נתחיל בציטטה מוכרת:

"אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו.”

למי ששכח, הטקסט הזה לא נכתב על ידי הזויי שמאל, לא על ידי פוסט ציוני ואפילו לא על ידי גייס חמישי. זהו משפט ממגילת העצמאות המסמך המכונן של מדינת ישראל.

ההישג התרבותי הימני החשוב ביותר

סיפור נושן מילדותי: פעם שמעתי את אויבי מדינתנו מכנים את ישראל "מדינה שונאת שלום ומחרחרת מלחמה”. איך זה יכול להיות פרצתי בזעם ששמור לשנות הילדות. אנחנו כל כך אוהבים שלום עד ש... אפילו המגדל הכי גבוה בארץ (באותה עת) נקרא - "מגדל שלום". לקח לי קצת זמן להבין ששמו של המגדל הוא "שלום מאיר" על שם התעשיין שלום מאיר.

הסיפור מתקשר לשמו של הלהיט התורן "דרך השלום". השם שנבחר לשיר מעורר דאגה מהולה בתמיהה: הרי בעשור האחרון המילה "שלום" כמעט נעלמה מהזירה הציבוריות. יתר על כן בז'אנר המכונה "ים תיכוני" המילה שלום מראש לא הייתה פופולרית (אולי משום שהיא מזוהה עם מפלגות המצטיירות באור אשכנזי).

שמיעת השיר "מסירה את הדאגה". איש חלילה לא מעוניין במצרך "שלום”. "דרך השלום" היא למעשה שם של רחוב. זהו למעשה ההישג התרבותי החשוב ביותר של האגף הימני בארץ. הפיכת אחד ממושאי הכמיהה של העם היהודי במשך שלושת אלפים שנה – מושא שמופיע בתהילים, במסכת אבות, בסידור התפילה וכאמור גם במגילת העצמאות, למושג חסר משמעות.

בפועל "דרך השלום" היא גרסה מרוככת של תופעת "הדברת השלום". הגרסה המוכרת היא ההתנפלות רבתי על האידיוט התורן שמעז לומר את המילה המגונה – בכינויי חיבה כמו הזוי, בוגד ואויב. אפס עם כל הכבוד לשיטת ההתנפלות "דרך השלום" היא גרסה הרבה יותר אפקטיבית להדברת שאיפות השלום. ברגע שמבערים את "השלום" מהשפה – הסיכוי שמישהו יוכל לטעות חלילה בדרך השלום קטנה משמעותית.

ואולי המחמאות הללו הם סתם התפלפלות יתר על שיר תמים וחינני? ובכן לצורך כך קם הפרסומאי ובעל טור הדעה נועם פתחי ותרגם את השיר ל"ליכונידקית מדוברת" (ואכן השיר מככב באתרי הפייסבוק הבלתי רשמיים של הליכוד והבית היהודי). כאן כבר מובע הערך "שלום" עם המעמד הראוי לו עם פרושים כמו: “מחרטטת על שלום" או “הבלוף של השלום". נדמה לי שעם קצת יותר יצירתיות אפשר לשמוע ברקע את שורת המחץ "איזה שלום? הפעם לא דופקים חשבון!”.

ובכל זאת שלום

ואולי במקום לחפש בשיר את מה שאין בו, צריך להקשיב למה שכן יש בו. ובכן השיר הוא על החגיגה שהזמר הולך לחוות כאשר הוא יכנס ליצועה של בחורה חמה שגרה ליד דרך השלום. זה כמובן אינו השיר הראשון שנכתב על חווית המשגל המזדמן, והוא כמובן חביב להפליא (מילים, לחן וביצוע). ובכל זאת למה לתת לשיר שעיסוקו הוא כניסה למיטה של תל אביבית את הכותרת "דרך השלום”? אם ברחובות תל אביב עסקינן אזי יש רחובות יותר מוכרים יותר כמו דיזינגוף, בוגרשוב, טרומפלדור, והירקון (שאפילו מתחרז עם המילים "לישון" ו"חשבון" שבשיר). יכול להיות שהפור נפל על "דרך השלום" משום ש"שלום" היא אותה מילת קסם שפותחת את המערה של תל אביביות חמות?

אם אכן לכך כיוונו יוצריו של השיר, הרי שזה רחוק להיות מהשימוש הנואל ביותר במילה שלום. את הבכורה לוקח בהליכה ראש ממשלתנו שמצהיר מתחת לכל עץ רענן על רצונו בשלום, ועל נכונותו לעשות הרבה למען אותו שלום. אפס כנראה מדובר במקרה שבו ללשון ולידיים יש שני רצונות נפרדים. בפועל במשך 6 שנות כהונתו של נתניהו כראש ממשלה נעשה מעט מאוד כדי לקדם את אותו שלום (ומה שנעשה היה עקב מכבש לחצים אמריקאי), ונעשה הרבה מאוד כדי לסקל, שלא לומר למנוע את השלום “המיוחל”. לכן כלפי חוץ אנו נחושים להמשיך בתהליך המדיני כדי לתמוך בדיפלומטיה הישראלית, ובמיוחד כדי למנוע יוזמות חד צדדיות של הפלסטינים (שהרי ניתן להגיע לפתרון רק במשא ומתן כפי שהצהיר נתניהו בהגיון רב). מצד שני הרי אנו מתנגדים שלרשעים הללו תהיה ריבונות, ולכן התהליך משמש כפרק זמן שבו ניתן להלאים, להפקיע ולנכס עוד פיסות אדמה כך שימנע מהפלסטינים רצף טריטוריאלי שיוכל לשמש אותם כמדינה עצמאית. במקרה זה השימוש במילה שלום היא כדי למנוע בכל דרך את האפשרות שאכן אותו שלום יתממש. כפיים.