נא להכיר פיקט, חתולת החצר שלנו, יחד איתה חולקים את החצר הגברים שבחבורה, שליף וצ'וק. סה"כ הם שלושה ואיתם עוד המוני חתולי רחוב. אחד קבוע במיוחד, לבן ג'ינג'י שכזה. נדמה שאפילו הם, "הקבועים" שלנו, כבר קיבלו אותו לטריטוריה הקטנה, "ממלכתם".

באחד מביקורי הקבועים בבית הורי, יצאתי שוב אל החצר, לשאוף אויר טרי, לסקור שוב את שינוי הצמחים, את קילופי החומה, לבהות בנוף המתחלף, לתהות על קנקני, על גורלי ועל חיי.

איך שוב ושוב מתגלגלות המחשבות ההן, טורדניות משהו, איך שוב ושוב חוזרים החלומות, איך שוב עוטף בי געגוע למוכר אליו אני חוזרת כבר שבת שניה, שבת שניה ברציפות.

נכנסתי אליו, אל מה שהיה חדרי, בהיתי בשאריות הזיכרון שהשארתי מאז עזבתי פרק זה בחיי.

לראשונה, נגעתי באמת, בהעזת מה, בזיכרונות שהשארתי מאחור.

העפתי את חלקם עד להר המזוהם חיריה ומה שלא שיחזרתי ובניתי מחדש, לקחתי איתי,

סוג תרפיה ללב המרוסק הזה שלי.

שברתי, סרקתי , התרפקתי על המוכר רק ללילה אחד, הגלגל לא יחזור לאחור.

לוגמת, פעמיים, שלוש ויותר תה סיני מיוחד. שוב , תוהה על קנקני, נשארתי עם הזרבובית :).

מקנאה ברוח החופשית, בפרחים, בשמש הקופחת שהשארתי שם.

מנסה להבין את מחשובותיה של פיקט עת יושבה על החומה מולי. חושבת, 

האם גם אצלה מבקרים נדודי השינה?