תקוות שווא
סימון ומואיס הקטן מתו מזמן ויו יו הלך גם. מי יודע ? גם אני אלך בקרוב. כולם פה סביבי בעלי ראשים מקומטים וגופים רופסים, מלאים בשערות מדובללות שצומחות מכל החורים ובמקומות בלתי צפויים: שפמנונים, אוזניים, אף, גבות. אם הטיפה הזו על הספל עולה ויורדת כל הזמן סימן שהראש שלי מתנדנד מעלה מטה ללא שליטה. פפקק נפלה הטיפה. העץ פה ממול גדל כל כך לאט אי אפשר להבחין אם גבה השיר עלים? צימח עלווה? נוספו לו ענפים? או שהוא מתייבש לאט לאט- כמו כל היתר. נראה בכל אופן אותו הדבר מאז ומעולם. מה בעצם עכשיו? בוקר אביבי או אחר הצהריים שלאחר השנ"צ? ואיזה יום היום?
מחר או אולי היום אחרי הצהריים, בדיוק כשהשמש תעמוד באותו מקום, כמו עכשיו, יהיו לי בראש בדיוק אותן מחשבות. הכול יהיה אותו הדבר. אפילו הכאבים בפרקים, הצרצרים באוזניים הכול העתק של היום, אתמול ולפני מי יודע כמה זמן. אפילו תחזית מזג אוויר זה: "להלן תחזית מזג אוויר לשבוע הבא: מחר יתגברו כאבי הראומטיזם באזור הפרקים בדרום השוקיים. הקלה תורגש בקבר...".
כנראה שבעבר היו חברים, אהבות, הרפתקאות. מלחמות גדולות שנלחמנו למען הצדק, ה"סוציאליזמוס" וגם לא שכחנו את הקריירה וקצת כסף אבל את מי זה מעניין עכשיו? כשאין צופים בשביל מה המחזה. מי ימחא כפיים. לו צפינו את עצמנו עכשיו היינו זונחים את ההצגה לפני הסוף מרוב שעמום- פיהוק אחד גדול כל הנוסטלגיה. זה דומה לספר שקוראים בו וקוראים בו שוב ושוב עד שהוא משעמם כמו ספר טלפונים. לא זוכרים ממנו כלום אבל יודעים שכל מה שיש בו זה שמות ומספרים חסרי משמעות.
יש פה צוות שלם שתפקידו בחיים לשמר צורה ותוכן בלתי משתנים. פעם פעמיים ביום הם מרעישים בכל מיני מכונות במטרה אחת ויחידה לשבש כל שינוי בנוף. גובה הדשא מקוצץ לגובה אחיד וקבוע, הפרחים זהים במספר, מקום, כיוון וסוג. אין פרח נבול, אין פרח מיותר. הפרחים התפתחו גנטית והם ממושמעים כנגד מוטציות מפתיעות – אוח כמה טוב היה, מבחינה זו, לו יכלו לצקת אותנו בשעווה כמו אצל מאדם טוסו ממילא החיים שלנו יש בהם טעם של חוסר חיים.
מרב ישיבה סטאטית מגרד בין הרגליים ובמקומות מוצנעים אחרים. פעם הייתה אולי ארוטיקה בתיאור המקומות, הגרוד והנגיעה באיברים האלה- כיום זו מורפולוגיה. ארוטיקה אי, אי, אי עניין גדול מניע עולמות, מעורר יצרים. לאט, לאט זה נשמע כמו תקליט שחוק שיצא מהעולם לפני כמה דורות.
מדי כמה זמן- שבוע, דור, מילניום מי יודע? מתרחש אירוע אדיר שקורע את קורי העכביש שנטווים לנו בין הגוף לכורסא בשמש. מגיע מרצה שישתף את כולם במידע עדכני ומרתק על הסכנות ב..... לא חשוב מה. כולם סוחבים עצמם, מי ברגל ומי ברכב, לשמוע את הינוקא כדי לעזור לו לפרנס את אשתו ועולליהם. לרובנו קשה לראות את תווי פניו של הדובר, הטרקטור ש"מתנתן" ללא הפסק בתוך אוזניים מקשה מאוד לשמוע מה בדיוק הוא אומר האיש המרצה. לא תמיד חיתוך הדיבור שלו עושה את הדרך אל קהל מאזיניו. רק הקצב, הקצב בו הוא דובר מגיע דרך התנודות בגולגולת וזה קצב איטי, אינפנטילי. כולם צריכים להבין את התורה המורבצת, לנצל את החיוניות של המידע, להישמר מהסכנות של העתיד האורבות בעשור הבא כל זאת במינימום אינטליגנציה. רואים את ההקלה של המרצה עם סיום הדברים והריצה למזכירות לקבלת המזומנים.
בואו נסכם! כל העניין הוא חיים ללא משמעות והדיכאון שמתיישב על הנשמה בשל כך. העבר מת ואתו גם העתיד. מה יש לעשות מלבד להמתין שכל זה יסתיים. אבל זה נמשך ונמשך, ונמשך.
והנה מגיעה הבשורה יש ישועה! צריך למצוא משמעות חדשה מעודכנת ומתאימה לחיים. במקרה שלנו לשארית החיים. מה היא "משמעות" בחיים?- זו שאבדה לנו וחסרונה גורם לכל הבאסה הזה. אז ככה, זה: "ערכים ויעדים המעניקים לפרט מטרה, תחושת קוהרנטיות והצדקה ל"עצמי" ולהתנהגותו". כמו תמיד, מקדמת דנה, יש לפסיכולוגיה הגדרות מועילות, פשוטות להבנה ולביצוע ובחינם. טוב צריך להזיז את התחת מהכורסא בשמש, להרים עצמנו על ידי משיכה בשרוכי הנעליים ולחפש מטרות- מה שיעלה בראש- ואחר כך לסנן ולבדוק איזו מהן ראויה, ברת ביצוע, תיתן תחושת קוהרנטיות וכך הלאה. כל זה ברדיוס של כמה מאות מטרים. שנתחיל? אולי מחר?
הגיע מחר ואנחנו בכה ובכה: מטרות? מטרות? אולי נחשוב על סטארט-אפ. היינו טובים בתכנות, אולי לפני זה נלמד כמה שפות תכנות חדשות ומעודכנות? אולי נפתח עסק- היה לנו ראש עסקי לא רע? ניזום שותפות עם כמה אנשים? נגדל איזה גידול חקלאי?- לא, לא צריך להמשיך ברשימה ואין מה לסנן בה.
לא אלמן ישראל! במקום שיש ישועה אחת -יש עוד רבות. בנתיים נלך לאכול. לא בגלל הרעב אלא בגלל שהשעון אומר ומתריע " זה עכשיו סידור האוכל". הישועה הראשונה לא סיפקה טעם חדש לאוכל. אחת מהשתיים או שיש איזו הנדסה גנטית שמבטלת את הטעמים השונים בחי ובצומח או שהלכו בלוטות הטעם. אולי הישועה שבפתח תפתור גם בעיה זו.
אכן היא הגיעה עם חותמת אקדמית בעלת מעמד וחשיבות:" החיים הם סיפור- נאראטיב. הסיפור הזה קבוע ומשתנה בו זמנית. תספרו לעצמכם את הסיפור הזה בימים אלה מנקודת המבט הנוכחית המטרות והקוהרנטיות יעלו ויציגו את עצמן. זה לא פשוט, לגמרי לא פשוט אבל נעזור לכם. הנה יבואו כמה מתלמידינו, ישבו איתכם ינחו אתכם ואפילו ירשמו את סיפור החיים שלכם מפיכם במו ידיהם העדינות. אתם תחיו מחדש את העוצמות שלכם, את היתרונות וגם תפתרו כל מיני בעיות בלתי פתורות בעברכם- כאלה שרובצות לכם על המצפון. על הדרך גם יצא מסמך שתורישו לצאצאכם בדורות הבאים- זה כשלעצמו מטרה ראויה ועיסוק המציג את אישיותכם הקוהרנטית. אנחנו נשמור עליכם שחס וחלילה לא תגיעו למסכנה שחייכם היו בזבל תמיד או שאתם תמיד הייתם בני זונות ושום דבר טוב לא יצא מכם גם בעתיד." הדבר נראה יוצא מהכלל. חד וחלק לפחות נפגוש אנשים צעירים, יהיה עם מי לדבר, נשבור את השגרה ואכן אולי תצמח ישועה. הזמנו לנו הנחיה וזו הגיעה בדמות נעורים יפים, חכמים מלאי התלהבות. ישבנו על הכורסא, נשענים לאחור המבט מצטעף והנה אנחנו עומדים לשפוך וואחאד סיפור. אבל איפה מתחילים? מה אומרת ההנחיה?: " לא חשוב איפה ואיך מתחילים, צריך לזרום, לתת לאינטואיציה להוביל, זה יבוא, בטוח זה יבוא" טוב, אם ככה זה זורם אז הנה:
סימון ומואיס הקטן מתו מזמן ויו יו הלך גם. מי יודע ? גם אני אלך בקרוב............. |