מחודשת של העולם מחדש, מעין בריאה חדשה (עשר המכות הם כנגד עשר המאמרות, שאיתם ברא הקב"ה את העולם). הקב"ה לא הולך להראות לכל כופר, לכל אדם שישאל שאלות: "תראה לי את הקב"ה'. הקב"ה לא יעשה את זה, ובעבור זה יצווה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עיננו ונעתיק הדבר לבנינו לבניהם ובניהם לדור אחרון. הקב"ה אמר: עשיתי מופע. כולכם הייתם שם. כולכם ראיתם את כל המכות. את זה תעבירו לילדים שלכם, לנכדים שלכם, לנינים שלכם, לבני הנינים, עד הדור הזה. והחמיר מאוד בזה העניין. מצות עשה שביטולה מחייב כרת הוא אי אכילת קרבן פסח. החמיר מאוד במצווה הזאת של אכילת קרבן פסח. והצריך הכתוב שנזכור את עניין יציאת מצרים, בהנחת תפילין על היד ועל הראש. והזכיר הכתוב שִׂימָת המזוזה בפתח, והצריך הכתוב לבישת ציצית, על כנפי בגדיהם. וכל זה כדי לזכור את עניין יציאת מצרים. מזה שכל כך הרבה מצוות מקיפות אותך, מזה אתה לומד, עד כמה הנושא הזה של עניין יציאת מצרים, עד כמה הוא יסוד באמונה, שבלעדיו אתה לא מסתדר, זה החמצן שכל יהודי, צריך לשאוב לתוך ריאותיו, עשרים וארבע שעות ביממה.

     

    צדיק באמונתו יחיה

    [הרמב"ם, בפירוש המשניות שלו, בסוף מסכת ברכות] כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו – ללמד עיקר, מעיקרי הדת והאמונה. יותר חשוב לי מכל הספרים שלי. 'ביד החזקה', 'במורה נבוכים', הוא מתאר לנו מה החשיבות להתחזק בנושא של אמונה.

    [מסכת מכות כ"ד א' ] – בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר [חבקוק ב' ד'] וצדיק באמונתו יחיה.

    הבסיס העיקרי, מה היסוד של האדם: א-מ-ו-נ-ה.

     

    למה הרעותה לעם הזה

    [שמות ו' ב' ] "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה."
    [רש"י] וידבר אלהים אל משה. דבר אתו משפט, על שהקשה לדבר ולומר, למה הרעותה לעם הזה.
    [ג'] "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" אומרים המפרשים אמר הקב"ה למשה רבנו: אל האבות הקדושים, לא הייתי צריך להראות במידת הרחמים. יכולתי לדבר איתם בַּשם 'אל שדי'. זאת מידת הדין. איתך, אני חייב לדבר במידת הרחמים. כיון ששאלת לָמָּה הֲרֵעוֹתָ. [חז"ל] ביקשו מלאכי השרת לפגֹע בו. אמר הקב"ה: הניחו לו. שאת כבוד עם ישראל הוא דורש. יוצא שהקב"ה תפעל כאן את מידת הרחמים, כדי לרחם על משה רבנו.

    אומר הקב"ה: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי" שם לא הייתי צריך לתפעל את מידת הרחמים, כי הם לא שאלו שאלות. אתה שאלת שאלה, כדי לענות לך, צריך לדאוג למידת הרחמים.

    [רש"י] ושמי יהוה לא נודעתי להם. לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי - מה ההבדל בין לא הודעתי לבין לא נודעתי? לא שהקב"ה, לא הזכיר להם שם ה'. הוא הזכיר. [בראשית י"ב ז'] "וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו." אברהם אבינו מדבר עם הקב"ה, בשם הווי', הוא עונה לו בשם הווי'. היכן השם הזה בא לידי שימוש? אצל יעקב אבינו בחלום הסולם. אומרת התורה [בראשית כ"ח י"ג] " וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" הקב"ה הודיע להם את השם, שנקרא הווי', אבל לא נודעתי להם. הצורה שהתגליתי אליהם, הייתה בצורה של "אל-שדי'. היכן זה מופיע? לפני שהקב"ה מדבר עם אברהם אבינו, ומצווה אותו על ברית המילה [בראשית י"ז א' ] "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" הוא מזכיר לו את השם 'אל שדי'. אצל יעקב אבינו, אומר לו הקב"ה [בראשית ל"ה י"א] "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ." הקב"ה מזכיר גם ליעקב אבינו את השם 'אל שדי'.

     

    מה זה 'אל שדי'?
    ומה פירוש הדבר השם הווי'? מה ההבדל בין 'אל שדי' לשם הוויה? כולם שמות של הקב"ה. משמות שאינם נמחקים. כמו שמביאה [הגמרא, במסכת שבועות] גם השם אל, גם השם אלהים, גם השם הווי', גם השם שדי.
    [הרמב"ן] והנה אמר אלהים למשה, נראיתי לעבוד בכוח ידי אשר בו אני שודד את המזלות ועוזר לבחירי. זה השם שנקרא שדי. אבל בשמי הווי', אשר בו נהיה כל ההווי', לא נודעתי להם. לברוא חדשות בשינוי התולדות הראיתי להם את השם שנקרא שדי, שבו אני שודד את המזלות ועוזר לבחירי. אבל שם ההוויה שבו אני מהווה חדשות בשינוי התולדות, לזה, לא נודעתי להם. ולכן אמור לבני ישראל אני ה', ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול, כי בו אני עושה עימהם להפליא ובו ידעו כי אני ה', עושה כל.

     

    מתי הקב"ה בהסתר ומתי בגלוי?

