כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    דורי בן זאב הוא שדרן הרדיו שמגיע לנו, לא שדרן הרדיו שאנחנו צריכים

    0 תגובות   יום שלישי, 20/1/15, 11:32

    לא הרבה נכתב על הרדיו לאחרונה. עבור מרבית הציבור מדובר בפורמט מיושן. רבים מלינים על מותו של הפרינט, אבל גופתו של הרדיו התקררה ואיש כבר אינו מתאבל. אפילו כעת, כאשר מדברים על סגירת רשות השידור, כמעט אין נותנים דין וחשבון על מצבן של תחנות הרדיו של אותו מוסד ממלכתי. וזה לא כי אין נוכחות לרדיו: יש תוכניות אקטואליה, כמו זו של רזי ברקאי, ויש תוכניות בידור-אקטואליה-לייט כמו זו של טל ברמן ואביעד קיסוס ויש אפילו את הפראות המפורסמת של טייכר וזרחוביץ. כולם שמות מוכרים, ובכל זאת נדמה שהם אינם מעוררים דיון ציבורי כלל וכלל. אבוי לחברה שמתירה למדיום שלם לפעול בתוכה מבלי משים. במקום שבו מזניחים מדיה יום אחד יזניחו בני אדם.

    במצב כזה יש לברך על כל מי שמעורר מודעות לקיומו של המדיום הזה. אחד הבודדים ברדיו שמעלה באנשים תגובות (לרוב של עצבים) הוא דורי בן זאב. הסיבה לכך היא האופי הבלתי מובן שלו שנוכח בכל היבטיה של התוכנית. דורי בן זאב נמצא ברדיו, אבל אינו משתף פעולה עם מה שאנחנו יודעים על רדיו או עם מה שלמדנו לצפות לו מתוכניות רדיו. אנחנו רגילים לקבל את הרדיו שלנו כעוסק באקטואליה נטו (ע”ע רזי ברקאי), או בבידור נטו (ע”ע טייכר וזרחוביץ) או במזרחית נטו (ע”ע אליקו). מהבחינה הזו דורי בן זאב הוא מהעופות המוזרים ביותר על גלי האתר והנה אני מפרט: הרדיו בישראל הפך להיות מבנה קבוע, דוגמה ומופת לסטגנציה. כל אותם שמות שזה עתה הזכרתי צועדים מזה שנים באותו התלם ואינם מחדשים דבר. הם אולי מוצלחים בתחומם, אך הם משמרים חלוקה אנכרוניסטית לתחומי בידור. ומעל הכל, הרדיו הוא גלגל”צ וגלגל”צ הוא הרדיו. שטף בלתי פוסק וחסר הבחנה של מוזיקה. סליחה, לא של מוזיקה, של שירים. כי שירים הם הפורמט המוזיקאלי היחיד שאנחנו מסוגלים להכיל ורק אותו אנחנו רוצים. גלגל”צ הוא המראה השחורה של היחס של החברה הישראלית למוזיקה ולתרבות – קרי, הרייטינג. שכן הרצף המוזיקלי שמגיע לאוזניים שלנו בסופו של דבר נשלט על ידי הברוטאליות של הפלייליסט.

    ### מוצג מס' 1 - דורי בן זאב מתנגח במוסכמות הרדיו:

    ''

    נגד אותו בון טון גלגל”צי יוצא דורי בן זאב, וסביר להניח שמבלי משים ולא בכוונת מכוון. כל מי ששמע את התוכנית של דורי בן זאב מכיר את התופעה הבאה: אתם מאזינים לשיר או לקטע מוזיקאלי. הוא דווקא נחמד. אתם נהנים. והנה פתאום מתחיל בן זאב לדבר. על השיר. באמצע השיר. את השטויות שלו. את הבדיחות שלו. “איך הוא מעז לכל הרוחות לדבר על השיר?!?”, אתם חושבים לעצמכם.

    בדיוק ברגע הזה, לדעתי, נחשפת השטחיות התרבותית במיטבה (זאת שכולנו שותפים לה כי כולנו חונכנו אליה). אנחנו הרי נוהגים ברכב, ומצפים לשטף המוזיקלי חסר ההבחנה. אנחנו לא יכולים לסבול כשמשהו חותך את השטף הזה ודורש מאתנו נוכחות או תשומת לב. וזה לא שהוא מדבר במקום השיר. יש את השיר ועליו מדבר בן זאב. הם נשמעים שניהם. זה לצד זה, כמו קונטרה-פונקט של מוזיקה וקשקשנות.

    רבות כבר נכתב על כך שהאקט החתרני ביותר מבחינה תרבותית הוא זה שחושף את האשליה. דהיינו, חתרנות אינה הצגת אלימות או עירום בקולנוע, אלא חשיפת המנגנון הקולנועי שאנחנו כל כך אוהבים. באופן דומה, דורי בן זאב מנכיח את המנגנון הרדיופוני על ידי האישיות הדברנית שלו שבוקעת לכל אורך השעתיים בהן הוא משדר ביום שישי (בין 12 ל-2). הוא מזכיר לכולנו מהו הרדיו ואת מה שכבר הפך להיות מבחינתנו מובן מאליו. מה  שמובן מאליו הוא הקונצנזוס – המוסכמה לגבי איך צריך לשדר. את הנורמה הזו הוא מנכיח. הוא לא בז לה, הוא לא מבקר אותה. הוא פשוט גורם לנו להיות מודעים לה עדי כדי עצבים. עד כדי מיאוס. מעולם לא קלטנו עד כמה אנו מכורים לנורמה הזו.

    מקרה קטן שאירע בתוכנית האחרונה מדגים כיצד בן זאב מפנה את תשומת הלב של המאזין למנגנון עצמו. מדובר ברגע ספונטאני שהתרחש בשידור חי כשבתוכנית התארחו שני ילדים קטנים, אח ואחות: בן זאב שוחח עם השניים, ניסה לדובב אותם , אך ללא הצלחה מרובה. הילדים הודו שהם מתביישים, ולפיכך מיעטו לדבר. בשלב מסוים הבין בן זאב שכנראה האוזניות שלראשם מבלבלות אותם, מאחר והם לא רגילים לשמוע את עצמם. ואכן לאחר שביקש מהם להסיר אותן, התחילו לדבר בשטף. התסריטאי המוכשר בעולם לא היה מצליח לייצר רגע כזה – הפואטיות חלחלה אל תוך המציאות והשתלטה עליה. האוזניות, כדימוי לרדיו, מוסרות מראשו של המרואיין. מה הן אותן אוזניות? האוזניות שנחבשות על ידי השדרנים הן מבחינתנו כבר סימן קבוע שמשמעותו היא רדיו, ממש כשם ש-M16 וכומתה מייצגים חייל או שכאפייה מייצגת ערבי. אותו סימן עובר טרנספורמציה כאשר הוא מוסר בעדנה מראשו של הילד כדי לאפשר לו להתרכז בראיון. רוצה לומר, זוהי תכונתו המרכזית של דורי בן זאב כשדרן – הוא ניגש אל הקלישאות והמוסכמות של הרדיו ומעביר בהן שינוי (כמובן שניתן לתפוס את כל ההתרחשות הזו כתקרית רגילה של שידור ברדיו. אני דווקא מציע לראות את הסצנה הזו באופן סימבולי).

    בנוסף, המוזיקה של התוכנית שלו היא מופת של הדוניזם בורגני. כמו ארוחת טאפאסים, המוזיקה בתוכנית של בן זאב מציעה טעימות שונות – לעיתים מוזיקה לטינית, לעיתים צרפתית, מדי פעם שיר פופ עכשווי ובעיקר שירים ישראליים שהוא אוהב. המשותף לכל השירים הוא אולי הליטוש הבורגני – כל הקטעים כולם הם קטעים מוזיקאליים נוחים. לא מדובר בחתרנות, באוונגרד או בסאונד מלוכלך א-לה 106fm. מדובר במוזיקה שמתאימה לכולם. לא שהתאמה לכלל היא ערך מיוחד שיש ללכת בעקבותיו. לכשעצמה יכולה התכונה הזו להתפרש כהתקרנפות או כפופוליזם, אלא שבמקרה של בן זאב לתוך המימד הבורגני הזה, שמתאים לכל דודה זקנה, מצטרף גרוב שנוכח בכל השירים שבתוכנית. על אף שאני חושד שלולא המכנה המשותף שהוא המנחה לא הייתי מסוגל לחוש בדמיון בין כל הקטעים.

    אבל לא בכך מסתכמת גדולתו. אודה ולא אבוש – אני מעריץ גדול של משחקי מילים. ליתר דיוק, מעריץ גדול של משחקי מילים כאשר הם נעשים בטוב טעם. נכון להיום, דורי בן זאב הוא הכוהן הגדול של משחקי המילים בישראל. בכל תוכנית מחדש מגיע בן זאב עם שורה של הלצות מבוססות שפה ומילים, תמיד רלוונטיות להתרחשויות האחרונות, תמיד מתחברות זו לזו במעין חוכמה תלמודית ויידישאית. בפרק של יום שישי האחרון (20.12) בן זאב דיבר על החגים, על היחסים עם קובה, על כריסמס, על בחירות וגם על הפסטיגל: “נקווה שהכסף שאמור להספיק למופע אחד יספיק לנו לשמונת ימי החופש”.

    ### מוצג מס' 2 - הפסטיגל לפי דורי בן זאב - לשרוד אותו סחנוכה זה נס גדול:

    ''

    משחקי המילים שבן זאב מלעיט בהם את מאזיניו מעצבנים הרבה אנשים. אין להם סבלנות לרצף ההומוריסטי הזה, במיוחד לא כשהוא נשמע באמצע השירים הללו. אלא שבדיוק בנקודה הזו נמצאת הייחודיות של בן זאב בנוף הרדיופוני בפרט והתרבותי בכלל. השילוב הזה בין השירים, הגרוב והפטפוט האינסופי מייצר חוויה נדירה ביותר – כניסה לתוך התודעה של המחבר. המאזינים מקבלים את תפיסת הגרוב של המנחה יחד עם תפיסת השפה שלו. קצב ומילים. בן זאב לא מפסיק לשלב בין שני הממדים לאורך שעתיים רצופות. המילים שלו מקבלות קצב מיוחד. קצב הדיבור המתנגן והגרוב שמאפיין את השירים ברקע יוצרים ריתמוס ייחודי לתכנית. לעיתים לא ברור מה בפרונט, השירים, בן זאב או השתי וערב של השניים.

    האופן שבו בן זאב מכניס את המאזינים לתוך התודעה שלו הוא ביצוע מופתי של המדיום הרדיופוני. שכן בעת האזנה לרדיו מלווים את המאזין שני קולות – הקול המוזיקלי וקולו של המנחה. השניים נשמעים לסירוגין בזמן שהמאזין נוסע באוטו, מבשל, שוטף כלים או מנקה את הבית. למעשה, אם נתפייט מעט, שני הקולות הללו מתמזגים אט-אט עם תודעתו של המאזין והופכים למעין מונולוג פנימי המושאל מן החוץ. את העובדה הזו, את המאפיין הזה של אמנות הרדיו, בן זאב לא מפסיק להדגיש. והוא אחד האחרונים שעוד מסוגל לגרום לרדיו להביע משהו שקשור לאמנותיות.

     

    התפרסם במקור ב"מרפסת".

    עריכה: הגר רבט.

    דרג את התוכן:

      אין כמו קולנוע!

      על סרטים, על איך שהם עובדים, על איכויותיהם ומשגיהם. לעיתים גם על טלוויזיה ויתר סוגיות תרבות.

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      AvnerEfi
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין