"לאורחת הזו, דאג להעניק לה את מירב הפינוקים".
מישל, מנהל מלון פרימה סגר את המקרופון הזעיר והעיף מבט אחרון באשה שנשענה על דלפק הקבלה ושילמה במזומן מחיר מלא עבור 40 יום בבית המלון.
"הלוואי והיו לנו 20 כמותה מידי חודש" חשב, לא מעלה בדעתו שכיוון את דבריו לאורחת שתתגלה כהכי טראומטית בקריירת המלונאות שלו.
**
מישל ניהל מלון של למעלה מחמש מאות חדרים באחת מבירות אירופה, ואשתקד עלה עם משפחתו לארץ.
בצד היותו רו"ח וכלכלן שהביא רווחים גבוהים ומהירים בכל עסקה בה נגעו אצבעותיו, היה הוא איש חם ומעולה ביחסי אנוש. יכולתו הטבעית לפנות לאורחים בשמותיהם ולזכור פרטים מעברם הרחוק, ריגשו אותם ופינו לו מקום חם בליבם.
יחסו לעובדי המלון היה תובעני, אך הוא חילק בונוסים נדיבים לאלה שבזכותם, היו האורחים חוזרים פעם אחר פעם ולאלה שמסירותם לארגון ניכרה בכל מעשיהם.
הוא דרש לויאליות ואבוי היה לאחמ"ש ולמי שלא עידכן אותו לגבי כל התרחשות חריגה במלון.
אף אחד מעובדי המלון, לא העלה בדעתו שחבריו הקרובים של מישל היו מגיעים כ"אורחים סמויים" ומדווחים לו מה הפגמים שמצאו בהתנהלות העובדים. הוא היה מתחנן בפניהם שיתארחו, בתחילה היו חבריו מסרבים, ובסוף מתרצים ומעמידים פנים כאילו הם עושים לו טובה גדולה, אך מאחורי גבו היו מתנהלות ביניהם "מלחמת עולם", מי יקח על עצמו את "המשימה הקשה", להתארח עם הילדים חינם, לדווח איזה מנות להוציא מהתפריט ולהציע כיצד לשפר...
**
היה זה ערב קיץ נעים, מישל עמד לצאת לביתו. הוא השתהה מעט בחזית המלון ליד המזרקה שהאירה בצבעים מתחלפים את הצמחייה הטרופית.
הוא התבונן בסקרנות בעשרות האנשים שיצאו למרפסות כשהם מכסים את אוזניהם מהצרחות האיומות שנשמעו למרחקים. מחשבות נוגות של "האם הפכנו לשכונה" הטרידו אותו.
ודאי אשמע באחת מארוחות הצהריים הקרובות, מאיזה מלון הרעש ומי האחמ"ש שהפך ליועץ ומגשר לענייני נישואין... חייך לעצמו.
שלוש שעות לאחר מכן צלצל הנייד בביתו, היתה זו אודליה:
"מישל תגיע מהר למלון יש בלגן. זו ה-vip ששילמה 40 מראש. היא צורחת בלובי... היא לא מובנת ואף אחד לא מצליח להרגיע אותה".
אורות המלון ניראו מרחוק, מישל החנה במהירות את רכבו הכסוף.
ניראה היה שהזמן עמד מלכת ורק אור היום איננו. על המרפסות עמדו אותם האנשים ונשמעו אותן צרחות.
כשנכנס ללובי, חשו עובדי המלון הקלה. הוא ניגש לקצה הלובי שומע מרחוק את התייפחות האישה ואת נשימותיה הקצרות, שרידים אחרונים של בכי.
מישל חייך לאורחת מרוטת העצבים חיוך נעים ומרגיע ואמר לה בצרפתית:
"את יקרה לנו, ריד מיי ליפס אני מבטיח שבאופן אישי אעשה כל דבר כדי שתהיי מרוצה".
אני לא רוצה שיקחו לי אותו" קטעה את דבריו ופרצה שוב בבכי.
"את מי" ?
"מה אתה לא יודע ? בוא תעלה איתי לחדר ותראה".
מישל סימן לאודליה האחמש"ית להצטרף אליהם.
השלושה פסעו בדממה לאורך המסדרונות הארוכים שוקעים בסיבי השטיחים.
המפתח השמיע נקישה והם בחדר.
"אני יודעת שהוא מרעיש אך אל תיקחו לי אותו"
את מי ?" שאל מישל בסקרנות.
"אותו", אמרה האישה ומשכה את השמיכה.
אל מול עיניהם נחשף כלוב ענק ובו תוכי צבעוני גדול ויפהפה שפצח בצרחות מבוהלות.
הצרחות שנשמעו בכל האזור אך מרחוק, נשמעו עכשיו סמוך לאוזנו ...
מישל שחשב שדבר, לא יפתיע אותו בבענף המלונאות, לא מסוגל היה להוציא הגה מפיו. אודליה התעשתה וסגרה במהירות את דלתות ההזזה הכבדים שפנו למרפסת כשהיא צוחקת.
"הוצאתי אותו למרפסת שייהנה מהאויר הפתוח, אך הגירויים הסביבתיים גרמו לו לצרוח.
לאיפה שאני הולכת אני רק שומעת את האנשים אומרים, שהם יהרגו את זה שצורח והורס להם את החופשה, ואני כל כך פוחדת..."
"יש לנו פה כמה בעיות" אמר מישל לאודליה בשקט.
"האורחת פיזרה טיפים לכשלושה עובדים, שיעלימו עין ויעברו על האיסור של הכנסת בעלי חיים למלון. כלוב כבד וענק יכול להגיע לחדר רק דרך המעלית הצדדית.
האם ידוע לך על זה משהו" שאל פתאום מישל כשהוא בוחן את פניה.
"נו באמת.."
"איך מעיפים את המטורפת הזו מפה" סינן מישל
"ואתה עוד אמרת לה בצרפתית אעזור לך, ריד מיי ליפס", גיחכה אודליה.
"יש לי עוד שבועיים במלון ואיני מתכוננת להיפרד מג'ינג'בלה" החלה האישה שוב לבכות.
"גבירתי. אסור להכניס בעלי חיים לחדרים. מאחר ואת vip ואת כה יקרה למלון, אארח את הציפור בביתי".
הצעתך יוצאת מהכלל ומרגשת, אך איני נפרדת מג'ינג'בלה, האם תארח גם אותי ?"
מישל נדהם, מגודל חוצפתה...
"איני חוסכת כשמדובר באהוביי, אני אשלם בעין יפה..."
"לא אמרת שסיימת לשפץ את יחידת הדיור הענקית שעל הגג שלך" נעצה בו אודליה מרפק ניסתר.
"גברתי בנוסף למה ששילמת בקבלה, תוכלי ליהנות מיחידת הדיור שבביתי תמורת 1000 ₪ ליום."
לפתע נשמעו רשרושים מהשירותים...
"יש שם מישהו ? " שאל מישל.
"אם לא אכפת לך, אני אוסיף 2000 ₪ ליום ובלבד ותסכים שאצרף ליחידת הדיור שבביתך גם את מה שבשירותים..."
ההפתעות אצלך לא נגמרות..." אמרה אודליה בחיוך.
אודליה נכנסה לשירותים.
ניראה היה שצרחות האימה שהשמיעה, חדרו מבעד הקירות ונשמעו בכל בתי המלון שבאיזור.
"נו באמת, אתם הרי לא מצפים שאשאיר כאן את שני הנחשים הענקיים שלי, אני לא זזה בלעדיהם". |