    הדברים האלה עמוקים מאוד. הרמב"ן בפרשת השבוע (קדם לו האבן עזרא) אחריו בקודש נפש החיים בפרק י"ג. רבי צדוק הכהן מלובלין, בשלוש מקומות מאיר את עיננו. בכל מקום הוא מוסיף נופח נוסף, אחד 'בפרי צדיק', בפרשת השבוע, השני מופיע 'בשיחת מלאכי השרת', והשלישי ב'ישראל קדושים'.

    [חז"ל] בשם שדי השתמש הקב"ה בסיום בריאת העולם: [בראשית א' א'] "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" הָ- בְּרֵאשִׁית הייתה במידת הדין. כשהקב"ה ראה שהעולם לא יעמוד במידת הדין, צירף אליה את מידת הרחמים, שנאמר [בראשית ב' ד'] " אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם." אז זה הצירוף של ה' לאלהים, כי העולם לא היה עומד.

    [מסכת חגיגה י"ב א'] ואמר רב יהודה אמר רב, בשעה שברא הקב''ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקב''ה והעמידו. והיינו דאמר ר''ל מאי דכתיב (בראשית ל"ה י"א) "אני אל שדי" אני הוא, שאמרתי לעולם די." הקב"ה ברא עולם, והעולם הלך והתפתח, עד שהקב"ה אמר די! עד כאן! השם הזה, שנקרא שדי, הוא השם שהקב"ה אמר לעולם די! עד כאן!

    רבותי, מה פירוש הדבר, שהעולם הלך והתפתח עד שהקב"ה אמר לו די?
    [ר' צדוק הכהן מלובלין] ואחרי זה נבין, מה זה בדיוק יציאת מצרים. ראשית הקדמה: כשהקב"ה ברא את העולם, ביום הראשון, כתוב "...וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" לא כתוב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם ראשון. מתי מופיע 'ביום ראשון'? [חז"ל] כשהקריב נחשון בן עמינדב, את הקורבן הראשון, שם הגיע העולם לסיומו, שנאמר [במדבר ז' י"ב] "וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת-קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָֽה" כשהקב"ה ברא את העולם ביום הראשון כתוב אֶחָד. שואלים חז"ל למה? כי הקב"ה, באותו יום, היה יחיד בעולמו. שום כוח אחר מבלעדיו לא היה. כדי שלא יאמרו: גבריאל מותח את הרקיע מכאן, ומיכאל מותח את הרקיע מכאן. הוא לבדו היה ביום הבריאה הראשון. מהיום השני נבראו מלאכי השרת. כשנבראו מלאכי השרת, יש כוח שנקרא 'שניוּת' ולכן נאמר "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי." לא כתוב יום שניים, כתוב 'יוֹם שֵׁנִי'. פירוש הדבר: יש כוח נוסף בבריאה.

    מהיום השני בבריאה, יש כוח נוסף- הכוח של מלאכי השרת.

    שכר מקבלים רק עבור ניסיון

    [ר' צדוק] אין שום שכר למלאכי השרת על המעשים שלהם. בשמים עושים פעולות, לא מקבלים שום דבר על המעשים שלהם, למה לא מקבלים שכר? כי אין להם שום ניסיון לא לעשות. למלאך בשמים, אין שום ניסיון, לא לעשות את הפעולה הזאת, אם אין לו שום ניסיון, הוא לא מקבל שכר. על מה מקבלים שכר? מקבלים שכר, כאשר יש לך ניסיון. לעשות או לא לעשות. היצר הרע, מושך אותך לעבור עבירה והיצר הטוב אומר לך, לעשות מצווה. ואתה מתגבר על היצר הרע, ועושה את המצווה, אתה מקבל שכר. אף אחד לא מקבל שכר. לא לקפוץ לתוך האש, כי אף משוגע לא נכנס לאש, אז על מה תקבל שכר? שלא נכנסת לאש?! מלאכי השרת בשמים, לא עוברים עבירה, מסיבה אחת פשוטה, הקב"ה מולם.

    [חז"ל] אומרים, שהם מזיעים מפחד. ומהזיעה שלהם, נוצר נהר שנקרא 'דינור'. אם יש לך אימת אלהים, אתה לא חוטא. אתה לא מקבל שכר. כאשר אין לך ניסיון, אתה לא מקבל שכר. כאשר יש לך ניסיון – אתה מתמודד ומנצח, אתה מקבל שכר. [ר' צדוק] אם הקב"ה היה בורא את העולם כשהוא לא נעלם בו - לא היינו מקבלים שכר, כי היינו רואים אותו בכל רגע ורגע, ובכל צעד וצעד.

    אמר הקב"ה לעולם: אני מבקש ממך, תעלים אותי. אבל, אל תעלים אותי בצורה כזאת שאני נעלם ואי אפשר לראות אותי בכלל, כי אז אין עונש לרשעים. אלא מה? צריך להיות העלם בדרגה כזאת, שמי שרוצה רואה אותי, ומי שלא רוצה, לא רואה אותי. מי שלא רואה אותי אומר: זה טבע, ואני נטבע בתוך הטבע. ומי שרואה אותי אומר: הנה הקב"ה. לזה קוראים העלמת העולם, להעלים את הקב"ה, בתוך הטבע, זה נקרא עניין העולם.

     

    ניסים גלויים וניסים נסתרים

    [המהר"ל, בפתיחה השנייה לספר גבורות ה') האבות הקדושים, הקב"ה נראה אליהם בהנהגה שנקראת אל שדי. אל משה והלאה, הקב"ה ניגש בשם הווי'.

