כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    בתולות - כיצד הפריפריה מחדירה לאט לאט את הפנטזיה לתוך תרבות ההגיון שלנו

    0 תגובות   יום רביעי, 4/2/15, 13:53

    בכל מדינה מפותחת יש תרבות טלוויזיונית. הטלוויזיה היא אחד המכשירים הראשונים שהפכו את העולם העצום שבו אנו חיים לכפר גלובאלי. כשמה כן היא – Tele – vision  - “ראייה לרחוק”. לפיכך, חידושים טלוויזיוניים עולמיים יכולים ליצור השפעה מיידית גם בארצות שאינן נחשבות למרכז תרבותי, אפילו בישראל הפריפריאלית.

    התפתחותה של התרבות הטלוויזיונית בעולם ניכרת במיוחד בשנים האחרונות, כשמבחר הסדרות גדול מאי פעם (ולהגיד עליהן שהן יותר איכותיות מהקולנוע שיש היום זו כבר קלישאה), ויותר ויותר כוכבים מהשורה הראשונה מופיעים בהן. אולם נדמה שאצלנו יש להן השפעה בעיקר על הצופים, הקהל הרחב, ופחות על יוצרי הסדרות. קהל הצופים המקומי כבר התרגל ברובו לתו תקן של איכות (לכל הפחות מבחינתה ההפקה); לצופי הסדרות בישראל יש דרישות גבוהות. ליוצרי הטלוויזיה, לעומת זאת, יש שאיפות נמוכות. זה לא שילוב שעובד טוב. לפיכך, עד שלא תתבססנה כאן תשתיות באיכות מספקת ובנפח ראוי, אין לנו ממש תרבות טלוויזיוניות.

    אבל ניסיונות ליצירת פרודוקט ראוי נעשים כל הזמן, ומכל הכיוונים. דוגמה בולטת לכך היא הסדרה “בתולות” אשר שודרה בשבועות האחרונים בערוץ HOT 3. ישנם חסרונות בתוכנית – של ההפקה, של ההשקעה הכספית, של הבנה בסיסית שכדי לייצר תכנים טלוויזיוניים כמו שיש כיום בעולם, צריך לדקדק בפרטים הקטנים. טלוויזיה טובה היא אומנות טובה ואומנות טובה היא מלאכת מחשבת שצריכה לתקוף את המדיום שבו היא נוצרת בכל החזיתות: קונספט, הפקה, תסריט וכו’, אבל נתחיל מהחיובי. יש כמה סיבות לשבח את הסדרה וכולן כרוכות זו בזו  לכדי סיבה אחת גדולה ומיוחדת – “בתולות” מציגה לצופים חברה ישראלית שהחברה הישראלית לא מכירה. מדובר ביקום חברתי שהדמויות הדומיננטיות בו הן נשים (מגי אזרזר ורותם אבוהב), שכל הדמויות בו אינן נמנות על ההגמוניה האשכנזית אלא מגיעות ממגזרים מגוונים (מזרחים, רוסים, ערבים, בדואים ואפילו אריתראים), בתוך מרחב שכמעט ולא נצפה בשידורי הפריים טיים (אילת – אם כל הפריפריות) ובעיקר בתוך יקום רציונאלי אשר מאיים כל הזמן להתאיין ולקרוס מתוקף המיסטיות והפנטזיה שממשמשות ובאות ואוטוטו הן מופיעות.

    האלמנט הפנטסטי מופיע לאט ובאופן מדוד לאורך התוכנית; התעצמותו איטית, והיא מתרחשת במקביל להפיכתו לגורם מכריע ברמה העלילתית. מתקיים כאן ריקוד איטי של חיזור בין המרכיב העל-טבעי ובין הרציונאליות הכבדה שמאפיינת את המציאות היומיומית בכלל ואת המציאות של החקירה המשטרתית בפרט, ובעיקר, את המוסכמות של הדרמה המשפחתית הישראלית. לאורך שנות קיומה של תרבות המערב, היו לא מעט ארטיפקטים תרבותיים אשר קראו תיגר על שלטונה הבלתי מעורער של הרציונאליות. ייחודה של “בתולות” הוא האופן האיטי שבו היא שוברת את חוסנה של הרציונאליות. יש בזה משהו ריאליסטי מאוד: כאשר אנחנו מגלים שהכלים הלוגיים שלנו אינם כל יכולים כפי שסברנו, זה לאו דווקא קורה בבת אחת, “כרעם ביום בהיר”. לפעמים זה קורה לאט, בסבלנות, ואנחנו נמשכים לתוך קריסת הרציונאליות שלנו בקצב אחיד ומפתה, ממש כמו טנגו.

    מוצג מס' 1 - "בת הים מבקסטון" - פאסטיש של שיער אדם, זנב דג, מתכת ועץ:

    ''

    יש עוד סדרות שמשתמשות בטריק הזה של חשיפה איטית של כוחות הקסם, הבולטת שבהן היא “משחקי הכס”. אנחנו חושבים עליה כסדרת פנטזיה, אבל בארבע העונות ששודרו עד עכשיו היא בעיקר סדרת תככים פוליטיים – מעין מלודרמה למתחכמים. האלמנט המוצלח ביותר של הסדרה עד כה הוא ההופעות ההולכות ונשנות של כוחות פנטסטיים על חשבון העיסוק בפוליטיקה הארצית. יותר ויותר כישורים מיסטיים הולכים ומתגלים: יכולות נבואיות, זומבים קדמונים, עצים מדברים וכמובן הבטחה לדרקונים שבבוא העת עוד תתממש. שתי הסדרות הללו, “משחקי הכס” ו-”בתולות”, מראות לצופים שלהן מציאות אמיתית, ריאליסטית ומוכרת לעייפה (הן ברמה הקולנועית והן ברמה הנרטיבית), רק בשביל לשבור אותה ברגע הנכון (הן ברמה הקולנועית והן ברמה הנרטיבית). אחרי שנים של קולנוע רווי בפנטזיות ואפקטים ממוחשבים, זו ללא ספק הקלה לראות פנטזיה נטולת סי.ג’י.איי.

    את הקשר בין פריפריה לכוחות קסם ופנטזיה לא המציאו ב”בתולות”. יוצר מקומי נוסף שמרבה להתעסק עם הפנטסטי והמדומיין הוא ארי פולמן, אשר הפליא לעשות זאת ביצירת הביכורים שלו (אותה ביים יחד עם אורי סיוון) – “קלרה הקדושה”. הסרט, שצולם בקרית גת ומתרחש בשנות ה-90, מחבר גם הוא בין הפריפריה לכוחות הקדם שגוברים על הרציונאליות (קלרה ויכולותיה הטלפתיות לעומת המורה הנוקשה למתמטיקה בגילומו של ג’ו אל-דרור) לנשיות (עיניה הסגולות של קלרה והשפעתן על טיקל שמתאהב בה). מהבחינה הזו “בתולות” מצטרפת למסורת של ביקורת כלפי הממסד וכלפי ניסיונו להשליט סדר ומשמעת בתוך העולם בכלל ובתוך החברה הישראלית בפרט. יתרה מזאת, אותן יצירות טוענות שנקודת המבט המערבית-רציונאלית של אותו ממסד מפספסת ומחריבה אספקטים עמומים ומרתקים שקיימים בתרבויות אחרות – בתרבות הרוסית, המזרחית, האריתראית. אירופה רוצה סדר, אבל אירופה לא יודעת שסדר זה לאו דווקא מה שהיא צריכה.

    מוצג מס' 2 - פרק מלא של בתולות:

    ''

    לצד הטיפול האיכותי בחדירתה הסבלנית של הפנטזיה אל תוך הריאליסטי, יש להתייחס למגבלות הכתיבה של “בתולות” ולשבח את המשחק שלה. השחקנים מצליחים להתמודד עם טקסטים לא אחידים באיכותם. אולי זו העובדה שאת רובם (מגי אזרזר, רותם אבוהב, צחי הלוי, רוני ניק, מוריס כהן ועוד) אנחנו לא רגילים לראות בטלוויזיה, שמסייעת להם להיראות משכנעים יותר. עם זאת, לעיתים קרובות הטקסטים שחוקים ונדמה שהתסריטאים מאיצים בדמויות שלהם לחשוף מידע בשביל לקדם את העלילה. הטריק הישן של חשיפת פרטים אגב שיחת חולין מנוצל פה עד תום, ולא תמיד עולה יפה. כמו כן, דיאלוגים רבים נשמעים כמו קלישאות מסדרות משטרה וסרטי מתח, שנועדו לגרום לצופה להבין את המסגרת הז’אנרית בתוכה הוא נמצא.

    הנה דוגמה לסצנה חורקת: במהלך הסדרה מתרחשות ישיבות של צוותי החקירה בתחנת המשטרה, שמפגישות בין שתי החוקרות השונות (אבוהב ואזרזר). השתיים יושבות בחדר הישיבות, בו נוכחים גם מפקדים וקציני משטרה בכירים, ופשוט מתחילות להתנגח זו בזו באגרסיביות. השוטרים הבכירים לא מוציאים מילה ולא מנידים עפעף, וגם לו היו מנידים עפעף לא היינו יכולים לדעת זאת מאחר והבמאי בחר שלא להראות לנו את פניהם. הסאב-טקסט אמור להיות אפיונן של שתים מגיבורות הסדרה – הן עצבניות ולא מפחדות להראות את זה. בפועל, הסאב-טקסט משתלט על הסצנה שנראית חלולה, כאשר כל יתר הדמויות יושבות קפואות ודוממות. זה לא ריאליסטי. ככה נראת סדרה שרוצה להראות כמו סדרה. לא סדרה פרופר.

    כל זאת מוכיח שללא התשתיות הנכונות גם רעיונות איכותיים יתקשו לתפקד. “בתולות” היא צעד נבון וחשוב לקראת יצירת תוכן טלוויזיוני עשיר שתורם לחיי התרבות שלנו יותר מבידור פרופר. עם זאת, גם “בתולות” לא תוכל להושיע חברה שאין בה ניסיון רציני ליצור דרמות ראויות. גם לאור ההצלחה שלה ושל סדרות אחרות כמו “זגורי אימפריה”, הדרמה הטלוויזיונית בישראל נשארת מי שהבדיחה היא על חשבונה. הסדרות הללו הן מה שהזכייניות הגדולות עושות כשאסור להן להוציא עוד ריאליטי. חשיבותן המרכזית למערכת נעוצה ביכולת של החברות הגדולות להשתמש בשחקנים שהן בונות כדי לפרסם את עצמן אחר כך ביתר הצלחה. “זה רק בכאילו”, אומרים לך המפיקים, “אנחנו לא באמת מנסים ליצור דרמה”. חבל, כי בישראל יש קהל עם רצון ויכולת להכיל דברים מורכבים יותר. עד שלא יהיו לנו תכנים טלוויזיוניים מורכבים, לא תהיה לנו באמת טלוויזיה.

    מוצג מס' 3 - פריים מושקע, בלונים רשלניים - קווים סימבוליים לדמותה של הטלוויזיה בישראל:

    ''

    עריכה: הגר רבט.

    דרג את התוכן:

      אין כמו קולנוע!

      על סרטים, על איך שהם עובדים, על איכויותיהם ומשגיהם. לעיתים גם על טלוויזיה ויתר סוגיות תרבות.

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      AvnerEfi
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין