כותרות TheMarker >
    ';

    הנוסע המתמיד

    סיפורים, הגיגים, וסתם. בלי שירים, פואמות, תצלומים אמנותיים וקואצ'ינג לחיים.

    0

    בתי הדוגמנית

    10 תגובות   יום שלישי, 27/1/15, 10:52

    לפני שבועיים החלפתי תמונה של הקטנה במסך הנעילה של הטלפון. זה לא רק שמצאתי תמונה יותר טובה, במבט של כמה חודשים...התמונה הישנה הייתה...אפעס... משהו...נו... איך אומרים את זה... היא הייתה קצת קירחת.  אני זוכר שבחרתי את התמונה הזאת ממספר רב של תמונות שצילמנו (חבריי המסכנים בפייסבוק קיבלו רק כמה מאות נבחרות) וזאת, זאת הייתה התמונה. עכשיו היא כבר לא. ונשאלת השאלה, עד כמה עיוורים אנחנו, כהורים?


    כבר כמה חודשים (קצת יותר מ 7) אני מסתובב עם התחושה שקרה לנו נס: הורים חסרי מודעות מפרסמים תמונות של צאצאיהם הקירחים, נפוחים, ומלאי תפרחות ואילו הקטנה שלנו פשוט מושלמת. זאת ועוד: התינוקות האחרים צורחים ומעצבנים, שלנו בכלל לא מעצבנת וכמעט שלא צורחת. ורק בוכה בחינניות ומחרבנת באלגנטיות מלוא התפריט. היא מצחיקה, שובבה, אינטילגנטית, מניפולטיבית במידה, פעילה כשצריך, ישנה כשממש צריך ואוכלת לבריאות חמסה חמסה חמסה. לעומת התינוקות המעצבנים האלו שאני פשוט לא מבין איך ההורים שלהם מוציאים אותם החוצה ולוקחים אותם למסעדות עם העגלות הכבדות ושלל פיצ'רים שלא מורידים מהעובדה שלקחתם תינוק בן יומו למסעדה ועכשיו אתם מנענעים לי אותו מול הצלחת. שלנו, לעומת זאת, אוהבת מסעדות. העגלה שלנו לא חוסמת כמעט. הקטנה מתנהגת למופת ורק בוכה לעיתים רחוקות (בין המנות, בעיקר) וכל הסועדים מביטים עליה בהערכה מהולה בקנאת הורים. או שלא...


    לאחרונה התעורר בי החשד: האם הפכנו להורים כאלו? בלתי מודעים בעליל? ויותר חשוב: האם הקטנה בעצם לא כזאת יפה? אולי אפילו...לא...יפה... או לא כזאת מצחיקה? ואם היא לא, האם לא כדאי שנכין אותה לעולם האמיתי? האם כאבא,אני נכשל להכין את בתי היחידה (כרגע, אמא, כרגע...) לתלאות החיים? אודה ולא אבוש: השאלות המטרידות הללו זעזעו את עולמי הפנימי. הסיבה שאני מספר לכם את כל הלבטים הללו הוא כדי שלא תשפטו אותנו, ואתם עומדים לשפוט אותנו, כי לקחנו את הקטנה לסט צילומים לדגמן פריטים של חברת צעצועים. לא אומר איזו חברת צעצועים, כי הם עדיין לא גמרו את הפרוצדורה של לבחור בה על פני תינוקות אחרים, מה שאני מאמין שיקרה בקרוב מאד.

    הטלפון הראשון היה לפני מספר חודשים, "יש לי חברה" פתחה הקיסרית האם, "והבן שלה ואשתו, יש להם חברת צעצועים, והם מחפשים תינוקות לדגמן... אז סיפרתי להם על הקטנה והם מעוניינים שתשלחו תמונה שלה..."


    "דבר ראשון" פתחתי בתוקף בטקס מליקת הראש המסורתי של בית קלס, "מה את מנדבת את הנכדה שלך לדברים כאלו, הבת שלי לא תהיה דוגמנית..."

    "אבל למה..."

    "מה אני צריך שיהיו לה הפרעות אכילה? שתתחיל לדגמן לי תחתונים וחזיות על אוטובוסים בירושלים? שתופיע לי בבלייזר? שציון ברוך יתקשר אלי הבייתה? נכון הוא מוכשר ומצחיק, אבל דחילק, בכל זאת..."

    "אתה קצת מגזים, בני" שמרה הקיסרית על קור רוח לא אופייני.

    "ומה אני צריך להכניס לה הרגשה שזה רק הגוף שלה שחשוב? מה זה יעשה לדימוי העצמי שלה, ואיך אנחנו נראים שאנחנו מציבים אותה בגיל כזה מול מצלמות תמורת כסף..."

    "זה ללא תמורה כספית...."

    "תרבות הניצול הציני ללא תמורה של בנות תמימות על ידי חברות ענק בינלאומיות..."

    "זאת חברה ישראלית..."

    "בשוק קטן יחסית שבינכה וכה לא יעזור לה לקריירה הבינלאומית המבטיחה שכבר תכננו לה" סיימתי את המשפט ולקחתי אוויר.

    "תשמע, זאת חברה חמודה, צעצועים יפים, תוכלו לבחור כמה, ותקבלו את התמונות, זה הכל, אבל קודם כל תשלחו תמונה כדי שבכלל יגידו אם רוצים אותה."

    "מה זאת אומרת 'אם'"...

    "לא בטוח שהם יחשבו שהיא מתאימה"

    "בטח שהיא מתאימה, היא מדהימה הקטנה שלי" התעצבנתי "בטח שיבחרו בה על פני כל האחרים."

    "אז תשלחו תמונה?"

    "מה פתאום" טרקתי את הטלפון, ופניתי לאשתי, "איזו חוצפה של אנשים, בלי טעם ואסתטיקה וטיפה של מודעות עצמית" רטנתי כמו שרק בני 40 פלוס יודעים לרטון (50 פלוס כבר נרגנים) וסיפרתי לה את הרעיון השטותי של אמא שלי.

    "רעיון מצוין" אמרה אשתי, "כבר הרבה זמן רציתי תמונות אייכותיות של הקטנה."

    "בטח בטח, רעיון נהדר," הסכמתי, "וגם נוכל לבחור כמה צעצועים, לא שאין לה מספיק" הצצתי לערימה שהסתירה את הפינה הצפון מזרחית של הסלון.


    שלחנו תמונה... וכעבור מספר שבועות מצאנו עצמנו בסטודיו קטן ברעננה, ממש לא כמו שתיארתי לעצמי שיהיה. פחות ווג ואנשים עם קונוסים נוצצים על הראש ומרטיני וורוד ביד ויותר קירות חשופים באזור תעשייתי, אבל ניחא.


    הגעו בדיוק כשסיימו לצלם תינוק אחר. בערך בגילה. זכר. בלונדיני. היקפים טובים...חייכתי לאמא העייפה, "איזה חמוד," הצצתי בתמונות שריצדו על מסך המחשב, "וכבר זוחל ועל ארבע..."

    "כן..." חייכה האם, "הוא פעיל מאד."

    "את רואה את המצח שלו?" סיננתי לאשתי בשפתיים חשוקות של חיוך מזויף.

    "על מה אתה מדבר?" סיננה אשתי בחזרה

    "הוא קצת מעוות במצח, את לא רואה?"

     אשתי בעטה לי קלות ברגל, שזה הסימן המוסכם בינינו לכך שאני מתנהג קצת לא בפורפורציה.

    "לא, לא, תראי, מצד ימין בליטה ומצד שמאל..."

    הפעם הבעיטה הייתה חזקה יותר.

    קיבלנו בגדים שאמרו לי שהם בצבע פסטל ואשתי התעסקה בהחלפה ובהרגעת הקטנה בעוד אני התעסקתי בלהכין לי קפה, לגנוב ולכרסם עוגייה ולתעד את האירוע (של הצילום, לא של העוגייה).

    מה אומר, הקטנה כיכבה כמובן, איך לא, והיה ברור שהיא עולה על הברווזון שלפניה, אבל החלטתי לא לומר דבר לצלם כי עוד כאבה לי הרגל ממקודם. לאחר כשעה בערך הגיע עוד תינוק. טוב, לא יודע אם הוא היה תינוק או ילד בן ארבע שהוריו תאבי הפרסום חיפשו אותו לתינוק. אם היו שמים שומרי סף לפעוטונים, הוא היה שם עם ברדס וקפה שחור קטן ביד ומבטא רוסי כבד.

    "בן כמה הוא?" חייכתי במתיקות.

    "חמישה חודשים" אמרה האמא דקיקת הגזרה בעוד האב עם העיניים הכבויות מחייך אלי בגאווה.

    "וואו, איזה ענק" אמרתי,

    "תודה"

    "ממש ממש גדול הילד... ממש ממש...גדול... "

    זה הרגיש כאילו אשתי לקחה תנופה ובעטה לי פנדל ברגל.  

    "קח, תחליף לה בחזרה" אמרה בעייפות לא מוסברת בעוד אני מקפץ על רגל אחת. מהר מאד התקפלנו.

    "מה כבר אמרתי?" התלוננתי בדרך בחזרה בעוד הקטנה נרדמת לה בכיסא הבטיחות.

    "אתה פשוט חסר טאקט, לא אומרים 'איזה ענק' על תינוק לאמא שלו."

    "אבל הוא היה פשוט ענק"

    "אבל לא אומרים דבר כזה."

    "אין לו סיכוי, מול שלנו" פסקתי.

    "אי אפשר לדעת."

    "בחייייייך" הטעמתי, "רואים שאין לו את זה, אין לו את הלוק."

    "לוק?" הרימה אשתי גבה מסוכנת

    "לוק! לוק! אין לו את זה. סתם הורים שלא מכירים במציאות וחושבים ששלהם הכי יפה. והשני, המעוות..."

    "אייל...."

    "מה... נו... ראית לו את המצח... והוא היה קטן כזה..."

    "אתה פשוט..." אשתי נענעה את ראשה בתנועה הרגילה של חוסר אמון אותה אני לעולם מפרש לחיוב.

    "אבל שלנו הכי יפה." סיכמתי

    "הכי יפה" הסכימה אשתי

    נסענו הביתה.

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/2/15 14:38:

      התענגתי על כל שורה....תודה
      אין כבר מקום במשבצת הצפופה של "הילד שלי הכי...."
      אז עברתי למשבצת "הנכדה שלי הכי...."

        6/2/15 14:25:
      וחוץ מזה לא הגיע הזמן לפרנס את ההורים?
        3/2/15 15:03:
      * תודה על כתיבה טובה, קלה, משעשעת, שאי אפשר פשוט שלא להזדהות איתה לחתולין. נהדר נ.ב. אבקש תמונה ברורה פרונטלית של הדוגמנית כדי שאוכל לומר לך באמת "א פיס אוף מיי מיינד"
        2/2/15 19:37:
      להורים- כל ילד שלהם הוא הכי בעולם בכל המובנים. כך זה עובד. לא יעזור להרהר בנושא.
        2/2/15 17:52:

      ''

        2/2/15 09:19:
      כמה נכון. ושלך תמיד תהיה הכי.
        1/2/15 21:38:
      כל כך אהבתי את כתיבתך שלא שמתי לב שהרשומה הסתיימה רציתי עוד מהציניות והלבטים של הורים טריים ........תמשיך לכתוב
        1/2/15 19:51:
      ללא ספק, שלכם הכי יפה :) תחזיק חזק את חוש ההומור הזה, תזדקק לו רבות.
        1/2/15 16:25:
      סיפור חביב להפליא, אתה תלמד פוליטקלי קורקט של תינוקות מהר מאוד בקצב הזה, כל הדרך למילאנו...:)
        29/1/15 09:34:
      agent טוב ואתם מסודרים!

      ארכיון

      פרופיל

      zongi
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין