כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המגירה השמאלית שלי

    ארכיון

    0

    "גשם", ספר הביכורים שלי

    1 תגובות   יום ראשון, 1/2/15, 08:47

    היי חברים,

    בעבר שיתפתי כאן, במגירה האינטרנטית הזאת, הגיגים בכל מיני נושאים, ביקורות קולנוע, תרגומי שירים וסיפורים קצרים. במשך תקופה הייתי פחות פעילה כאן, ובזמן הזה עבדתי על ספר הביכורים שלי, "גשם".

     

    בתוך סיפור מסגרת על בצורת קשה בארץ, "גשם" מספר את סיפורו של יאיר (יורה) קוגן, מתכנת צעיר בן העליה הרוסית של שנות ה90 (ממש כמוני) , שגדל בבת ים וגר בתל אביב. יאיר השיל מעליו כבר בתור ילד את הזהות הרוסית שלו, אבל גם לא מרגיש לגמרי ישראלי. גם בהייטק הוא לא ממש מוצא את עצמו. על שני פערי הזהות האלה יאיר מנסה לגשר באמצעות אגדה של פושקין, שאותה הוא מתרגם מרוסית לעברית, בימי שישי הפנויים שלו בבית הקפה השכונתי. כשהארץ סביבו נסחפת לתוך בצורת קשה ומשבר כלכלי, יאיר מתמודד עם בצורת מסוג אחר. 

     

    הספר עומד לצאת לאור בהוצאת  "פרדס", הוצאת ספרים קטנה, עצמאית ואיכותית, במימון חלקי שלי (בתמורה, אני מקבלת אלי חלק מהספרים). כדי לגייס את החלק שלי במימון הפקת הספר, ולא פחות חשוב מזה, כדי לגייס אתכם, הגולשים, כקוראים עתידיים של הספר, פתחתי פרויקט מימון המונים באתר Headstart. כאן תוכלו לרכוש לעצמכם עותק של "גשם" במכירה מוקדמת, וכך לעזור לי לגייס חלק מהכסף הדרוש לצורך הוצאתו לאור. כבר חציתי את רף 50% התמיכה, אבל אני עדיין זקוקה לכם כדי להגיע ליעד, ולהוציא את הספר לאור. 

    כדי שתוכלו לקבל טעימה מהספר, אני מצרפת לכם כאן את הפרק הראשון. אהבתם? נהנתם? רוצים לקרא עוד? בואו לתמוך, והבטיחו לכם עותק של הספר.

     

    שלכם בתודה ענקית, מילה.

     

     

    גשם - פרק ראשון

     

    ביום שישי, השבעה עשר בדצמבר 2010, בשעה שבע בבוקר, סוף סוף התחיל לרדת גשם. הוא המשיך לרדת, בלי רגע של הפוגה, במשך שלושה ימים ושלושה לילות, ואחריהם פסק, ולא הוסיף לרדת עד עצם היום הזה. 

    טיפות הגשם הראשונות החלו להקוות כאשר מטוס אל על בטיסה LY0082 מבנגקוק נעץ את גלגליו במסלול הנחיתה של נמל התעופה בן גוריון, לקול מחיאות הכפיים המסורתיות של נוסעיו. כשהנוסעים גדשו בחוסר סבלנות את המעבר והתאחדו מחדש עם הטלפונים הסלולאריים שלהם, טפטופים קלילים כבר ליטפו את כל אדמת הארץ, אולם רק חדי האוזן מבין הנוסעים יכלו לשמוע את רשרוש הגשם מבעד להמולה במטוס. הגשם הלך והתחזק בשעה שהנוסעים נהרו החוצה דרך פרסומות של בנק הפועלים, שבירכו אותם בשלל שפות, וכאשר ראשון הנוסעים משך את מזוודת היד הקטנה שלו אל מחוץ לדלתות ההזזה ונכנס למונית שחיכתה לו מעבר להן, כבר ירד מבול של ממש.

    אולי הייתה זו הרוח הטרופית שהתגנבה למטוס בבנגקוק. רוח של יערות הגשם, לחה וטעונה, אשר לרוב יודעת את מקומה ונשארת מחוץ לדלתות שדה התעופה, אך הפעם הצטרפה לבני ארצה שעל המטוס, קבוצת מהגרי עבודה כפריים, וכמותם החליטה לנסות את מזלה ואת משלח ידה במקומות רחוקים על פני הגלובוס. ואולי היה הגורם לגשם אחר לחלוטין. כך או אחרת, היה זה גשם ברכה בעיצומה של שנה שחונה במיוחד, שנה שבה הקיץ ההביל, השרבי, ורווי השריפות נמשך עד דצמבר, מפנה מקום ארעי לממטרים הקלים של סוכות, ואחריהם ממהר לחזור ולקפוח על ראשים, שדות ויערות. לכן, על אף אי הנוחות הכרוכה בו, התקבל הגשם אצל מרבית תושבי הארץ בשמחה ובהקלה גדולה.

    מחלונות ומרפסות שירות בכל רחבי הארץ הציצו נשים מבוגרות בכיסויי ראש בכל הצבעים והצורות, והודו בשפה כזו או אחרת לאל הטוב מוריד הגשם, ובאותה נשימה, תוך כדי קיפול קדחתני של בגדים מחבלי כביסה, שאלו את האל הטוב אם לא יכול היה, במחילה מכבודו, להוריד את הגשם במקום אחר, ולא על הכביסה שלהן. ובתוך הבתים, מטריות פלסטיק צבעוניות נשלפו מארונות ומבוידמים, למרבה שמחתם של בעליהן, תלמידי הגנים ובתי הספר היסודיים. בכל רחבי הארץ, צלמים מקצוענים וחובבנים מיהרו לתעד את המראה החורפי של הכבישים, והרשתות החברתיות געשו: "החורף הגיע!"

    יאיר קוגן לא היה שותף לשמחה הכללית. הוא התעורר מדפיקות הגשם על אדן החלון הפתוח, התהפך במיטה מצד לצד, כשמוחו מנסה לשייך את רעש הטיפות לחלומו, אך לבסוף קם, סגר את החלון, הגיף את התריס וחזר למיטה, אולם כבר לא הצליח להרדם.

    מאוחר יותר, כשהכבישים נעדרי הניקוז של תל אביב הוצפו בשלוליות ענק, יצא יאיר מדירתו ברחוב נחמני בתל אביב והחל ללכת בצעד נמרץ, מעמיד פנים שהגשם לא מפריע לו כלל, לכיוון בית הקפה הקרוב לביתו. יאיר שנא את בית הקפה הזה. הוא שנא אותו בגלל ההמוניות. בגלל ריח הקפה התעשייתי העומד באופן תמידי באוויר. בגלל המלצריות המאופרות בכבדות עם הבעת הפנים הפרחית שלהן, ועוד יותר בגלל המלצרית בחולצה הרחבה, הגזורה, עם התלתלים הג'ינג'יים המזדקרים לכל כיוון, החיוך הרחב והמבט המרחף.

    הוא מחה בתנועת יד את הגשם משיערו הקצוץ וסרק, בעודו עומד בדלת, את חלל בית הקפה, מקווה למצא את המקום המועדף עליו פנוי. המקום המועדף עליו היה שולחן ארוך שפניו לרחוב וגבו לשאר שולחנות בית הקפה ויושביהם. השולחן היה רחב דיו כך שיהיה עליו מקום למחשב נייד, לספר פתוח, ולספל קפה, כך שלא יתרחשו שום מפגשים בלתי נעימים בין השלושה. אולם היום, יום שישי הראשון לגשם, לא היה עליו, למרבה הצער, מקום לאף אחד מהם: לא למחשב הנייד, לא לספר, לא לקפה וגם לא ליאיר. השולחן היה תפוס על ידי מגזין סוף שבוע של אחד העיתונים היומיים, קערה עם סלט עלי חסה שהתחזה לקיסר, ואישה כבת שלושים עם פסים בלונדיניים בשיערה, שמשום מה הזכירה ליאיר את הסלט שלה.

    יאיר עמד מספר רגעים בדלת כשידיו בכיסי הג'ינס שלו והוא אובד עצות. הוא התלבט אם לשבת במקום אחר בבית הקפה, או לחזור על עקבותיו ולשבת בדירה שלו. בדירה קשה להתנתק מהחיים היומיומיים ולהתרכז בעבודה שהוא רוצה לעשות. אבל, מצד שני, שם לפחות אף אחד לא יכול לתפוס את המקום שלו. רק איזה מקום? הוא עבר מחשבתית בין הספה האפורה, יד שניה, בסלון שלו, לפוף הצבעוני שלידה, מתנת יום הולדת שקיבל עוד בתיכון. הוא נדד לכיסא המחשב היוקרתי שלו והרחיק לכת עד למיטה בחדר השינה, אבל לא היה שבע רצון מאף אחד מאלה. ובכלל, חשב, הוא הרי יראה כמו אידיוט אם ייצא עכשיו מבית הקפה בחזרה אל הרחוב הגשום, רגע אחרי שהגיע.

    "אחד?"

     

    "מה?" יאיר הסתובב בבהלה לקול המציאות שהפסיק את הדיון הפנימי שלו. קול המציאות בקע מגרונה של המלצרית המתולתלת בחולצה הגזורה.

    "שולחן לאחד?" הבהירה וחייכה חיוך חושף גומות חן.

    "אחד. כן." הסכים בכובד ראש.

    "אז... אתה יכול לשבת איפה שבא לך" היא הצביעה בחביבות לשני כיוונים מנוגדים, כדי להדגיש את האפשרויות הבלתי מוגבלות שעמדו לפניו. יאיר התלבט לרגע אם להעמיד אותה על טעותה הבסיסית ולהסביר שלו יכל לשבת איפה שבא לו, לא היה עומד כמו דביל בכניסה לבית הקפה, אבל מה לעשות שאיפה שבא לו בדיוק יושבת חסה עם עיתון? במקום זה הוא הנהן "תודה" והפיל את עצמו לתוך כורסא עמוקה שעמדה ליד דלת הכניסה, לצד שולחן זכוכית נמוך.

    החימום בבית הקפה היה מאסיבי, כיאה לבוקר חורפי, ויאיר הוריד את הסווטשירט האפור, הרטוב מהגשם, והניח אותו לייבוש על ידית הכורסא. הוא נשאר בחולצת טי-שרט שחורה, שלרוחבה צעדו בטור אבולוציוני קוף, בהמשך קוף אדם הולך על שתיים, במרכז האדם הזקוף, הלאה האדם המתכופף תחת עול כלי עבודתו, ולבסוף האדם המודרני, כפוף לחלוטין אל מול המחשב שלו. "משהו, איפשהו, השתבש לגמרי", גרס באנגלית הכיתוב על החולצה.

    לאחר שעיין דקה ארוכה בתפריט והזמין, כהרגלו, קפה הפוך חזק בלי קצף, יאיר שלף מהתיק שלו את האייפון שלו, הארנק שלו, המק הנייד שלו, וספר, שאותיות קיריליות מוזהבות על כריכתו האדומה הציגו בתור אוסף שיריו של א. ס. פושקין. הוא הדליק את המחשב, פתח את הקובץ שקרא לו "הצאר סלטאן – תרגום לעברית", והסתכל לצדדים. מיד תפסה את עינו חבורה של צעירים בני גילו פחות או יותר, שניהלו שיחת עבודה קולנית. יאיר התאמץ להעמיד פנים שהשיחה לא נוגעת לו, ולהתעלם ממנה. הוא דיבר על הנושאים הללו בעצמו חמישה ימים בשבוע, ולא היה לו שום עניין לפנות להם מקום בעולמו של יום שישי. הוא טופף בעצבנות על מסגרת המחשב הנייד שלו, וניסה למקד את מחשבותיו ב"צאר סלטאן", אך תשומת לבו נמשכה אל השיחה בשולחן ממול, לעבר כל מונח שהכיר, כאילו מישהו קרא בשמו.

    "זה ממש לא כמו פייסבוק", הכריז בחור שמנמנן ומתולתל שנראה כמו הציר המרכזי בחבורה, "זה כמו להגיד שטוויטר זה כמו פייסבוק! אנחנו רק לוקחים פיצ׳ר מגניב של פייסבוק ומפתחים אותו לכיוונים חדשים לגמרי. לייק זה לא מספיק עם כמויות הדאטא שמסתובבות היום באינטרנט. אין לי זמן להסתכל על כל שטות שחברים שלי עשו לה לייק. אבל אם החברים שלי ידרגו, מ-1 עד 5, את הכתבות שהם מפנים אליהם, את הדגם האחרון של האייפון שהם קנו, הסרטים שהם ראו, כל דבר, ואז יהיה לי ממוצע של הדירוגים, זה כבר באמת שימושי."

    "אבל...", היסס שותפו וסידר את שיערו הארוך מאחורי אוזניו, "למה שמישהו ימליץ על משהו וידרג אותו נמוך?"

    "אתה חושב על המלצות, וזאת הטעות שלך", הסביר השמנמן בסבלנות, "מה שאתה מפספס, זה שאנשים רוצים אנטי-להמליץ לא פחות ממה שהם רוצים להמליץ. אנשים אוהבים לדרג. אני לא צריך לספר לך כמה אתרי דירוגים יש באינטרנט..."

    "אז זהו, זה מה שאני רציתי להגיד...", הפסיק אותו הבחור השלישי, שביטא את האות ז' בצורה מוזרה, "הרעיון  הזה לא דיסרפטיב בשום צורה. יש מלא אתרי דירוגים באינטרנט, אז למה אנחנו רוצים לעשות עוד אחד?"

    "טוב, זה די ברור", השמנמן פשט את ידיו לצדדים ונראה מזועזע מהשאלה, "אתה צריך להבין שהמודל העסקי שלנו שונה לגמרי..."

    את המשך השיחה יאיר כבר לא שמע. הוא שנא את המושג "מודל עסקי". הוא קם, לקח את המחשב הנייד שלו, זרק את הספר, הארנק והאייפון אל תוך התיק, תלה עליו את הסווטשירט, חצה את בית הקפה אל הפינה הנגדית שלו והתיישב על יד השולחן הרחוק ביותר מחבורת הסטארטאפיסטים. הוא הניח את המחשב על השולחן, הוציא את הספר של פושקין ודיפדף אל העמוד השלישי של "האגדה על הצאר סלטאן".

    יאיר הרים את עיניו וראה את המלצרית המתולתלת מחפשת אותו במבטה כשבידה מגש עם כוס קפה עליו. המראה של עיניה המחפשות חימם את לבו ופיצה מעט על הדקות הבלתי נעימות שעברו עליו עד כה בבית הקפה. הוא הרים את ידו כדי לעזור לה לאתר אותו, ומיד התחרט על כך. הרגע נהרס.

    הוא הנהן בנונשלנטיות מעושה למלצרית שחייכה בעת שהניחה את הקפה על שולחנו. הוא הוסיף שקיק אחד של סוכר, ערבב, טעם, התלבט לרגע, פתח שקיק סוכר נוסף ושפך מחצית מתוכנו אל הקפה, בדיוק כפי שעשה תמיד. שעון לאחור, הוא הקשיב לשיחה שהתנהלה בשולחן שלפניו. גבר כבן 40, לבוש בקפידה ומגולח למשעי, הסביר לאישה מבוגרת ממנו: "את חייבת להבין שבעולם שלנו, זוהי צורת התקשורת הקרובה ביותר למדורת השבט. בתור עיתונאים, זה משהו שאנחנו צריכים לקחת בחשבון". יאיר לא ראה את פניה של האישה שישבה בגבה אליו ולא שמע מילה מפיה. הבחור שהגדיר את עצמו כעיתונאי נאם על "הזדמנויות" ועל "להכנס למקומות הנכונים" והסביר שעורכים בליגה שלהם יכולים לעשות היום כל דבר. משום מה, יאיר שוב לא הצליח להתנתק מהשיחה, למרות שהפעם הנושא לא נגע לו כלל. השיחה הזו עיצבנה אותו לא פחות מהקודמת שממנה ברח, והייתה לו תחושה חזקה שמדובר למעשה באותה שיחה בדיוק שהתפצלה לשני שולחנות, לשני דוברים ולמילים שונות לחלוטין, אבל היא נחושה בדעתה לרדוף אותו היכן שלא יישב. 

    יאיר פתח את הקובץ שקרא לו "הצאר סלטאן – תרגום לעברית". הקובץ נפתח בכותרת "האגדה על הצאר סלטאן, על בנו הנסיך הגיבור גווידון ועל מלכת הברבור היפיפיה", והוא התלבט לגבי הכותרת הזו בכל פעם שקרא אותה. מדי פעם שינה בה מילה או שתיים, אך לאחר מספר שינויים כאלה היא הצליחה באורח פלא להתגלגל בחזרה אל הגירסה ההתחלתית שלה. בהמשך הופיעו שני עמודים של שורות מחורזות שהופרדו פה ושם על ידי שלוש נקודות – הדרך של יאיר לסמן לעצמו שורה שטרם תורגמה. הפעם ויתר מראש על הניסיון להשלים את השורות החסרות. השולחן הזה לא היה השולחן שלו, והוא הרגיש יותר ויותר שגם היום הזה לא היה היום שלו, ולא האמין שיוכל לעשות היום את מה שלא הצליח ביום אחר.  הוא דילג היישר אל השורות האחרונות שתירגם, וקרא, בלב, אך בהטעמה ובניגון:

    "המלכה ילדה בליל

    לא עלמה ולא בן חיל

    לא צפרדע, לא עכבר,

    אלא מין יצור מוזר " 

     

    והמשיך מיד בקריאה של השורות הבאות במקור הרוסי, כאילו קיווה שהקירבה למילות התרגום תגרום למילות המקור להידבק מהן בשפה העברית, ולהתרגם מעצמן. לפעמים, בימים אחרים, זה באמת עבד. הוא הרגיש שחלקים שלמים בתרגום שלו מייצרים את עצמם, התבנית הרוסית הקלאסית מונחת על השפה העברית וגוזרת את המילים שמתאימות בדיוק למלא אותה. אולם לרוב מלאכת התרגום הייתה רחוקה מאוטומטית. הוא קרא את השורות שוב ושוב, מנסה לספוג כמה שיותר מהוויתן, רושם בצד מילים בודדות שצריכות להשתלב בתוצר הסופי, ומחכה בהיכון עם ידיו על המקלדת לרגע שבו המילים יתחברו לכדי משפטים שלמים שמתחרזים זה עם זה. היו ימים שבהם הרגע הזה מיאן להגיע, והיום היה יום כזה. יאיר הפך בראשו שוב ושוב את הסיפור. המלכה הצעירה יולדת למלך בן בעת שהותו במלחמה, ומספרת לו על כך במכתב. אחיותיה הקנאיות מחליפות את מכתבה למלך במכתב אחר, שמספר על הולדת יצור מוזר במקום ילד. המלך מגיב בזעם. המלך מצווה לחכות להחלטתו כאשר ישוב הביתה. שוב האחיות הקנאיות מתערבות ומחליפות את המכתב באחר, שמצווה לכלוא את האם והילוד בחבית ולזרוק אותם לים. כשחשב על זה כך, בעברית פרוזאית, הסיפור בכלל לא נשמע לו הגיוני. הוא החליט להצמד לתבנית המתנגנת, המוכרת, איתה הרגיש הרבה יותר טוב. לא צפרדע, לא עכבר, אלא מין יצור מוזר.

    פתאום עלתה בראשו התמונה, חיה ומוחשית. החדר שלו בדירה בסנט פטרסבורג. הוא שוכב במיטה שלו. אביו יושב לידו על קצה המיטה, ספר השירים של פושקין על ברכיו, מרטיב ברוק את קצה אצבעו ומדפדף בעזרתה בספר. "אבא, זה לא הגיוני", מפציעה בו השאלה, "מה זה, לא צפרדע לא עכבר, איך בכלל מלכה יכולה ללדת צפרדע או עכבר?"

    "מה הבעיה יורה?" מחייך אביו מבעד לשפמו העבות, "הנה, אמא שלך מלכה, ואתה עכברון."

    "לא נכון", הוא מתרעם, למרות שהוא מבין היטב שאביו מתבדח, "אני ילד. אנשים תמיד מולידים ילדים, ועכברים מולידים עכברים, וצפרדעים מולידים צפרדעים. ככה זה."

    יאיר סילק מראשו בכעס את הזכרון הבלתי רצוי, וחזר לתרגום. לא צפרדע, לא עכבר, אלא מין יצור מוזר. ואז המלך מקבל את המכתב. ואז מה. זה לא יילך היום. הוא הרגיש כאב ראש עמום וייחס אותו לשינויי מזג האוויר. הוא לגם לגימה אחרונה מהקפה המתקרר, הכניס את חפציו לתיק, לבש את הסווטשירט האפור, שהתייבש בינתיים, ויצא אל הגשם השוטף.


    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/2/15 09:01:
      בהצלחה