    [רבנו בחיי, כי תשא] הוא מדבר על עניין מחצית השקל, ושם הוא מדבר, על ההבדל בין ניסים גלויים, לניסים נסתרים. ידוע, שהניסים נחלקים לשני חלקים: יש ניסים מפורסמים ויש ניסים נסתרים. המפורסמים, הם האותות והמופתים שנעשו לעיני העמים. אותות של מצרים בעשר מכות, קריעת ים סוף, ירידת המן, השׂלו, יציאת מים מן הצור, המשָנִים טִבְעוֹ ומנהגו של עולם. הנסתרים, הם המעשים שנעשו לאבות והמקרים שהראו לאבות- אברהם יצחק ויעקב, כמלחמת אברהם עם המלכים והניצחון עליהם, אע"פ שנראה כדרך מנהגו של עולם, הכול היה נס נסתר. נשתמש בשלוש דוגמאות, שלושת האבות, מכל אחד נביא דוגמא.

     

    אברהם אבינו
    יצא למלחמה, עם 318 חיילים, יש אומרים, שזה היה חייל אחד – אליעזר. נניח שזה היה 318 חיילים. להתגבר על חיילים של ארבע מלכים, שחז"ל אומרים בגמרא, שהם היו למעלה משתי מיליון חיילים. כולם מבינים, שגם אם כל חייל, יהיה מהחייל הכי מובחר שיש לך. אף אחד לא יכול לנצח- שתי מיליון חיילים. מי שרוצה לטבוע בטבע, יכול לקחת את הנס הזה, ולהגיד שזה טבע. "תשמע הם עכשיו סיימו מלחמה של ארבע מלכים ונצחו, החיילים היו פשוט גמורים, הם שכבו כמו פגרים, הרי אברהם לא רוצה להרוג אותנו, רק רוצה לקחת את לוט, תן לו לקחת אותו". אברהם יצא למלחמה, כשהחיילים היו כל כך חלשים, אז הוא גבר עליהם.

    [רבנו בחיי] בזה אתה יכול להסתכל כטבע, ואתה יכול להסתכל כנס. מי שרוצה, אומר טבע. ומי שרוצה אומר נס. כאן הקב"ה, אֵל מסתתר. אתה רוצה, אתה יכול לגלות שלא יכול להיות ש-318 חיילים מנצחים מיליונים. אתה רוצה, אתה אומר כן! 318 חיילים מנצחים. כולם חזקים-בריונים, מול שתי מיליון חיילים חלשים, כן, אתה יכול לנצח.

    יצחק אבינו
    [בראשית כ"ו י"ב] "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַֽיְבָרְכֵהוּ ה'" יצחק אבינו זורע, ומוצא מאה שערים. אף אחד לא מצא מאה שערים. איך הוא מצא מאה שערים? יש שיגיד לך: נס גלוי. ויש שיגיד לך: בטח, הוא קנה אדמה טובה, למטה עובר נחל, האדמה שם רוויה, לא צריך להשקות אותה, ממילא הכול צמח פי מאה. וודאי השקעה טובה. האדמה טובה.  

    יעקב נגחי לבאר מים עם הכבשים. הקב"ה רוצה להגדיל לו את כמות העדרים. מטיל יעקב קרשים לתוך המים של השוקת, הכבשים שותות, ובעת שהצאן מתייחם הן ממליטים: עקודים, נקודים וברודים. תקנו חמש כבשים, תביאו אותם לשתות בשקתות המים. אם לאחד מכם יצא עקודים תתקשרו אלי 1-800. על חשבוני. לאף אחד לא יצא לא עקודים לא נקודים ולא ברודים. הלוואי ויצא משהו. אתה מבין שאם תשים בצלות לבנות, לא יצא כלום אז בשביל מה שמת?
    [המהר"ל] להנהגה הזאת קוראים אל-שדי. זוהי הנהגה שאמר להעלם די! ש.ד.י. אמר - עד כאן! הגעת לנקודה שמי שרוצה, רואה אותי. ומי שלא רוצה, לא רואה אותי. בנקודה של שדי, יש כוחות. גם לכוחות אחרים בנקודה הזאת יש כוח: גם לעבודה זרה, בנקודה הזאת יש כוח. גם לתרפים בנקודה הזאת יש כוח. גם למכשפים בנקודה הזאת יש כוח. גם לקוסמים. כי כל אחד יכול להורות את כוחו. ללבן היו תרפים, היה מכניס בתוכו שם, היה אומר לו 'עכשיו המזג-אוויר מעונן חלקית', היה שם טס, אומר לך 'אדוני, הוא ברח, עכשיו הוא על כביש 6' (יעקב), איך יכול להיות? זה נקודת העלם, של שם שדי, אני מסתתר בתוך העולם הזה שאמרתי, די עד כאן! זה המקסימום של נקודת ההסתר, שמגיע לאיזון של השכר.

     

    הגענו לשם הווי'

    שם הווי', אומר הקב"ה למשה רבנו, עכשיו אני הולך להראות לכם מכות, שאף אחד לא יהיה לו שום צד לומר, שיש כוח אחר בעולם מבלעדי. בנקודת ה-שדי, אתה יכול להגיד, שהקב"ה אמר עד כאן, יש נקודת איזון, בין הטבע לבין ההנהגה של הנס של הקב"ה. אני הולך לבוא למצרים, אני הולך לתת עשר מכות, והמכות האלה הולכים להיות בשם הווי', מה זה שם הווי'? זה שם שמהווה, את הבריאה, בכל רגע ורגע, זה שם הווי'.

     

     

    הקב"ה מהווה את בעולם בכל רגע ורגע

    [המהר"ל, בגבורות השם {בהקדמה השנייה לספר}] הקב"ה הראה למצרים איך שבדבר אחד, הקב"ה מראה להם דבר והיפוכו. בזה שאתה רואה בדבר אחד - דבר והיפוכו, פירוש הדבר, שאני מוכיח לך, שזה לא דבר ישן שנעשה, אני מהווה אותו בכל רגע ורגע. שאחד מכניס יד לתוך התקע, ןאלד מקבל זרם והשני לא, פירוש הדבר, שיכול כאן חשמלאי לסדר, שאחד מקבל זרם ואחד לא. אני סידרתי את מעשה הזה, שתראה שאני מהווה את הדבר, בכל רגע ורגע, וזה אני רוצה להראות במכות מצרים.

    [המהר"ל] המים שבאו לבריאה, בששת ימי בראשית, המים האלו עכשיו תראה, שהמים, הם בצבע שאתה יכול לשתות אותו, כי אני מהווה את הדבר בכל רגע ורגע. 'שהכול נהיה בדברו'. אני מהווה את המים בכל רגע. אם אני מהווה, אז אני אומר לך: אתה יהודי, תשתה מים. ואתה המצרי תשתה דם. אתה המצרי - אם תשלם כסף, תקבל מהיהודי אישור שזה יהיה מים. ואתה המצרי, אם תכניס קש, לתוך כוס של יהודי, מה שאתה תמצוץ פנימה, יהיה דם ומה שחוזר בחזרה לכוס, מהקש, חוזר להיות מים. אז אני מהווה את הדבר הזה, בכל רגע ורגע. אני מראה לך, שאני מייצר דבר והיפוכו, בדבר עצמו. ניקח את מכת חושך. המצרים בחושך. לא הפסקת חשמל! חושך! הם רואים שיש חושך. זה לא הוכו בסנוורים שהיה בסדום, הם יושבים בבית, עם עיניים פתוחות, ולא רואים מה נעשה.

    [י' כ"ג] "...וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם", אבל לא רק בְּמוֹשְׁבֹתָם, כל יהודי שהסתובב בבית של מצרי, בכל מקום שהוא פתח מגירה, היה לו אור. הראה הקב"ה – אני שליט על השמש ועל האור וגם על החושך, אני מהווה אותו, בכל רגע ורגע.

    [המהר"ל] לזה קוראים שם הווי'. אני מהווה את הדבר, בכל רגע ורגע. לא היה אחד במצרים, שאמר במכת חושך, שעשו את זה בכישוף. לא היה אחד במצרים, שאמר במכת ערֹב, שעשו את זה בכישוף. אמר הקב"ה מה שעשיתי, בראשית הבריאה, בשם שנקרא אל שדי, הוא שם ההעלם, זה השם שאחד יכול לטעות, בין טבע לבין נס, זה הולך עכשיו להתבטל במכות מצרים. במכות מצרים, המכשפים יודו לכולם – אצבע אלוקים היא, הקב"ה נימצא כאן. תשע קבין של כישוף היה במצרים, הם מודים, שהקב"ה ברא את העולם, הם מודים שהקב"ה, מהווה את המכות. אומר הקב"ה למשה רבנו - עד האבות הקדושים, בשם שדי. שׂמתי את העולם באיזון, מי שירצה, יראה אותי, ומי שלא ירצה, לא יראה אותי. במכות מצרים כולם יראו אותי, בכך אני יוכיח לבני ישראל, שְ- אנכי ה' אלהיך בראתי שמים וארץ, אני הוא שבשם שלי, הקמתי את העולם כולו. ממילא, עשר המכות, הם כנגד עשר המאמרות, כי עשר המאמרות, חזרו במצרים. הם מהווים מחדש את הבריאה. יוצא, שלא צריך להגיד אנכי ה' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ. כשאתה אומר את זה, בתוך זה, כלול, שבראתי שמים וארץ, כי חזרתי על עשר המכות כנגד עשר המאמרות, ובניתי את העולם מחדש. זה היסוד הגדול של [שמות ו' ג'] " וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" את זה הקב"ה הוכיח במצרים.

     

    נס בתוך נס

    [ממעמקים] הוא הביא דוגמא, של התחלת וסוף המכות, ולא במכות מצרים ממש. הפעולה הראשונה, שעשה משה לפני פרעה, היה במָטֶה. הוא בא אומר לו קח מָטֶה, זרוק לפני פרעה. הוא בא זורק הופך לנחש. הנחש לא בלע את שאר הנחשים. אמר הקב"ה: אם הנחש יבלע את שאר הנחשים, אין בזה נס, אז מה עושים? מחזירים את הנחש, להיות בחזרה להיות מָטֶה, והמָטֶה בולע את הנחשים, אבל זה לא מספיק, הוא בלע עשר עומרים של נחשים ונישאר באותו עובי.

    [חז"ל] נס בתוך נס, היה כאן. מה הנס? שחזר בחזרה להיות מָטֶה, ושמָטֶה בלע נחשים ונישאר באֹתו עובי. גם בעניין יציאת מצרים, בקריעת ים סוף, היה אותו דבר.

    [חז"ל] בשעה שנגמר כבר יציאת מצרים, פתאום חוזרים בני ישראל [שמות ט"ו י"ט] "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם"

    [הרמב"ן] מה הם חוזרים בחזרה, הרי אמרו את זה קודם? ראיתי {באבן עזרא} בני ישראל מסבירים, למה הם שרים, כי כל ניסי מצרים, זה נס בתוך נס. הם עמדו והסתכלו אחורה, אנחנו הולכים ביבשה, חמש מטר אחרינו, כל מצרי שנכנס, הים בולע אותו. איך יכול להיות, חמש מטר קדימה יבשה, חמש מטר אחורה ים? הם ראו שוב, שהקב"ה מְתָפְעֶל כאן שוב, מידה של נס בתוך נס, להראות לך, שזה שיש כאן מים- כי הקב"ה אמר. וזה שאין כאן מים - זה כי הקב"ה אמר. יוצא שהכול זה הקב"ה, הוא מהווה בכל רגע, את העולם כולו – "הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית" אז זה לא בכל יום, אלא, בכל רגע, הוא מהווה את העולם.

     

    מתפעלים רק מהשונה

    [רבנו בחיי, בשער חשבון הנפש, באופן העשרים ושלוש] שואל: למה בני אדם מתפעלים מליקוי חמה? ולא מתפעלים, מחמה בלי ליקוי? למה כשיש ליקוי חמה, כולם הולכים ועושים זכוכית עם פחם? שורפים אותו, ועומדים וצופים, חצי שמש לא רואים, מה ההתפעלות? למה שלא תצא כל בוקר, בשעה שמונה בבוקר, כשהשמש יוצאת ותגיד – ואוו, איזה יופי, שמש זרחה?! יש ליקוי לבנה – 12 בלילה, כולם יוצאים החוצה, לראות איזה יופי. בג' בחודש כשהלבנה בצורת בננה, אף אחד לא יוצא לראות. למה אתה שמח רק כאשר יש ליקוי חמה? יש צונאמי. כולם עושים תמונות. אף אחד לא מתפעל שהבאנייס והחצבני מוציאים כבר 200 שנה מים ב"ה. מששת ימי בראשית, זורם שם מים ולא מפסיק יום אחד. לא מופלא יותר מצונאמי? צונאמי זה כמו באג במערכת.

    משיב: ההבדל בין אחד לשני, כי לזה התרגלת ולזה לא התרגלת. שמש שזורחת כל יום, אתה רואה אותה מגיל חצי שנה, שאמא שלך אמרה- הנה שמש. משהל'ה מסתכל על השמש, ומאז, זה לא מרגש אותו, אבל אם השמש משתנה, נהיה רק חצי שמש, כולם עומדים למעלה ומסתכלים עם זכוכית, למה? כי יש שינוי. אדם לא מתפעל מדבר שיש לו אותו כל יום. ניקח מהגוף שלנו, למה צריך להגיע לשמש. שאדם קם בבוקר ב"ה, קם, נטל ידיים, נעמד ליד החלון, כל הגוף עובד, הוא מתפעל? ב"ה הוא בא לבית כנסת, מברך ברכות השחר. אבל כשהוא יוצא מהבית, אין לו שום חידוש, הוא לא מתפעל. מעיר את אשתו ואומר לה: שרה, הכול עובד. אם הוא יעיר אותה, היא תיתן לו מכות

    אבל, אם לא עליכם, הוא חטף שיתוק, והיד הפסיקה לזוז, ופתאום לאחר כמה ימים, הוא קם בבוקר והיד חזרה לעבוד, הוא לא יעיר את אשתו?! אבל לפני שבועיים לא צעקת, פחדת להעיר אותה?!

    בסדר, 45 שנה, הכול עבד אוטומט, אז למה עכשיו צעקת והתלהבת? כי היה שינוי. בן אדם, ב"ה פותח את הפה בבוקר, הוא מבין שיש כאן איזה חידוש? שום חידוש. פעם אחת, הוא חוטף רוח על הצד, הפה שלו הולך לכוון השני, נהיה כמו מעפרה, כשזה חוזר בחזרה, הוא עומד מול הראי, כולו מחייך. הכול עובד. מה התשובה לכל זה? בכל בוקר אין לך התחדשות, [רבנו בחיי] נקודת השמחה של האדם, זה כשמתחדש אצלו דברים, זה נקודת השמחה, הרגילות, מוחקת אצל האדם את ההתפעלות.

     

    הרבי השתגע

    [הרב אהרון בקשט] ילד מגיע, ב"ה, פעם ראשונה לתלמוד תורה, ניכנס לרבי מלמד אותו פרשת השבוע: ילדים יקרים, אני רוצה ללמד אתכם מה היה במצרים. עם ישראל יצא ממצרים. כשהוא יצא ממצרים, ניגמר להם האוכל. הם הוציאו מזון לס"א סעודות, וניגמר להם האוכל. בט"ו בחודש אייר לא היה להם מה לאכול. ילדים, אתם יודעים מה אכלו? אם יש ילד שזכר, מה הוא למד בגן בשנה שעברה, הוא יגיד: רבי, אכלו מן. יש ילדים, שהגננת לא לימדה אותם פרשת המן. היא לימדה אותם קריעת ים סוף. לפרשת המן היא לא הגיעה. עומד המלמד, ואומר לילדים: ילדים חביבים, אני רוצה לספר לכם מה היה כשיצאנו ממצרים. בשנת 2448 לבריאת העולם, יצאנו ממצרים. היה מזון לס"א סעודות. אחרי שלושים יום, ניגמר האוכל. אתם יודעים מה עשה הקב"ה? ליד כל אוהל, הוריד עומר לגולגולת. ירד אוכל מהשמים שקוראים לו מן. זה אוכל של כל הטעמים בעולם. מי שרצה לאכול לחם, היה לו טעם של לחם. מי שרצה בשר, היה לו טעם של בשר. מי שרצה לאכול עוגה, היה לו טעם של עוגה. מי שרצה שוגי, כל מה שרציתם הכול היה בתוכו. פלאי פלאות ב"ה. הילדים פותחים עיניים גדולות. מביטים אחד בשני. מה זה? המורה, לא הלכו לקנות במכולת עם עגלה? אמר להם המלמד: לא. היה לכל אחד ליד הדלת מן. היו בזה את כל הטעמים שבעולם. הילדים ממשיכים לשאול: הרב, ומה היה עם הבגדים? אמר להם לא הייתה בעיה. ענני הכבוד היו מכבסים ומגהצים להם את הבגדים. ומה עם הנעליים, היו שם חנויות נעליים במדבר? אמר להם: זה גדל, עם הגיל היו גדלים איתם גם הנעליים וכך גם הכובע ושאר הדברים. הילדים חוזרים הביתה, צועקים – א ב א! המורה שלנו חטף אלצהיימר. איזה סיפורים הוא מספר לנו?! צריך להבין: בדור המדבר, ילד נולד בשנה השנייה שהיו במדבר, הוא לא יודע שום דבר, כל בוקר, הוא פותח את החלון של האוהל, לוקח את העומר מכניס לפה, וב"ה אוכל, איזה טעם שהוא רוצה. אורזים לו את המן בשקית, והוא הולך לתלמוד תורה. הנעליים שלו גדלות באופן אוטומטי, את הבגדים, הוא תולה מחוץ לאוהל לניקיון, למחרת זה חוזר נקי, הכול רגוע, אין דאגות. שנה אחרונה, לפני שיוצאים מהמדבר, לוקח הרבי את הילדים ואומר להם: ילדים, הכול הולך להיגמר, עוד חצי שנה, אנחנו נכנסים לארץ ישראל, אין יותר מָן ליד הדלת, אין יותר נעליים גדלות ואין חליפה שמתנקה, בניקוי של ענני כבוד. בעוד שנה אנחנו נכנסים, נקנה זרעים, נשים אותם באדמה ואחרי שלושה חודשים, יוצא גבעול עם חיטה, ניקח את הגרעינים ניקח אותם, נטחן אותם, נברור נשים בתנור, יצא לך לחמנייה.  נעליים? קונים בחנות נעליים. כל חצי שנה ילחץ לך, יחליפו לך. ניקיון של חליפה? תילך לניקוי יבש. חוזר הילד הביתה, אומר: אבא המלמד שלנו יש לו אלצהיימר, הוא אומר, שנבוא לארץ ישראל, אין יותר מָן ליד פתח האוהל, צריכים לקחת חיטה, שמים אותה באדמה, היא נרקבת ואז יוצאת חיטה החוצה. שמעת איזה דבר זה?! נעליים קונים בחנות, מה זה לא גודל?! ניקוי יבש, שמים על פתח האוהל, שמים וזה מגהץ  מה ההבדל בין זה לזה? אלה שגרו במדבר, לא ידעו שיש מושג אחר, חוץ מִמָן ליד הדלת, ושנעליים גדלות, ושהבגדים גדלים, הם לא מכירים מושג אחר, שלוקחים זרע של חיטה באדמה, והוא צומח, אין להם חיה כזאת. מבחינתן המָן בא על יד הדלת, והנעליים גדלות, והחליפה מתגהצת, ע"י ענני הכבוד, אז זה הטבע שלהם, לזה הם רגילים. לקחת גרגיר חיטה, ולשים אותו באדמה, כדי שיירקב ומזה יצא החוצה עלה, מבחינתם זה נס. אנחנו שגדלים, זה נראה לנו טבעי, שמים עלה, יוצא החוצה גבעול, מזה צומח עץ. מספרים לנו סיפור: במצרים היה לכל אחד ליד הדלת מָן, איך יכול להיות דבר כזה? לא יכול להיות! מה ההבדל, בין אחד לשני? אנחנו מתרגלים לטבע, והשינוי הוא פלא בעיננו. ההנהגה של הנס במדבר, הייתה אצלם טבע, הם כבר הפסיקו להתפעל, מזה שירד להם מָן. בארץ ישראל, שנכנסים ולוקחים גרגיר, ושמים באדמה ויוצא חיטה, בפעמים הראשונות, זה היה פלא, אנשים שלא ראו את הפלא הזה בחיים, באמת לא מבינים, לוקחים אחד, שמים את זה באדמה, פתאום יוצא מזה תפוחים. זה פחות נס מִמָן? אותו נס, אלא, לזה התרגלנו ולזה לא התרגלנו. דברי רבנו בחיי, באופן העשרים ושלוש. [החתם סופר] הדור שהיה במצרים, שקע במ"ט שערי טומאה. הם לקחו את העולם, ונעלמו בתוכו, עד שהגיעו לכוחות של עבודה זרה. כדי לעקור אותם מהכוח של עבודה זרה, עשה הקב"ה ניסים גלויים, וזה שם הווי', שמהווה את המצב, בכל רגע ורגע. אם אלה הדברים, בֹא נלמד סוגיה, ויש לנו ביאור נפלא ביותר:

     

    חומץ במקום שמן

    [הגמרא מסכת תענית כ"ה] מעשה בביתּו של ר' חנינא בן דוסא.

    ביתּו הדליקה נרות בערב שבת, ובמקום לשים בתוך הכוסיות שמן, היא שמה חומץ. בירכה על הנרות וקיבלה שבת, פתאום היא קלטה שזה חומץ, רצה לאבא שלה, אמרה לו- אל תשאל מה קרה אבא, במקום לשים שמן, שמתי חומץ! אמר לה, מה את דואגת, מי שאמר לשמן לדלוק, יגיד לחומץ לדלוק, מה את דואגת?! והשמן דלק עד מוצאי שבת.

    [הבן יהוידע] אני לא מבין, ממה הילדה נכנסה ללחץ? אז הדלקת בחומץ, מה הלחץ?!

    אני מגדיר את השאלה היותר חזקה של 'הבן יהוידע' – רבותי, תנסו אתם לקחת פתילה, ולהדליקה כאשר, יש חומץ מתחת. תנסו, אם אתם מצליחים תתקשרו אליי. 

    מילא, אם תגיד, לא נדלק, זה דבר מובן, אבל נדלק?! ב"ה זה דולק כבר חצי שעה, היא קיבלה שבת, היא לא יכולה להחליף את השמן, את רואה שזה דולק, מה את בלחץ?!

    מה היה צריך להגיד לה ר' חנינא בן דוסא? יהיה בסדר. הוא לא אומר לה את זה, הוא אומר לה – מי שאמר לשמן ויידלק, יגיד לחומץ ויידלק. בשביל מה הנאום? תגיד לה – 'ילדה, יהיה בסדר, לא לדאוג', חוץ מזה, היה נס עד למוצאי שבת, בשביל מה עד מוצאי שבת? מתי גומרים את האוכל? בעשר-אחת עשרה, אפשר לכבות. ר' חנינא בן דוסא, לומד כל הלילה? אז שיידלק עד הבוקר, למה עד למוצאי שבת?! רבותי, אני בכלל לא מבין אותה, מה את מתרגשת, בבית של ר' חנינא בן דוסא, לא היה רגע אחד בלי נס, הניסים התגלגלו שם כמו כדור.  מספרת הגמרא, שלוש שורות קודם, אשתו של ר' חנינא בן דוסא, הייתה בכל ערב שבת מעלה עשן, הם לא אכלו שום דבר, חוץ מחרובים, עשו חריימה מחרובים, שקדי מרק מחרובים וגם קציצות מחרובים וכו'. באו השכנות ואמרו, אם שם אוכלים כל היום חרובים, אחרי ט"ו בשבט, מביאים שישים שקים של חרובים, הכול נימצא על הגג, כל החנויות טבע שלא מכרו, שמים אצלם בגג, אז מה מעלה עשן, מה הם מבשלים כל יום שישי, שיוצא עשן. בחיים היא לא קנתה ק"ג קמח, בחיים היא לא קנתה תריסר ביצים, בחיים לא קנתה לא מלח ולא סוכר ולא שמן, אז ממה יוצא עשן?

    אמרה אחת השכנות, אני אבדוק מה יש שם, פותחת את הדלת, נכנסת, ואשתו של ר' חנינא בן דוסא ברחה לחדר, מהבושה, שתראה שאין כלום בתנור. השכנה פותחת את התנור ורואה מלא לחמים קלויים, עם שומשום מלמעלה. השכנה רואה שהלחמים הולכים להישרף, צועקת לה 'הרבנית בן דוסא, תוציאי את החלות'. אז איך בלי קמח, בלי ביצים, היו חלות? בבית של ר' חנינא בן דוסא, היו תמיד ניסים.

     

    העיזים של ר' חנניא בן דוסא

    [הגמרא (שתי שורות אחרי הסיפור הזה)] יום אחד, באו השכנים של ר' חנינא בן דוסא אליו ואמרו לו, רבי, העיזים שלך אוכלות בשדות זרים. אמר להם ר' חנינא בן דוסא, העיזים שלי לא נוגעות באוכל לא שלהם. אתם יודעים מה? אם העיזים שלי אכלו, יבואו דובים ויאכלו אותם, ואם לא אכלו, כל אחד מהעיזים שלי, בקרניים שלו יביא דוב. אומרת הגמרא באו העיזים אחר הצהריים לכיכר העיר, עם דוב בין הקרניים.

     

    הקורות שנתארכו

    שלוש שורות אחרי זה: באה אישה לר' חנינא בן דוסא, כבוד הרב, אל תשאל מה קרה לי. מה קרה? רציתי להחליף את הרעפים, נתתי לנגר מידות לא נכונות, כל הרעפים נפלו ונשברו. רבותי, אני רוצה לשאול אתכם- הלכתם לנגריה, לכרות דלפונים לסוכות, בטעות אמרת מידה שגויה, אתה תלך לבית של הרב וואזנר ?! להיכן אתה הולך? חוזר בחזרה לנגריה, לא?!  הולך לנגריה, אומר לו, הלו, חתכת לי קצר מידי. אותה אישה לא מבינה, למי היא הולכת? לר' חנינא בן דוסא – כבוד הרב, חתכתי קצר! מה הרב אשם שחתכת קצר?! בדורות ההם, לא היה שאלות, חתכת קצר, למי הולכים? לרב ! שואל אותה, ר' חנינא בן דוסא - הרבנית, איך קוראים לך? אמרה לו – לי קוראים אייכו. אמר לה התארכו קורותייכו. לא נהיה 2.1 מ', אלה 3.4 מ'. אמר פלימו – אני הייתי שם, כל אחד שעבר מהבית אמר 'הנה הקורות של ר' חנינא בן דוסא'

     

    נחזור לעניין החומץ

    [הבן יהוידע] מה הילדה כ"כ בלחץ, היא לא רואה שהניסים מתגלגלים שם?! אם אתה רואה שזה דולק, תנסה אתה עכשיו להדליק חומץ. חוץ מזה הוא אומר, למה זה דולק עד למוצאי שבת?! אומר 'הבן יהוידע', דבר נפלא ביותר - אמרה הילדה לאבא שלה – אבא, הגמרא אומרת במסכת תענית, לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה, שמא אין עושים לו נס ואם עושים לו נס, מנקים לו מזכויותיו. אדם שעושים לו נס, מנקים לו מהזכויות. אם היה חולה במצב אנוש, ועשו לו נס, מורידים לו מהיתרה. אברהם אבינו פוחד, הוא חוזר ממלחמת ארבעת המלכים, הוא אומר דיי, אין לי זכויות. אני 318 חיילים מול שתי מיליון חיילים, אין, אני ביתרת 0. אמר לו הקב"ה אָנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ, שכרך הרבה מאוד, לא איבדת שום דבר. רבותי, על איבוד זכויות, הלך לעולמו הבן של ר' יוסי דמן יוקרת.  

     

    ונחזור לנס החומץ

    אומרת הבת, של ר' חנינא בן דוסא – אבא, אל תשאל מה קרה, הדלקתי בחומץ וזה נידלק, אני פוחדת, שעד מוצאי שבת, אני אהיה בלי זכויות! איבדתי את כל הזכיות שהקב"ה נתן לי, במצוות שעשיתי. אני פוחדת, נידלק חומץ. אומר לה אבא שלה, אל תדאגי. למה לא?! אם הקב"ה היה רוצה להוריד לך זכויות, הוא לא היה משאיר את הנר דולק, עד מוצאי שבת. בשביל מה שהוא יידלק עד מוצאי שבת, ניגמר החושך, צריך לכבות את הנר. אם את חוששת מהורדת זכויות, מה העניין להשאיר את הנר דולק, כדי שירדו לך הזכויות? אומר לה ר' חנינא בן דוסא – זכויות בבית שלנו, לא יורדות, את יודעת למה? כי בבית שלנו, אין מושג של נס, ואין מושג של טבע. אצלנו הכול מתנהל, בהנהגה של 'למעלה מגדר הטבע'. אצלנו שמן, לא דולק סתם. שמן דולק, כי הקב"ה אמר לו תדלק,חומץ דולק, כי הקב"ה אמר לו תדלק. שמן דולק ככה ונר דולק ככה והכול דולק, רק אם הקב"ה אומר. אצלי, אין הבדל בין שמן לחומץ, אצלי יש רק דבר אחד, אם הקב"ה אמר שזה יהיה, אז זה נהיה. אומר 'הבן יהוידע' – במקום שהקב"ה מהווה כל דבר, בכל רגע ורגע, אין הבדל בין טבע לנס. ההבדל היחיד בין טבע לנס הוא, למה התרגלת ולמה לא התרגלת. לשמן אתה רגיל, אז זה לא נס אצלך, לחומץ אתה לא רגיל, אז זה נס אצלך. אומר 'הבן יהוידע', אצל מי שהשם הוויה, עובד אצלו, אין הבדל בין טבע לנס.

     

    שיש אמונה, אין שאלות. שאין אמונה, אין תירוצים
    אנחנו צריכים לדעת, שכל מה שאנחנו מסתובבים בעולם, זה נס. חיים, שותים, הולכים, מדברים, הכול זה נס. [רבנו בחיי, חובת הלבבות] הרגילות משבשת לך את כל ההתפעלות מהנס, התפעלות הופך להיות טבע אצלך. אצל ר' חנינא בן דוסא, הנס  ההתפעלות היו אותו דבר. הקב"ה הראה לנו, שְמָיִם זה נס. זה שהמים שאתה שותה, זה לא דם, זה נס, וזה שיש לך אור, זה נס. הקב"ה הראה לך בכל ניסי מצרים, שכל רגע ורגע, הוא מהווה בהוויה מחודשת, רק שאנחנו טועים בזה, אנחנו נמצאים בעולם שהוא העלם, והקב"ה בו, הוא אל מסתתר. ההנהגה של הקב"ה מסתתרת כאן מאחורה. אתה לא רואה אותו, החכמה שלך, היא לגלות בכל רגע ורגע. שהעין שלך רואה, זה נס. שהאוזן שלך שומעת, זה נס. הכול זה ניסים, רק שהרגילות משכיחה את זה. אם אלה הדברים רבותי, רק נסיים בדבר אחד: אמונה, זה היסוד העיקרי של האדם. [החפץ-חיים] למי שיש אמונה, אין לו שאלות. למי שאין אמונה, אין לו תירוצים. אדם שיש לו אמונה, לא קשה לו שום דבר, כי הקב"ה מהווה כל רגע ורגע, את המצב שלו. אז אם כרגע אין לו פרנסה, זה לא אומר, שעוד חצי שעה, לא תהיה לו פרנסה. ואם כרגע אין לו שידוכים, זה לא אומר, שמחר לא יבוא שידוך, ואם כרגע אין לו ילדים, זה לא אומר שמחר לא יהיה לו ילדים, ואם כרגע אין לו בריאות, זה לא אומר שמחר לא יהיה לו בריאות, כי הקב"ה מהווה בכל רגע ורגע את המצב. זה שכרגע אתה רואה חושך, לשני יש אור, גם לך יכול להיות אור, הקב"ה בכל רגע מהווה את המצב מחדש. אמונה מתחיל ב-0 ונגמר ב- 100, ל-100 הגיעו האבות הקדושים. כל יהודי יש לו לפחות 0 אמונה. גם הכופר הכי גדול יש לו 0. המאמין במכבי ת"א בלבד, גם הוא מאמין. מהיכן אני יודע שהוא מאמין?! כי כאשר הוא טס במטוס, והמטוס עומד להתרסק, הוא לא צועק: 'מכבי ת"א תעזור לי'. הוא צועק: 'אלהים תעזור לי'! זה מה שהוא מבקש. אה, אין לו שום דבר להקב"ה. אבל, ברגע שמגיע רגע ההתרסקות, יוצא מתוך הלב. מה שהקב"ה אומר למשה רבנו הֵם מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים. למקסימום – זה מפעל חיים. הרבה אנשים בטוחים באלף אחוז, שהם מאמינים. מה זה מאמינים? תשאל אותם: אתם מאמינים? יענו מיד: רק הקב"ה. אין להם שום דבר אחר בעולם, רק הקב"ה. אנחנו אומרים בכל יום, שהקב"ה לא יביא אותנו לידי ניסיון, כדי שלא נגיע לידי ביזיון. [החזון איש, אמונה ובטחון] יש הרבה זמרי בטחון, זמרים שזמרת הביטחון על שפתותיהם. לכול דבר יש לו בטחון. עד הניסיון.

     

    ושנזכה כולנו יחד ללכת לירושלים עיר הקודש שבארץ הקודש, בבית המקדש השלישי ובאופן "דאחישנה", לא עיכבן כהרף עין.


    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אריהאלוני1
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין