לילה.
      מאוחר.

 ידו עוברת ברפרוף
על סדין קר לצידו.
זרועו מכסה עיניו, 
ראשו על כר רך,
ובאוזניו עוד מילותיה  :

 "אתה יודע, 
    לבד  
       תלך קל ומהר, 
   ביחד
    נלך רחוק יותר..."



לילה.
  עוד מעט מחר.
      קולה מהדהד ליבו
                          והוא ער.

"טוֹבִים הַשְּׁנַיִם, מִן-הָאֶחָד:
אֲשֶׁר יֵשׁ-לָהֶם שָׂכָר טוֹב, בַּעֲמָלָם.
כִּי אִם-יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת-חֲבֵרוֹ;
וְאִילוֹ, הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל, וְאֵין שֵׁנִי, לַהֲקִימוֹ. 
גַּם אִם-יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם, וְחַם לָהֶם; וּלְאֶחָד, אֵיךְ יֵחָם."
קוהלת ד