שבת בבוקר יום יפה
ואני חופרת לי עם עוד כוס קפה. על זה שהיה וזה שיבוא. בלי קשר לקודם שהיה. השבוע כמובן.
נים לא נים. ומחשבות על נשיקות לא ההן של העוגה. כמה אני שונאת להתנשק אלא אם אני לא ולא רק כי יש נשיקות שמשאירות סימן סימנים בזמן.
וכמה זה הכי לא מוזר לי רגע אחרי שאני מקטרת איפה שאני כן ולא כותבת מה שאני לא כי ככה אני למרות שבשבוע שעבר מצאתי אותי אומרת מילה שהיא כל-כך לא אני שהיא נתקעה לי על הלשון בדרך חזרה. עד כדי כך נתקעה שלא הבנתי ממתי אני אומרת אותה ואז קלטתי לפעמים אפילו אני יותר מדי מקשיבה ומנסה להפעיל את הגלגלים במקום רק להרגיש מה שאני מרגישה. להתנהג "כיאות" אולי. ולהבין בדיוק מה שצריך להבין ואני בכלל הכי שונאת חוסר וודאות אלא אם אני יודעת שבקצה שלהן יש על מי לסמוך ושם אני יכולה לקבל מה שאני צריכה בלי שאלות
לפני כמה זמן כתב לי מישהו שהיה קורא אותי פה כמה מילים על הכתיבה שלי. זה היה כשכתבתי שלא טוב לי או אולי אפילו ציינתי שקשה. הוא הסביר לי שאני שוברת לעצמי את התדמית.
משפט מגוחך מבחינתי לפחות. אנשים בונים לעצמם או מסביבם כל מיני חומות חלק לא צריכים לבנות כי הם חיים בסרט ולא יודעים מה זה באמת לחיות.
יש מליון דברים שאני למשל לא יודעת לעשות לא פשוט לי עם אותם דברים. לפעמים אפילו מתסכל. רוב הזמן מעניין לי את התחת מה אנשים שלא מכירים אותי אומרים עלי יש שניות בדידות שהתחת שלי הנפול גם ככה מושפע עוד יותר מהגרביטציה של הכדור הכחול כשהוא שומע מילים. לפעמים גם מילים שיוצאות מפיות של אנשים מוכרים... בעיקר אם אותן מילים באות באזורי זמן חלשים. שלי לפחות.
על שופט כדורגל מותר לצרוח "השופט בן זונה" בעיקר אם עושים את זה מטריבונה רחוקה ואין אפשרות לדעת מי מהקהל צעק. זה אומץ קטן מאד להסתתר בין ה-מ-ו-ן אנשים. להגיד לשופט בבית משפט את אותן המילים זה כבר עניין אחר. לא רק שזה לא מקובל, זה גם יכול להתגלגל בצורה לא הכי נעימה.
לא צריך להיות אמיץ בשביל להגיד לשופט בפרצוף שהוא דביל צריך להיות טיפש או פשוט לא לדעת איך ראוי לפעול ובאיזו סביבה. או לא להבין כללי התנהגות אלמנטאריים.
בערך כמו להגיע לקבלת פנים בשגרירות בלי לדעת איך קושרים עניבה.
וירטואליה היא מקום מתעתע. גם אנשים. לא כולם.
לשמחתי הגדולה, בכל פעם שקשה לי בחיים יש לי יותר מכתף אחת לבכות עליה. ואחת להסניף ולהתכרבל לתוכה. גם אם מי שמחבק אותי בלילה לא יודע שאני כותבת עליו כאן. וגם (וזה אולי יפיל את הלסת לכמה אנשים) לא כל העולם שלי מסתובב בדה מרקר הזה. מפתיע נכון? אולי כי עוד אין לי מספיק אומץ לספר לו בפנים. ואולי כי אני לא צריכה. אבל הוא יודע למה יום שלישי הוא יום שלישי. מה שלא יודעות הטובות בחברות שלי (למשל) גם כי אין לי זמן לספר לחלקן וגם כי לחלק אחר פשוט אין זמן לשמוע אותי. אבל ככה זה יחסים.
יחסים זה לא דבר סימטרי ובטח ובטח לא הדדי.
אחד נותן והשני מקבל והמשפט הקודם יכול כמובן להיכתב גם בצורה שונה אחת נותנת והשנייה מקבלת (על כל ההטיות) שהעברית הבעייתית הזאת עושה.
אולי בכלל הייתי צריכה לפצוח במליון ו-אחת תגיות
לתת ולקבל || הכל יחסי || חברות נקבות (כי ככה מכונים זכרים שבחיים לא יהיו חברים שלי לאורך זמן) || נשים שבטוחות שהשמש זורחת להן מהתחת (אם מישהו צריך הסבר למה מחור קטן לא זורחת השמש מותר לשאול) לפעמים אני עונה.. || יום שלישי || יום רביעי || יום חמישי || יוני || עוזי זה לא אקדח || רובה ורצפה עקומה || מיה || מאיה || גבעת מציצים לא שומעת || אלישמש לא יודעת || קיבוץ לוויות || קרייה נאמנה || אבני מרה מתקתקה || אףאחד לא מת ממבוכה || נרקיס המלך אל פרד || עץ שכוליות || חדר מספר 6 || אוסקר דלה רנטה || בלגיה || שוקולד עם פירות העונה || סימניה || מרק עדשים
מה שכן, תוך כדי שהתחלתי לכתוב תגיות, ולא בא לי להמשיך עכשיו כי הקפה שלי כבר נעשה פושר, נזכרתי שפעם היה לי סוג של חבר. שאמר לי שהוא נורא רוצה לאמץ כלבה. היו לו שני טיעונים נהדרים. הראשון - הוא חיפש חברה. ו-השני, כל פעם שהוא היה מטייל בשדרות שהוא היה מטייל בהם הוא ראה מלא בחורות שוות שמלטפות כלבים, אז הוא עשה היקש לוגי נהדר. אם תהיה לו כלבה הוא ישיג לא מעט זיונים ואולי גם ימצא אהבה (גדולה) למען הגלוי הנאות. אותו בחור ואני כבר לא מחליפים מילה ומעולם אפילו לא שתינו יחד בירה. מה שכל מי שכן חבר שלי או היה ואף לתקופת נסיון קצרצרה שתה ואף שתה.
יש נשים שאוהבות בעלי חיים עם 4 רגליים וזנב פשוט כי זה מה שהן אוהבות. יש גברים שלא קולטים כלום ואחרים שאני לפחות אוהבת ברמות.
טפשות לא קשורה לאיבר מין גם לא רגישות.
* * *
מי שלא יודעים לצחוק הם אנשים עצובים. ו-מאד,
|