על פי מחקרים - שכנוּת טובה בריאה ללב. אבל אני מקדימה את המאוחר, ראשית תקציר הפרקים הקודמים : בפרק הקודם ב"רוחשת", כפי שקוראי הבלוג הקבועים שלי יודעים, בדיוק לפני חודש, עברתי לדירה חדשה בערב הסילווסטר האחרון. מה אגיד לכם, 2015 החלה עבורי מצוין בשלל מישורים, רק שימשיך ככה ואני מסודרת. אפתח בהתנצלות על הבטחה שלא קוימה לגבי פוסט המשך שבושש מלבוא, כי תתפלאו, אבל כמה מקוראיי הנאמנים פה שלחו לי טרוניות אישיות דרך תיבת המסרים הפרטית של הקפה שנעלמתי בלי הסברים והתייחסו לתגובה שפרסמתי לאריק בטקסט האחרון שלי בנוגע לפוסט המשך. זה הכל עניין של זמן, שלא היה לי הרבה ממנו, בעיקר באשמת המעבר, אבל עיניכם הרואות כי שבתי והנני כאן. בסוף אני תמיד חוזרת, כך שמקווה שתישארו איתי למרות ההפסקות הארוכות שאני לוקחת מ"תחזוק" הבלוג וחוסר הרציפות שלי בכתיבה :) אני גם זוכרת שאני "חייבת" לכם את הפוסט החברתי החתרני שהבטחתי, גם הוא יגיע. טרם החלטתי אם כבר בפוסט העוקב הבא או בזה שלאחריו, כי יש לי עוד כמה עניינים אישיים שדחוף לי לשתף אתכם בהם לפניו, או שבכלל סתם אין לי אומץ ואני חוטפת רגליים קרות ודוחה את זה כי אני חוששת מהתגובות עליו.. +++ בשבוע האחרון שקדם למעבר, במסגרת האריזה האינטנסיבית, הצטברו לי חפצים עדינים (הפסלים שלי, התמונות, הפטיפון, חפצי נוי, כל מה שעשוי זכוכית ועוד כהנה) שהעדפתי להעביר בעצמי ולא לסמוך על ההובלה פן ישברו לי. כאשר ביקשתי מהדיירת שהחלפתי - הסכימה שאשים אותם במרפסת בצד, ושקפצתי לדירה פגשתי למטה את השכן מעשן על הספסל בגינה. כרגיל אצלי, הכל תלוי במצב התודעה שאני מצויה בו באותו רגע נתון. אני עשויה להיות יוזמת, חמימה ואקטיבית ברגעים מסוימים ובאחרים אני אניגמטית, מסוגרת ואגוז קשה לפיצוח.
כל העניין הזה של האריזה לקראת התמקמות והתחלה חדשה הכניס אותי לסטייט אוף מיינד מאד דינמי ופתוח לתקשורת, שרויה ב-מוֹד של סיום תקופה ארוכה בדירה הקודמת , אוירת סופשנה, ריגוש לקראת הלא נודע והתקווה שיש בהתחלות טריות - על כן הייתי במצב רוח טוב, שופעת קסם אישי, שיגרתי לעברו חיוך ידידותי והצגתי את עצמי בקוּליות תוך כדי שחילצתי את הדברים מהאוטו.
אמרתי לו שנעים להכיר, אני חן, הדיירת החדשה בבניין החל מהשבוע הבא. הוא מצידו קיבל בברכה את היוזמה שלי לאינטראקציה, השיב לי ב "נעים מאד" משלו וציין את שמו הפרטי בעודו מתרומם מהספסל ושש לעזור לי להעביר את השקיות מהחניה למעלית. לצורך העניין נקרא לו "סער" , שם בדוי שבחרתי עבורו, שמאד מתאים לאישיותו.
השיחה עם סער התגלגלה בטבעיות וקלחה מאליה, ומהון להון מצאתי את עצמי מתעכבת איתו מתחת לבניין לפני שעליתי לדירה, כשמהר מאד גלשנו לפסים אישיים והיינו בעיצומה של שיחת נפש, בה הוא שיתף אותי שבעבר היה מאושפז קרוב לשנה בגהה ושכרגע הוא מתקיים על קצבת נכות נפשית מביטוח לאומי. הוא גר עם אביו ואחותו הגרושה, אימו נפטרה לפני שש שנים, אף היא בעלת היסטוריה של מחלת נפש קשה שסבלה ממנה . הוא יהיה בן 38 בתחילת ינואר הקרוב, (כלומר הוא צעיר ממני בחודשיים וקצת), שוחרר מהצבא זמן קצר אחרי שהתגייס, מאז עבד נטו אולי חמש שנים בקושי, לא הצליח להתמיד או להחזיק מעמד בעבודות. העבודה האחרונה שהתפרנס ממנה היתה כנהג משאית בחברה לציוד אלקטרוני. על אביו מיעט לדבר, הרגשתי שיש בו טינה כלפיו ומתיחות ביחסים ביניהם. הוא לא נכנס לזה יותר מדי, רק פה ושם הזכיר אותו בהקשרים שליליים ("אבא שלי מטריף אותי", "קשה לי לחיות איתו באותו בית"). בהערת שוליים אציין שיצא לי לפגוש את אביו כמה וכמה פעמים למטה בחנייה או בלובי ובחצר/בגינה, והוא היה מאד חביב ונעים הליכות כלפיי, תמיד מאד מעודן ומנומס, אבל אני יודעת שאנשים הם לא מה שהם נראים, ודווקא כלפי הקרובים להם ביותר הם חושפים את האכזריות שקיימת בתוכם, הם לא פוגעניים כלפי שכנים או אנשים זרים, הם מגלים את פרצופם האמיתי בין ארבע קירות ביתם, במחיצת היקרים לליבם, אז אני מאמינה לסער. אני יודעת שגם על אבא שלי תמיד אומרים שהוא אדם לבבי מקסים ומאד מתפעלים ממנו, אנשים אוהבים אותו בעבודה ומסביב, הוא נתפס כדמות חיובית מאד בעיני הזולת. זו לא חוכמה - הם לא מכירים את מי שהוא באמת, את הצדדים האפלים שלו, כי מן הסתם הוא לא מתנהג בפומבי כפי שהוא מתנהג בין כותלי הבית. השיחה היתה מעניינת, מרתקת ממש, ובאופן מפתיע מצאתי את עצמי משתפת לא מעט, שזה לא דבר רגיל אצלי, כי אני אמנם ישירה וכנה אבל לוקח לי זמן להשתחרר ולהיות גלויות לב לחלוטין, והנה איתו זה קרה מאליו ללא מאמץ, פשוט דיברנו והרגשתי שהוא אמיתי וגלוי איתי וזה באופן טבעי גרם לי להרגיש יותר בנוח להיות אני עצמי ולהיות חופשייה ונטולת מתח. מבחינת כימייה שיש בין אנשים, אני מתכוונת לכימיה אנרגטית שהיא מעבר למלים, אז היא לחלוטין היתה שם. סער הוא בחור חריף, מאד מאד אינטליגנטי, רהוט, השפה שלו עשירה, הוא מבין עניין , בעל קליטה מהירה, מחשבה צלולה ומקורית, רעיונות מהפכניים, הוא מאד דינמי וסוער, התחולל פינג פונג מסחרר של תקשורת זורמת בינינו. זה לא קורה לי לעיתים קרובות, החיבור המיידי הזה עם הזולת. באשר לרושם הראשוני – היה ניצוץ הדדי, אבל מצידי לא הרגשתי שאני מתאהבת בו או שאני נמשכת אליו פיזית אלא יותר קשר של אינטלקט ואולי גם חיבור רגשי, לא משהו בעל גוון רומנטי כלל ועיקר, למרות שהוא דווקא נראה טוב מאד. הבעיה היא שמהצד שלו התחלתי להרגיש שיש עניין לא תמים, אולי מפני שאני יודעת להקשיב ולהעניק תשומת לב. כשאני מאזינה, אני מאד קשובה, גם שפת הגוף שלי מאד מכילה, אני מתבוננת ישר לתוך העיניים, זה נותן לצד השני תחושה שאני באמת איתו בכל מובן, שואלת שאלות מנחות, מביעה קבלה ונמנעת משיפוט או מביקורת מילולית גם כשיש לי השגות או התנגדות פנימית, מפגינה סבלנות וסובלנות, לא קוטעת אנשים באמצע ונדחפת בשיתוף משלי אלא מאפשרת לצד השני את המרחב והמקום להיות מי שהוא בקבלה מוחלטת, גם אם אני ממש לא מסכימה או מזדהה עם הדברים שהוא מבטא או כאשר אני חושבת ההיפך והעמדה שלי מנוגדת לחלוטין. זו המשמעות בעיני של להקשיב באמת ולגלות פתיחות, ורק אחרי שהצד השני מסיים אפשר לנקוט עמדה, בתנאי שהוא מבקש לשמוע את דעתי הכנה או את עצתי - לעיתים יהיו מקרים שאני אביע אותה, תלוי בסיטואציה. לפיכך, כבר קרה לי שבאשמת רמת הקשב וההתעניינות המעמיקה שלי - גברים הוטעו לחשוב שאני חושקת בהם, בעוד זה ממש לא היה הכיוון מבחינתי. וכך היה גם עם סער השכן. חצי שעה או שעה מרגע שהכרנו, לא יודעת כמה זמן עבר, והנה הוא כבר מתבונן בי בעיניים כלות, מצמצם את המרחק הפיזי בינינו, הפנים שלו ממש קרובות לשלי ואני מרגישה שהוא פולש לי למרחב האישי, כי כאמור אני בכלל לא בעניין שלו בשום צורה מינית/רומנטית/זוגית. בעדינות אלגנטית אני מרחיקה את הרווח שביני לבינו, נסוגה קלות אחורנית, ממשיכה לגלגל את השיחה כרגיל. ברם אולם סער מתגלה לי כגבר עקשן שלא מוותר בקלות, ואחרי כמה סשנים כאלה של המחול הגופני הזה בינינו שבו הוא מתקרב ואני מתרחקת, הוא מבקש ממני מפורשות חיבוק. "חיבוק ? " אני שואלת בפליאה, נבוכה מעט, מה פתאום חיבוק עכשיו ? מה הקשר ? זה לא מתאים. "כן, חיבוק של שכנים", הוא אומר ולא ממתין לאישור ממני כי זרועותיו כבר מלופפות סביבי כשהוא מושך אותי אליו במפתיע, ללא הכנה מוקדמת. אני בן אדם שאוהב מאד מגע פיזי וחיבוקים, אבל אינטימיות גופנית עם גברים מתקשרת עבורי אסוציאטיבית לקרבה רומנטית, כלומר, בהקשרים של משיכה וקשר מיני, כחלק מהחום הרגשי וההתקרבות, ולא סתם עם שכנים/ידידים/מכרים/קולגות. זה לא טבעי לי מגע עם כל אחד, אני מקשרת חיבוקים למשהו עמוק יותר של חיבור שהוא מעבר לסתם חמימות או תמיכה , בטח כשזה עם כל הגוף ומרגישים את האיברים המיניים של הגבר או האישה (חזה מול חזה וכו'). אני לא נוטה להתחבק ככה סתם עם כל אחד, אבל מאחר שאני בחורה מנומסת, חיבקתי אותו קצרות בתכליתיות (לא מכל הלב ולא עם רגש) ומיד התנתקתי ממנו. זה לא שהוא השאיר לי ברירה, הוא אנס אותי לחיבוק הזה. אני אוהבת אצלו את התשוקה והאנרגיות ואת הסער הפנימי שלו, ואני מעריכה אותו כאדם חושב שיש לו מודעות עצמית, אבל הוא לא קרא את הסיטואציה נכון, הוא היה טיפה אגרסיבי, ובשיחה נוספת מאוחרת יותר שלנו (אחרי שכבר עברתי לדירה החדשה), שבמהלכה הגיע לחניה איזה שכן נוסף שלנו - כשהוא יצא מהאוטו עם הקניות, סער רץ לקראתו לעזור לו לסחוב (מתוך רצון טוב ונדיבות כמובן), מבלי להשגיח בשפת הגוף הסגורה והרתיעה של השכן שאמר לו שאין צורך, שהוא מסתדר. אך סער לא שעה למחאותיו של השכן, התעקש לעזור ולקח ממנו בכוח את השקיות. מהאירוע הזה למדתי שסער לא היה רגיש לשכן , שהוא לא מפרש נכון סיטואציות חברתיות. מצד אחד הוא רגיש ויש לו מודעות עצמית בכל מה שנוגע אליו או לחיים שלו, יש לו תובנות מעניינות על העולם, הוא רחב אופקים, ידען, הוא עמוק, מעמיק ואיש שיחה שמבין ומתעניין בהרבה תחומים כי הוא סקרן מטבעו, אולם מצד שני במקרה הזה הוא היה אטום לשכן, כאשר לא גילה רגישות כלפיו. זה מאד הפריע לי : אני אוהבת שאנשים הם רגישים גם לזולת ולא רק לעצמם. יכול להיות שזו היתה שגיאה נקודתית ושזה לא מאפיין אותו באופן כללי, העיוורון הזה. אני לא מספיק מכירה אותו כדי להחליט. יש בו המון דברים יפים באישיות, הוא גלוי ופתוח ולא מסתיר כלום – אני מאד מעריכה את הכנות שלו, את זה שהוא לא פוחד להיות פגיע ולהפגין חולשה, זה מאד מושך לטעמי. אני אוהבת אנשים אמיתיים כמותו, את זה שמה שאת רואה זה מה שיש, שאין הפתעות או מסתורין, הכל בחוץ אצלם, הם תקשורתיים וחופשיים ואינטואיטיביים , הבעיה המרכזית אצלו היא שהוא תקוע, וזה מאד שלילי בעיני. את כל האנרגיות שהוא משקיע בלחזר אחריי, את כל ההתמדה הזו וזה שהוא לא מתייאש מהגישה הצוננת שלי, את כל הדחף שיש בו להשקיע בי בחיזור - למה הוא לא מתעל לאפיקים מועילים אחרים בחייו ? זה קיים בו, היכולת הזו לרצות להשיג משהו, אז למה רק במישור אחד (עם נשים/בחורות) ? איפה נעלמת המוטיבציה הזו בשאר המובנים שהוא זקוק לה ? איפה השליטה בחיים שלו ? אין לו שליטה עצמית מינימלית, הוא טיפוס מתמכר, חוסר השליטה הוא עניין מרכזי מאד בחיים שלו לפי השיחות הלא מעטות שהיו לנו ומתוך מה שהוא שיתף - אני יכולה להעיד על כך חד משמעית כאישיו מהותי באופי שלו. הוא גם מהמר, הוא לא עושה בחירות נכונות בחיים, הוא מתרץ את חוסר היכולת והאימפונטציה שלו בהיסטוריה המשפחתית הבעייתית שלו, בזה שההורים שלו לא היו זמינים ותומכים עבורו, באימו חולת הנפש זכרה לברכה, באביו המסרס, ביחסים ובמה שהיה בבית ילדותו, באוירה שהוא גדל לתוכה. שאני מבינה שזה מאד קשה לגדול ככה, אבל הוא כבר ילד גדול, והוא מסרב לקחת אחריות על כלום כאדם בוגר, הוא בוחר להאשים ולהטיל את האחריות על העבר שלו. הוא לא מבקש עזרה , לא באמת מתאמץ ומנסה לצאת מהפלונטר. התקיעות שלו היא לא סקסית, יש בה משהו חולה שאני לא מעוניינת להזדהות איתו, אם חוסר התוחלת הזו , עם חוסר המשמעות. זה שהוא מעביר את הימים שלו בשינה ובפייסבוק או באתרי אינטרנט אחרים (כן, הוא הודה שגם בהרבה פורנו), בלופ כזה של סיגריות שהוא מצית אחת אחרי השנייה ובהתמכרויות שלו להימורים במכונות של הלוטו (או הטוטו, לא זוכרת מה משניהם), וזה שהוא לא עוזב את הבית בגיל המבוגר הזה למרות שאבא שלו משגע איתו וקשה להם לחיות יחד תחת קורת גג אחת.
באותו יום שעברתי דירה, כשבוע לאחר המפגש הראשון שלנו, ב- 31 בדצמבר, הוא פתאום צלצל אצלי בפעמון בשמונה בערב בהפתעה. הכנתי קפה והגשתי עוגיות והוא ישב אצלי על הספה, ושוב גלשנו לשיחת נפש, ולא יכולתי יותר. הפעם אמרתי לו את זה, שהוא אימפוטנט. התעמתי איתו ואמרתי לו שאני לגמרי מבינה ומזדהה עם המצוקה שהוא חווה בקשר שלו עם אביו כי גם לי היה מאד קשה לחיות עם אבא שלי ולא היה פשוט לגדול במחיצתו, רק שההבדל בינינו , ביני לבין סער, הוא שאני כן עזבתי את הבית באיזה שהוא שלב ולא נתקעתי כמותו בעבר. וסער השיב לי, כן את צודקת , אני יודע שאני צריך לעזוב את הבית, מוכרח למען השפיות שלי, למען הבריאות הנפשית אני צריך את החופש ממנו, להתנתק מהזיכרונות הילדות שהבית הזה כולא בתוכו.
אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד, כי עובדה שהוא לא עשה זה עד היום. בגיל המתקדם 38, היה לו הרבה זמן לפעול והוא בחר להמשיך להיתקע עם חוסר התפקוד הנוראי שלו. זה שהוא לא מתפקד , תלותי, לא עצמאי, שהוא לא מרים את הראש מעל המים, שהוא טובע, התקיעות הזו - יש בה משהו מאד מדכא להתבונן בו מהצד, זה מכאיב מדי לצפות באימפוטנציה הזו. וזה מתסכל אותי כי מדובר באדם עם ראש על הכתפיים ושתי רגליים על הקרקע, עם הגיון בריא, בן אדם עם פוטנציאל ברור, רק שהוא לא עוזר לעצמו לצאת לחופשי. הוא כל היום בורח לאינטרנט, הוא בורח מהחיים עצמם, קשה לראות את זה וקשה להיות קרוב לאדם כזה, זה לא סקסי, אני יכולה להכיל רק עד גבול מסויים, יכולת ההכלה שלי היא מוגבלת. מרחוק כן, אבל לא מקרוב. מרתיע אותי להתקרב לאדם כזה אפילו בתור חברה טובה או תומכת, להיות חלק משמעותי בחיים שלו אני לא מעוניינת כי זה גדול עלי. להכיל את זה ממרחק, כשכנה או מכרה זה עוד איכשהו, אבל ההתנגדות שמעורר בי חוסר המאמץ שלו לצאת מהמצב היא חזקה מדי, אולי אני חלשה וחסרת אונים מול זה ואין לי את כוחות הנפש והתעצומות או הכלים להתמודד עם זה הוא לא עושה כלום עם החיים שלו וכל היום גולש בפייסבוק. הוא טען שחשבון הפייסבוק שלו פעיל מאד, לא קראתי כי אין לי פייס אבל ממה שהבנתי הוא מפרסם שם המון טקסטים של החויות שלו כחולה נפש בימים שבהם היו לו התקפי חרדה שהובילו לאשפוז שלו. אין לי מושג מהם התכנים ומאד מסקרן אותי לקרא פעם מה הוא העלה לשם, כי הוא דעתן מאד ומלהטט עם מלים בקלילות, כושר הביטוי והניסוח שלו גבוהים, הוא מיומן למדי ביכולות התקשורת הבין אישית שלו. חוץ מהבלוג הזה בקפה דה מרקר - אין לי פייסבוק או אינסטגרם או פרופיל בכל אתר פופולרי אחר, הוא לא האמין לי כשאמרתי לו, אבל באמת שאין לי. הוא חשב שאני מתחמקת , גם כשטענתי שאני בזה לזה שכל היום אנשים באינטרנט ולא עושים כלום עם עצמם , כשהסברתי לו בלהט שאני בזה לאימפוטנטיות הזו. אני יכולה להכיל אותה נקודתית, נניח אם אדם שאני קרובה אליו חווה משבר רגשי ספציפי כמו פיטורין מהעבודה או דיכאון זמני – אז בוודאי שאהיה שם עבורו כדי לתמוך בו ולהכיל, אבל לא כשמדובר במצב נתון קבוע של אדם ששלושים ושמונה שנים עדיין לא מחפש או מתאמץ או מנסה לחיות ורק שוקע עוד ועוד למעמקים של חוסר תפקוד. אני יכולה להכיל חולשות של אנשים ומשברים כי גם לי יש כאלה, וזה אנושי, לכולם יש עליות וירידות והתמודדויות ואתגרים לחוות בחיים, אבל אני לא נמשכת למצב רגשי קיומי אקוטי של הרס וחבלה עצמית בדרגת חומרה כמו של סער, כי זה לא בריא, ואנחנו כבר מזמן לא ילדים קטנים וחסרי ישע, יש לנו כלים להחלמה, צריך רק לדעת לבחור להשתמש בהם. הוא צלול במחשבה - אבל לא במעשים. אין לו שליטה על החיים שלו. זה הכל מתחיל ונגמר בזה. בחוסר השליטה. השליטה היא כלי מעולה להתמודדות עם הפחדים והיא המפתח האמיתי אל החופש, כפי שכבר כתבתי פעם. לפני שהוא הלך, כשליוויתי אותו לדלת, הוא שוב חתר למגע וביקש חיבוק. חיבוק של שכנים, הוא קורא לזה. הפעם נתתי לו, לא היה נעים להתנגד כי ריחמתי עליו אחרי כל מה שהטחתי בו, הרגשתי שהייתי קשה איתו מדי ורציתי לאזן את הקשיחות בהפגנות רכות מסוימת, לכן חיבקתי אותו בחום מכל הלב, בנדיבות, יותר מכמה שניות. נתתי מעצמי, הרגשתי שהוא זקוק לאמפטיה. איזה כיף, תודה. הוא אמר, תולה בי עיניים פגיעות. לא היתה לי ברירה, נאלצתי להיות חד משמעית כשאמרתי לו ישירות שאני מקווה שלא הטעתי אותו באיזה אופן, ושאני לא חשה בנוח עם החיבוקים האלה, כי אנחנו חוצים איזה גבול שלי, לכן אני מעדיפה שמכאן והלאה נמנע מזה להבא.
בפעם אחרת, השלישית במספרה, כמה ימים מתחילת ינואר, הוא פתאום שוב הפציע אצלי בדלת כשעלה אלי לדירה מבלי להודיע מראש. אתם בטח זוכרים את הקור המקפיא שהיה אז, ובכל זאת הוא עלה אלי בכפכפים בלי גרביים, הייתי בהלם. לא קר לך ? לא, אף פעם לא קר לי בכפות הרגליים, הפטיר. התבוננתי על האצבעות שלו, הציפורניים היו ארוכות באופן מוגזם, נדמה שהוא לא גזז אותן חודשים, זה היה דוחה. למה הוא מזניח את עצמו ככה ? הזנחה עצמית זה חמור מאד לטעמי, נקודת אזהרה אדומה שבעיני מעידה המון על הבן אדם. ישבתי מולו על ספה אחרת , ואחרי זמן קצר ששוחחנו באינטנסיביות, סער השיל את הכפכפים ונשכב על הספה בנינוחות, עצם עיניים והמשיך לדבר, שפת גופו רפויה ונינוחה. הרגלים המטונפות שלו על הספה שלי, זה הגעיל אותי שהוא מזניח את עצמו ולא גוזר ציפורניים, ארוכות ושחורות, הן לא היו נקיות כפות רגליו, והוא הרשה לעצמו לשים אותן על הספה שלי מבלי לבקש רשות. אני נמנעת מלעלות על הספה שלי בכפות רגליים לא נקיות או מריחות טוב. אני גם משתדלת להתקלח לפני שאני נשכבת על הספה, חוזרת הביתה ומורידה מעלי את הלכלוך של ה"בחוץ" , מתרחצת ושוטפת מעצמי את כל תלאות היום הארוך הזה בטרם אני נכנסת למוד אחר רגוע יותר, ורק אז משתרעת לי על הספה מול הטלויזיה, בכפות רגליים שמדיפות ריח טרי של ניקיון. אין דברים כאלה אצלי. הוא לא אמור לנחש את זה, המסכן. לא אמרתי לו מאומה על זה שהוא מזניח את עצמו, הרגשתי שמדובר בנושא רגיש ואני לא רוצה לפגוע בו, אני רוצה להיות עדינה. אולי עוד אגיד לו בהזדמנות, אפתח את זה מולו במקום ובזמן המתאים, ייתכן שזה יהיה מאיר עניים עבורו לשמוע איך הוא נתפס מצד.
בכל אופן, כך או אחרת - זו היתה הפעם האחרונה שהכנסתי אותו לדירה שלי. אחרי "תקרית ציפורני כפות הרגליים" שיניתי את היחס שלי כלפיו והתרחקתי ממנו. עזבו שהוא מעשן המון ובשרשרת, שיש לו ריח רע מהפה (של מאפרה), שחשתי ממנו תוקפנות קלה, שהוא לא צפוי, אימפולסיבי ואינסטינקטיבי, שהוא לוקה בהרס עצמי ובחוסר יציבות, יש עוד דבר קריטי : הוא מדבר בקול רם מדי (זה מפריע לי, כי זה מזכיר לי את אבא שלי.) אני יודעת שזה מהתלהבות ולהט השיחה והרגע, ושהוא לא שולט בזה, מה אעשה שזה מרתיע אותי, זו עובדה. אני אוהבת שמדברים בשקט או מקסימום רגיל, מבלי להרים את הקול. זו אולי רגישות שלי לרעש או לסאונד, לא יודעת, אני מאד שמה לב לזה אצל אנשים. אחרי שהערתי לו על העניין בפגישתנו השנייה (הייתי גלויה ופתחתי את זה בישירות, אמרתי לו שזה מזכיר לי את האבא הצעקן שלי ) וביקשתי ממנו להחליש ווליום, הוא היה קשוב אלי והוכיח לי שהוא מתחשב ורגיש אלי כי הוא מיד הוריד את הטון, הוא הנמיך אותו משמעותית ודיבר באופן יותר רגוע. זה החזיק מעמד אצלו רק באותו ערב, כי בפעמים הבאות שנתקלתי בו הוא כבר חזר לסורו. לא הערתי לו על זה יותר. אני מבקשת פעם אחת וזהו. אני לא באה לחנך אף אחד. זה מי שהוא וככה הוא. זה שזה מפריע לי זו כבר הבעיה שלי, הוא לא יכול לשנות עניין כזה בסיסי אצלו. אני לא חייבת להיות בקרבת אנשים כאלה אם אני לא מסוגלת לסבול את זה. או שאקבל אותם כמו שהם או שאתרחק מהם - וזו כבר צריכה להיות ההחלטה והבחירה בידי מה לעשות בנידון.
כדי לא להשלות אותו, התחלתי להפגין כלפיו יחס ענייני בפגישותינו המקריות, ובהדרגה התעלמתי מהודעות הטקסט שלו. בהתחלה כן הייתי מסתמסת איתו לפעמים, אח"כ פשוט סירבתי לכל מה שהציע כאשר ביקש להיפגש איתו התחמקתי או המצאתי תירוצים עד שהגיע השלב שכתבתי רק "לא" מבלי לספק הסברים כששאל אם הוא יכול לעלות כי הוא משתגע בבית, שהוא בודד וזקוק לחברה. בסוף אפילו הפסקתי להשיב לו לאסמאסים אז הוא התחיל להתקשר אלי.. במקביל המשיך לשלוח לי הודעות טקסט, להפריח נשיקות באויר כשנתקלנו זה בזה למטה בחניה או בגינה/חצר, להציף אותי בתשומת לב.
כשחזרתי לפני כמה ימים מהעבודה גמורה עם מגש פיצה מקרטון כי לא היה לי כוח לבשל והייתי מורעבת, הוא ביקש שאשמור לו חתיכה והציע שיעלה אלי עוד מעט. השעה היתה כבר שמונה בערב, רציתי רק לאכול, להתקלח ולהיכנס למיטה. הייתי קרה כשסירבתי אבל הוא לא מתייאש.
מה לעזזל הקטע הדפוק הזה באנשים ? שהם רוצים את מה שלא מושג, שהם תמיד מחפשים את מה שאי אפשר וככל שאת יותר רעה וביצ'ית אליהם הם יותר רוצים אותך ? אני כל כך לא מצליחה להזדהות עם העניין או להבין אותו באמת. זה מאפיין גם בחורות וגם גברים, חוסר היכולת הזו להרפות.
שמתי לב שזה לא רק עניין של גברים שאובססיביים עליך כשאת בלתי ניתנת להשגה או מסתורית, זה קיים גם אצל נשים. איזה מזל שאצלי זה לא בסיסטם, כי זה דפקט. אני מעריכה התמדה כי גם אני לא מוותרת בקלות, אבל יש איזה גבול שאני אף פעם לא חוצה אותו כדי לא להיות כפייתית, אני יודעת מתי הגיע הזמן לשחרר.
אנשים הם כל כך דפוקים, למה לעזזל ? כל האנרגיה המבוזבזת הזו על כלום, פול גז בניוטרל, לא חבל ? מה זה משרת ? בשביל מה זה טוב ? למה הוא לא מנתב את הדחפים האלה לאפיקים מועילים כמו חיפוש עבודה, דירה, וכן הלאה.
זה מזכיר לי (כהרגלי, אני סוטה לרגע מהנושא, הכתיבה שלי אסוציאטיבית) שבעבודה יש איזה בחור אחד אנטיפט עם עיניים של גבר מצ'ואיסט (הוא חתיך דווקא, מקרין גבריות , אבל המבט שלו לא לטעמי, אין שם רוך, אין שם רגישות או חום, רק קיפאון) שעובד במחלקת השיווק. בהתחלה כשהתחלתי לעבוד בחברה, בימים הראשונים שנתקלתי בו חייכתי אליו בנימוס ובירכתי אותו בבוקר טוב או בשלום/היי. אחרי פעמיים או שלוש שהוא לא ענה לי ורק הניד בראשו לשלום בעודו תוקע בי מבטים אדישים של דוּשבג, הפסקתי עם העניין של ברכת השלום והתחלתי להתעלם ממנו כליל. משהו באנרגיה שלו לא היה לרוחי, אין לו לב טוב. מהרגע ששיניתי גישה והפסקתי להיות נחמדה אליו, הוא פתאום נהפך אובססיבי כלפי. זה היה מוזר. היחס שלו השתנה משמעותית כי לפתע הוא יצא מהפוזה האדישה שלו (יש לי תחושה שהוא מתייחס לא יפה אל בחורות שהוא יוצא איתן, יש בו משהו שוביניסטי בהתנהגות , הוא בטח מנייאק כלפיהן). בקיצור, מהרגע שהפכתי לקרירה וקולית ולא זיכיתי אותו אפילו במבט במסדרון או במטבח, (התעלמות מוחלטת מקיומו, שום שלום ושום אינטראקציה, כאילו הוא אויר) הוא ממש התחיל להיות נחמד אלי ולחייך לעברי (!) ( הפאסון שלו נטול חיוכים כמעט, לרוב המבט שלו קשוח או אדיש) והנה הפלא ופלא הוא מגלה בפניי צדדים חדשים באישיותו, חיוכים ובוקר טוב ומבטים מסוקרנים לכיווני.
זה פתטי כמה אנשים הם דפוקים, אני אומרת לכם. לא מסוגלת להעריך אנשים שמתנהגים ככה, זה מעורר בי בוז. דוחה אותי שהוא השתנה והחל להעריך אותי רק בזכות המשחק הזה של הלא מושגת. הגבר הבריא יותר מושך לטעמי מאשר החולני, למזלי זה היה כך מאז ומעולם. מבטים של מאצ'ו לא עושים לי את זה. אני לא עונה לו ולא מזכה אותו אפילו במבט. ברגע שהם מזהים שאת קצת חזקה, ישר הרדאר שלהם מתעורר. אם תקריני חולשה הם לא יעריכו אותך - המשחק הפסיכולוגי הזה מעייף , איף. נמאס לי מהבולשיט הזה. למה הכל בחיים המסריחים הללו זה אסטרטגיה מטומטמת ? האדיוט הזה מחפש את קרבתי , מתחיל לדבר איתי וליזום שיחות כשלפני כן הוא לא טרח להחליף איתי מלה כמעט. רק בגלל שהפכתי להיות אתגר והפסקתי להתייחס אליו. כמה עלוב, בחיי.
+++
שכנוּת טובה מונעת מחלות לבביות, שכנוּת טובה מיטיבה עם הלב. זה הוכח מחקרית. קהילתיות היא ערך שאני רוצה להכניס לחיים שלי, תמיכה הדדית, הכלה, אני צמאה לקשר האנושי החם הזה עם הזולת. קיוויתי שאוכל ליצור את זה עם סער. פנטזתי בהתחלה שנהפוך לשכנים שיכולים להיות שם זה בעבור זה, משום שהיה לי חיבור נדיר איתו. מפני שהוא מצא חן בעיני בתור בן אנוש רגיש וטוב לב. החיבוקים שלו והפלישה למרחב האישי חירבו לי את החשק, זה שהוא מתקרב מדי, שהפנים שלו במרחק שלא נוח לי איתו מול הפנים שלי, וזה שהוא נמשך אלי כגבר לאישה בעוד אני לא נמשכת אליו כאישה לגבר אלא סתם מעניין לי איתו והייתי רוצה להישאר איתו בקשר של שיחות עומק מדי פעם, אולי קפה אצלי אחת לאיזה זמן , אולי עזרה הדדית ושכנות טובה, ללכת ביחד לסרט כידידים, לא מעבר. הוא אינטנסיבי לי מדי ויחד עם זאת יש בו איכויות שמרתקות אותי כאדם , הוא נבון ומיוחד, העמדות שלו, ראיית העולם הייחודית, למדתי ממנו המון. הוא גם מאד דעתן וזה תענוג להיות בחברת אנשים מאתגרים שיש להם רגשות ומחשבות מקוריות על החיים, שיש בהם אינטליגנציה רגשית - הוא קולט הכל , התפיסה שלו מהירה גם מבלי לדבר יותר מדי כי הוא סופר רגיש, שם לב לפרטים הקטנים והוא ממש מסתכל בעיניים כשהוא מדבר איתי (אני אוהבת את זה, זה חשוב לי), הוא גלוי לב וישר ומקסים. יש בו המון, הוא מצחיק ושנון, אני בטוחה שיהיה לי נעים בחברתו כשכן וכאדם, אני רק לא לחלוטין יודעת למה בכל זאת אני מרגישה כה מאוימת מהסיטואציה. נכון שהקולניות שלו צורמת לי, ההזנחה העצמית, התקיעות, האימפוטנציה, אבל זה לא רק זה. מלחיץ אותי שהוא גר באותו בניין ושזה פיזית כל כך קרוב, ממה שיקרה אם נניח הוא פתאום יצלצל לי בפעמון כשזה לא זמן טוב עבורי וכשלא בא לי להיות חברותית . הרבה פעמים אני מאד זקוקה לשקט שלי וללבד שלי, אין לי סבלנות להכיל ולהיות קשובה בכל רגע נתון, אני חוששת לאכזב אותו עם המוגבלות הזו, עם הסתירות שקיימות בי, עם זה שגם אני פגומה ורחוקה מלהיות מושלמת. הוא ממש נפתח בפניי ואני טרקתי לו את הלב שלי בפרצוף ועשיתי זאת בגסות. היינו שני שכנים שנפגשים לשיחה שהיא הרבה מעבר לחולין בחצר מתחת לבניין או בחניה או אצלי בדירה. אני לא רוצה לאבד את הקשר עם הקהילה שלי, זה חלק ממה שהכי חסר לי בחיים - הקהילתיות, הביחד, הקרבה הפיזית הנוחה והטבעית הזו בין אנשים שגרים איתי בשכונה – אני שואפת להתחבר יותר לאנשים אמיתיים שמקיפים אותי במציאות מאשר לאלה הוירטואליים מהאינטרנט, אני לא רוצה רק להגיד בוקר טוב סתמי במעלית או לקשקש שיחות חולין בטלות עם אנשים שאני פוגשת על בסיס יומיומי, אני רוצה מעבר - אני צמאה לשכנוּת טובה. כזו שמבריאה את הלב. לקשר משמעותי עם השכנים שלי. והנה היתה לי כאן הזדמנות לחיבור אנושי אמיתי חזק עם הזולת והרסתי אותה במו ידי. מה עשיתי בזה שחיבלתי בה, בכך שפגעתי בו כשהפכתי ללא נגישה, מרושעת, גועלית ומרוחקת כלפיו ? זכרתי את תאריך יום ההולדת שלו ולא אמרתי לו מזל טוב באותו יום בכוונה. וזה אחרי שהבטחתי לו כמה ימים קודם לכן שנחגוג לו ביחד אצלי עם עוגה.. הוא עשוי לחשוב שזה בגללו או לחוות דחייה למרות שזה לא רק קשור אליו ולמי שהוא - אלא יותר קשור למי שאני ולבעיות שיש לי עם עצמי. נדמה לי שעלי לתת הזדמנות נוספת לתקשורת ביני לבין סער. יש לנו עוד מה ללמוד זה מזה, הוא ממני ואני ממנו, שני אנשים שמנסים לשרוד ולהינצל בעולם המנוכר והשבור הזה, כל אחד מאיתנו בדרכו שלו. |