שנה לפטירתו של אבא
 
בס"ד קורא יקר! אוחז הינך עתה את הגליון הראשון היוצא לאור לכבוד שבת קודש לעילוי נשמתו הטהורה של אבינו מורינו ורבינו הגאון הצדיק פה מפיק מרגליות רבי יעקב יצחק גלינסקי זצ"ל. זכות גדולה היא לנו להביא כאן מידי שבוע מנועם דברותיו ומצוף אמריו הנעימים המתובלים בדברי מוסר והנהגה ישרים. אנו נשמח מאוד על כל הארה מצידכם הן בעניין התוכן הן בעניין הכתיבה או הרעיונות על מנת שנצליח להביא כאן מן המובחר והעידית. נראה כי אין יותר מתאים מלפתוח את הגליון הראשון העוסק בפרשת "מתן תורה" בביאור הטעם מדוע לא קבלו תורה מיד ביציאתם ממצרים אלא המתין להם השי"ת עד ו' בסיון. ובפרט שקבלת התורה היתה כל מטרת יציאתם ממצרים, וכמאמר ה' למשה "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". דומה, כי מסכת חייו של הרב זצ"ל נותנת מענה מצויין לשאלה חשובה זו. ותחילה נפתח בדברי המדרש שהיה שגור בפיו של הרב זצ"ל ואשר לא זז מחבבו. וכך אמרו בקהלת רבה (ג, י"ד): ראויין היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שתינתן להם תורה מיד, אלא אמר הקב"ה עדיין לא בא זיוון של בני, משעבוד טיט ולבנים יצאו ואני נותן להם את התורה? אלא יתעדנו בני שניים ושלושה חדשים במן ובאר ושליו ואח"כ אני נותן להם את התורה. אימתי? בחודש השלישי. והיה נוהג הרב זצ"ל לומר על דברי המדרש הללו: כמה אנחנו פליטי החרב והמלחמה הנוראה מבינים באמת את המדרש הנפלא הזה! ואז היה מנהגו לספר שני סיפורים מאשר אירע עמו מיד לאחר אותה מלחמה נוראה. הוא היה פותח בדבריו של דוד המלך ע"ה נעים זמירות ישראל בתהלים קט"ז: "שובי נפשי למנוחייכי כי יהוה גמל עלייכי. כי חלצת נפשי ממות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי". והיה מבאר כי לאחר המלחמה הנוראה, למרות שנחלצנו ממות עדיין היינו זקוקים לרחמי שמים מרובים עבור: "שובי נפשי למנוחייכי" לקבל מחדש את מנוחת הנפש. נאספנו במחנה פליטים בברלין, אנו ניצולי המחנות ופדויי סיביר. האוירה היתה אוירת נכאים. מכל עבר אתה שומע: הקרובים נספו, החיים נגדעו, למה לנו חיים!
אני זוכר, פנו אלי, בקשו שאסדר קדושין לזוג פליטים. שאלתי את החתן: "האם הכלה תלך בכיסוי ראש"? וענה לי: "אם יהיה לה". אפי' חתיכת בגד כדי לכסות את הראש לא היה שם, התהלכנו ממש בבגדים קרועים ומטולאים. ואז פניתי אל החתן ואמרתי לו: "לך ואמור לכלה שאם תתחייב לכסות את ראשה נסדר לה קידושין.
ואכן, סדרנו להם קידושין בבכיות גדולות. היו שם רק החתן והכלה, העדים ומסדר הקידושין, ועוד ששה אנשים; שהגיעו מחתת סקרנותם לראות כיצד יהודי משתטה ומקים בית אחר החורבן.
כך התנהלו הדברים. כזו היתה ההרגשה. נזקקנו להמון רחמי שמים על מנת שנפשינו תשוב למנוחתה אחרי השבר הגדול שחוותה ושראו עינינו.
ו..סיפור נוסף –
בשכונת זכרון מאיר בבני ברק, הוקם מעון מיוחד לנערות פליטות שואה. האוירה בו היתה קודרת ואבילה; זו איבדה את משפחתה, וזו לא קיבלה כל ידיעה. זו עברה את מוראות החרב, וזו עברה את מוראות הרעב. הצער והיגון היה רב. הבכיות מידי לילה זעקו עד לשמים.
והנה אחת הנערות התארסה, קרן אור באפילה. ובסעודת אותה השבת גאתה השמחה והבנות פצחו בשירה אדירה. והנה אחד השכנים מיהר לביתו של ה"חזון איש" ובפיו טענה: הלוא "קול באשה ערוה" ויש למחות על שירתן! מיד קרא ה"חזון איש"; הן כבר שרות?! כמה שמח אני! כן, עבר פרק זמן וחזר זיוון של הבנות. עבר פרק זמן והמשיכו להקים בתים. עבר פרק זמן ועם ישראל הגיע למצב של שמחה ואחדות בו הוא יכול לקבל תורה.
בשבוע הקרוב בתאריך כ"ב שבט תשע"ה יחול יום הפטירה הראשון של אבינו מורינו ורבינו זצ"ל. מלאכה קשה היא לעסוק בתיאור חסרונו בקרב הציבור ובפרט בקרב שומעי לקחו, וביותר בקרב בני המשפחה החיים היטב את הרגשת "יתומים היינו ואין אב". הדבר היחיד שיכול למלא מעט את החיסרון, זהו הנסיון לילך בדרכיו הנפלאים שהותיר לנו ולקדש שם שמים בכל הליכותינו. וכאן המקום לבקש על "אימותינו כאלמנות", שהשי"ת ישלח רפואה שלימה לאימנו מורתינו שתחי' ויקויים בה הברכה: "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו". אמן כן יהי רצון.
שבת שלום ומבורך!
מגיד המישרים הגה"צ המפורסם רבי יעקב גלינסקי זצוק"ל - שנה להסתלקותו - כ"ב בשבט תשע"ד-תשע"ה יוסף מאיר האס כרחם אב על בנים "אנחנו לא מכבסים עם אבקת כביסה, אלא עם דם ודמעות!" – השיב הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצוק"ל לרבי מאיר חדש זצוק"ל, שהביע את התפעלותו לנוכח הפירות המשובחים היוצאים מישיבת חדרה * פרק נפלא ורווי סיפורי הוד מפעולותיו הגדולות והנצורות של הגר"י גלינסקי להקים עולה של תורה במשך שנות דור מתוך מסירות נפש עילאית המתפרסמים כאן לראשונה * יעקב חבל נחלתו
"זאלסט זאגן און זאגן און זאגן" – פקד מרן הסטייפלר זי"ע על נאמנו הגה"צ המפורסם רבי יעקב גלינסקיזצ"ל בצעירותו והפך אותו באחת לאבי המגידים בדורנו. הגר"י גלינסקי היה מגיד מישרים שחיבר וקישר בין דור הנפילים של חכמי נובהרדוק לבין דורנו היתום. מאות ואלפי רעיונות, לקחים, סיפורים, משלים ואמרות כנף, שנשמעו מפיו המתוק בדרשותיו הנודעות שמשכו אליהן קהל רב שישב במלוא הריכוז ולא איבד טיפה אחת מן הים הגדול של אמן הדרשות, משמשים עד היום לאבני יסוד בשיחות החיזוק והמוסר של גדולי משפיעי דורנו. בקרב המוני אלפי ישראל, נתפסה דמותו רבת ההוד של הגר"י גלינסקי כאחד המגידים המיתולוגיים שעמדו לישראל בדור האחרון, ואכן אין ספור מאמרים וסקירות נכתבו במרוצת השנה החולפת מעת הסתלקותו לשמי רום, על העושר הרוחני המופלג שהותיר אחריו לברכה בתוככי שלומי אמוני עם סגולה. אך אנו במאמרנו זה, נתמקד על פן נוסף באישיותו הדגולה, והוא מסירות נפשו להקמת עולה של תורה בשנים הראשונות שאחרי המלחמה בישיבת חדרה ועוד, להעמיד דורות של תלמידי חכמים ההולכים בדרכי התורה והיראה. פעולות אלו לא באו לו בנקל בלשון המעטה, אך רבנו שביטל את כל ישותו הגשמית בכור ההיתוך הנובהרדוקאי, זיכה רבים וזכה לראות ברכה מרובה בפרי עמלו, כאשר ברבות השנים צמחו תלמידים אלו בכרם בית ישראל וכמה מהם נמצאים כיום בשורה הקדמית של גדולי ישראל בדורנו. כמו"כ הקים בעמל וביזע רשת כוללים הפרוסים ברחבי הארץ, גם זאת במטרה לקחת חלק ונחלה בהקמת הדורות הבאים בישראל, בדרכם הסלולה של מאורי הדור. במאמר שלפנינו תחזינה עיניכם מישרים, סיפורים נפלאים וזיכרונות מרגשים טבולים בערגה עזה, הנשמעים מפי תלמידיו הנאמנים, כאשר נפשם תערוג לאותם ירחי קדם בעת שהיה עומד כמלך בגדוד ומכה על קודקודם באהבה ובחמלה יתירה ואומר להם גדלו. יצוין כי חלקם הגדול של העובדות המובאות במאמר זה, מתפרסמים עלי גיליון בפרסום ראשון וחשיבות רבה יש להם בגין כך.
"יעקב, יעבור לחדרה" כפי שהזכרנו בפתיחת המאמר, רבנו העמיד לגיונות של תלמידים חשובים והגונים בישיבת חדרה, שם לימד והרביץ תורה משך עשרות שנים. על מנת להכניס את הקוראים לאווירת ההוד שהייתה מנת חלקם של תלמידי ישיבת חדרה באותה תקופה, נביא בקצרה את פרשת הגעת רבנו לחדרה, וגופא דעובדה הכי הווי: לאחר נדודים ארוכים ברחבי אירופה עם תום השואה האיומה, זכה רבנו לעלות לארץ הקודש. בתחילה, ע"פ ציוויו של מרן ה'חזון איש' זי"ע, פנה לעסוק בהצלת ילדי תימן מציפורני השמד הרוחני. כעבור מחצית השנה, הגיע לארץ ישראל, מורו ורבו מרן הגאון רבי אברהם יפה'ן זצוק"ל, שהיה ראש ישיבתו של רבנו בישיבת נובהרדוק בעיר ביאליסטוק. התלמידים נאספו ובאו לשחר את פני רבם, ובאותה הזדמנות פנה הגר"א יפה'ן לתלמידו הגר"י גלינסקי ואמר לו: "יעקב, יעבור לחדרה!" סיפר רבנו לימים: "המחזה הזה החזיר אותי באחת לימים הטובים בנובהרדוק שלפני המלחמה. נזכרתי כיצד ראש הישיבה פנה בעיצומו של יו"ט שמחת תורה לאחד מבני החבורה, רבי חיים זייצ'יק זצ"ל ואמר לו: "חיים ילך לבוטשאטש". עמד שם רבי חיים בכובע דהוי, חליפה מהוהה ונעליים קרועות, והחל להתכונן לנסיעה. חליפה חדשה נתרמה ע"י אחד הבחורים, כך גם כובע ונעליים, והנה 'מלך ביופיו תחזינה עיניך'... קיבל דמי נסיעה לתחנה אחת ויצא לדרך. ישיבת 'בית יוסף' בבוטשאטש קמה ונוסדה בזכות אותו משפט". "למען האמת", שח רבנו באחת משיחותיו, "הרגשתי שלא בנוח מאותה משימה שהטיל עלי ראש הישיבה רבי אברהם יפה'ן, שהרי באותה אסיפה השתתף גם הגאון רבי אלחנן פרלמוטר זצ"ל, שהיה גם הוא חניך נובהרדוק ונשלח כבר בשנת תרצ"ג להקים ישיבה בחדרה, וא"כ מדוע שאכנס לתחומו?! לאחר האסיפה, פניתי אל ראש הישיבה הגר"א יפה'ן ורציתי לומר לו את מחשבתי זו, אך בטרם פציתי את פי, אמר לי רבי אברהם: "רבי אלחנן פרלמוטר זקוק לעזרה וישמח להצטרפותך, סיפרתי על כך למרן החזו"א והוא אמר לי שאתה האדם המתאים". מאותו יום החל רבנו בפרק הרבצת התורה מופלאה שנמשכה עשרות שנים בישיבת חדרה, תפקיד אותו מילא בנאמנות מעוררת השתאות ובמסירות גוף ונפש, כשהוא מכתת רגליו ברחבי תבל למען החזקת הישיבה והאברכים, בלי לחוס על גופו הכחוש והמיוסר.
כביסה בדם ובדמעות התלמידים הרבים מאותם ימים בישיבת חדרה, מספרים עד היום בערגה סיפורים נפלאים וזיכרונות מרגשים, מהם ניתן ללמוד עד כמה התמסר רבנו למען תלמידיו באהבה רבה ובאהבת עולם אין קץ, יחד עם ראש הישיבה רבי אלחנן פרלמוטר, כאשר כל נשמה היתה בעיניהם מרגלית יקרת ערך שיש להחזיר לה את שוויה האמיתי. היו בחורים שעד לאותו יום בו פגשו את רבנו ואת הגר"א פרלמוטר, אפילו לא הניחו תפילין. אך לאחר תקופה קצרה בישיבת חדרה, הפכו לבני עלייה מופלאים, תלמידי חכמים ומורי הוראה. ויסופר כי המשגיח מרן הגה"צ רבי מאיר חדש זצוק"ל שאל פעם את רבנו: "איך כביסה מלוכלכת יוצאת כ"כ נקייה?!" השיב לו רבנו: "אנחנו לא מכבסים עם אבקת כביסה, אלא עם דם ודמעות!" תשובה כנה ואמיתית זו שנחצבה מקירות לבו הטהור, תיארה במשפט קצר וממצה זה את כל הפרשה, ואידך פירושא זיל גמור. במסירות נפש, עשה רבנו את דרכו לחדרה ממעונו שבבני ברק. שלוש פעמים בשבוע נותר ללון בישיבה יחד עם התלמידים, וסיפר בנו הרב שמעון גלינסקי: "היו תקופות ארוכות של הרבצת תורה בישיבת חדרה, שאבא כלל לא חזר הביתה והיינו רואים אותו בעיקר בשבתות. אמא, הרבנית שחי', הייתה בעיקר זו שגידלה אותנו והחזיקה את הבית על כתפיה, כשאבא מנווט מלמעלה את חינוכנו". קשיים רבים נערמו לרבנו בתפעול הישיבה כאשר עוני ומחסור היו מנת חלקם של תלמידי הישיבה, והיו פעמים שהגיעו ממש עד מחסור בפת לחם. הייתה תקופה קשה במיוחד, החובות עלו והשתרגו כאשר במקביל קיבלה הישיבה כמה הצעות מפתות מיישובים שונים שביקשו להקל עליה את העול הכלכלי, אם רק תסכים להעתיק את מקומה אליהם. רבנו הלך אז לשאול בעצתם של שלשה גדולי הדור. מרן הגרי"ז מבריסק לא ענה ומרנן החזו"א וגאב"ד טשעבין אמרו לו: "אם תעזבו בחדרה, יצטרכו בסוף גם בבני ברק לעזוב, אסור להיכנע".
שיעור עיון במשך ארבע שעות סיסמת חייהם של רבנו והגר"א פרלמוטר הייתה: "מעולם לא דרשנו מאחרים דבר שאנחנו בעצמנו לא עמדנו בו". הדרישות שלהם היו גבוהות במיוחד. כיום קשה להאמין לכך, אבל המציאות היא שהיו נאמרים שיעורים במשך שמונה שעות ביום. ארבע שעות לפנה"צ וארבע שעות אחה"צ. רבנו היה מוסר את השיעורים בעיון, ותלמידו הרב הגאון ר' יצחק לוין שליט"א מרבני העיר חדרה, סיפר שבשנים שבהן שימש רבנו כראש ישיבת חדרה, היה אומר שיעורים בעיון כל יום ארבע שעות (!). תלמידו הרב הגאון ר' חיים עדני שליט"א רב המושב 'אליכין', סיפר על קורות הימים, עת ינקו תורה ויראת שמים מרבם: "רבי יעקב נטע בנו הרבה תורה, יראת שמים ומידות טובות. עצם דמותו של רבי יעקב השפיעה עלינו מאוד, בהיותו ת"ח וירא שמים באמת ובתמים. באנו, תלמידים רבים, מראש העין ומשאר ערי הפריפריה. לא הכרנו את דרכו המוסרית של רבי יעקב, שהיה בעל מוסר ענק משכמו ומעלה. "בחודש אלול היה מנגן את ניגון המוסר במנגינה מיוחדת השמורה לימי התשובה. היו מחשיכים את האורות בביהמ"ד ומתוך העלטה שהשתררה היה רבי יעקב מעורר את הלבבות בדרך המוסר הייחודית שלו.בדרכו המיוחדת ידע להאהיב עלינו את המוסר, מתוך ירידה לצורכיהם של הבחורים הצעירים. הוא לא ציפה מאיתנו, נערים צעירים, להיות רציניים כל הזמן. לכן היה מתבל את שיחותיו בקורטוב של הומור וצחות, בדרכו הידועה ובכך הרעיף עלינו טללי חיים. "שלושה לילות בשבוע היה רבי יעקב לן בישיבה, ובאותם בקרים בטרם תפילת שחרית, זכיתי ללמוד עמו בחברותא. הוא היה מעיר אותי ללימוד ומוסיף ללמוד מפרשים, רשב"א, ר"ן וגם הרבה פני יהושע, בו היה בקי באופן מיוחד".
כאשר יישא האומן את היונק "רבנו לא היה רק ראש ישיבה שמסר שיעורים ושיחות מוסר", מספר הגר"ח עדני, "הוא שימש גם כאבא של הבחורים. הוא היה נוסע באוטובוס מב"ב לחדרה כל בוקר, וחרף הטלטולים והדרך הארוכה באותם ימים, היה מתייצב בשעה שבע בבוקר על משמרתו להתפלל אתנו שחרית. ועם מה הגיע לחדרה? עם שקיות מלאות בבגדים שאסף בבני ברק למען בחורי הישיבה במסירות נדירה". מסירותם של רבנו והגר"א פרלמוטר לבחורי הישיבה, לא ידעה גבולות. כאשר התפשטה מחלת הגזזת בעיר, לא חסו על כבודם או זמנם, והיו עומדים ומסרקים את שער התלמידים החולים להקל עליהם. היה להם כוח מיוחד לחדור לנבכי התלמידים ועברו יחד את כל המצבים הקשים שהיו באותה תקופה. תלמידו הגר"י לוין מציין ואומר במשפט מתומצת: "תלמידי ישיבת חדרה היו משפחה אחת, אהבה ואחווה שררו בין כולם. ומי היו האבות שלנו? רבי אלחנן ורבי יעקב. הם דאגו לכולם ממש כמו אבא ואימא". מעשה באחד הבחורים שנעלם מהישיבה בלי להותיר עקבות. רבי יעקב החליט לבדוק בביתו והתברר שאביו צירף אותו לעבודת השדה. מיד יצא רבנו לשדה והבן שב לספסלי הישיבה. אחרי תקופה קצרה, שוב נעלם הבחור. שוב יצא רבנו לשדה ומצאו שם. כך עברו הימים אך רבנו לא ויתר לבחור בשום אופן, ועקביות זו הוכיחה את עצמה ברבות הימים כשהצילה את הבחור מאבדון רוחני. ניתן למלא ספרים עבי-כרס על פעולותיו הגדולות והנצורות של רבנו להצלת עולם התורה באותן שנים של הקמת המדינה, כאשר רבים השיב מעוון והכניסם תחת כנפי השכינה במתק שפתיו. בתקופה ההיא התרבו העולים ארצה מתימן ומארצות שונות, ורבנו נשלח לעזור לעולים במעברות בדברי עידוד וחיזוק. הוא פעל רבות לחיזוק היהדות בקרב העולים החדשים שרבים מהם היו חלשים מאד בשמירת התורה והמצוות, ואף פתח להם מוסדות חינוך ודאג לכל חייהם הרוחניים. בין היתר עמד בראשות ישיבה בראש העין ופעל רבות בקרב צעירי העדה התימנית. בערוב ימיו התבטא רבנו בסיפוק ואמר: "מרן ה'חזון איש' זי"ע אמר לי, שבחדרה יהיה מקום תורה ותהיה לו סייעתא דשמיא מיוחדת, והחזו"א לא אמר שזה יהיה רק עד תאריך מסוים". מסירות נפשם של רבנו וראשי הישיבה בחדרה, הועילה לדורות ועד היום קוצרים את פירות השקעתם שנזרעו בדם ובדמעה וכך התבטא רבנו כשהגיע לפניו אחד מחשובי הרבנים שלמדו בחדרה ושח לו כי הוא 'תלמיד חדרה'. פני רבנו קרנו מאושר והפטיר: "חדרה, המקום קא גרים! האם הנכם יודעים כמה מסירות נפש השקענו במקום, כמה דם ירקנו עבור מקום תורה זה?!"...
רשת הכוללים 'מרגניתא דאברהם' גם לאחר שנסגרה ישיבת חדרה, המשיך רבנו את מפעל חייו ואת שליחות הקודש בהרבצת תורה לעדרי עדרים מתוך התמסרות עילאית לכל תלמיד ותלמיד. בשנת תש"נ הקים רבנו רשת כוללים ענפה לאברכים מצוינים ובני עלייה, בירושלים, בית שמש ומודיעין עילית. את שמם קרא 'מרגניתא דאברהם', על שם אביו רבי אברהם גלינסקי זצ"ל הי"ד שנספה בשואה. לשם כך היה נוסע במסירות נפש לתפוצות תבל, לזכות את נדיבי עם בהחזקת תורה ועוסקיה. עם הקמת הכוללים, היה מגיע פעמיים בשבוע ללמוד בהיכל הכולל כאחד האברכים. רבנו היה יושב ולומד במשך כל הסדר, והיה שקוע בלימוד בצורה מדהימה. עתים רבות התרחש המחזה המופלא, כאשר רבני הכולל ניגשו אליו לבקש ממנו למסור שיחה או לצורך אחר, יכלו הם לעמוד לצידו ממש כרבע שעה בלי שהיה שם לב אליהם מרוב התעמקותו בתורה. הרב הגאון ר' יהודה קנר שליט"א, רב הגבעה הדרומית בקרית ספר וראש הכולל שם, היה מתיישב מולו ומביט בו כדי להסב את תשומת לבו, אך גם כך רבנו לא היה שם לב אליו, רק כשהייתה נשמעת מכה כלשהיא, היה מרים את ראשו מתוך הספר והבחין בנוכחים לפניו. נכדו הרה"ג ר' אבא צבי גלינסקי שליט"א, מראשי כולל 'מרגניתא דאברהם', מציין בשיחה עם סופר 'המבשר' אלומות אור מדמותו הפלאית של זקנו הגדול. "בעת ייסוד כולל 'מרגניתא דאברהם', ביקשו ממנו רבני הכולל שימסור שיחה מוסרית בפני האברכים, אך זקני סירב ואמר: "מי אמר שהציבור רוצה לשמוע אותי?!" כשהשיב ראש הכולל הגר"י קנר, שזה ברור וידוע שהציבור רוצה לזכות לשמוע ולהתחזק, הגיב זקני בענוות חן: "אבל ישנם עוד אנשים בבית המדרש, שאיננו יכולים לכפות עליהם לשמוע"... לבסוף החליטו שימסור את השיחה בחדר צדדי. כמובן שכשמסר את השיחה, התקבצו כל יושבי בית המדרש [גם מהכוללים האחרים הנמצאים באזור] כדי לשמוע את השיחה. כשראה כך, בפעם הבאה כבר מסר את השיעור בבית המדרש הגדול בו שכן הכולל. אך בכל אופן כל פעם היו צריכים לבקש ממנו שוב ושוב עד שהיה מתרצה".
אוהבן של ישראל "זקני הקדיש תשומת לב מיוחדת לאברכי הכולל, בהדרכה ונתינת עצה בכל פרט ופרט שביקשו להתייעץ עמו, והקדיש זמן רב לשמוע את כל לבטיהם ומצוקותיהם, כשהוא מנסה לסייע בעצה נכונה ובכל מה שהיה יכול לעזור. סיפר לי אחד האברכים, שבמענה לשאלה ששאל פעם את זקני, הביט בו זקני ואמר לו: "תראה אני כבר מבוגר, אתה חושב שלא יותר נחמד ויותר נעים לי לשבת עם המשפחה בבית בשבתות ולהישאר בכולל לומר שיחות וללמוד בניחותא, למה אני צריך לטוס לחוץ לארץ בניכר?! אלא, מכיוון שאני רוצה לזכות לסייעתא דשמיא בהרבצת תורה והחזקת תורה, עלי להתאמץ בכל כוחי ואינני מניח לעצמי להתעצל אף לא לרגע אחד, כי כמה שאדם יותר מתאמץ, יש לו יותר סייעתא דשמיא". והיה זה בערוב ימיו". מספר הרב אברהם ויזל הי"ו מחשובי האברכים בכולל, שהתייעץ פעם עם רבנו בנושא חינוכי, ורבנו סיפר לו את הסיפור הבא: "כל פעם שהייתי מגיע לצרפת, הייתי מתארח אצל משפחה מסוימת באופן קבוע. באחת הפעמים, נכנס אלי אבי המשפחה ותינה בפני את צערו, אודות הקורה בבית עם בתו בת הארבע-עשרה, שהחלה למרוד בסמכות ההורים ויש חשש שתרד מן הדרך חלילה, וסיפר שהמצב בבית ממש גיהינום, מלחמת עולם בין ההורים לביתם. "אמרתי להם – המשיך רבנו לספר - קראו נא לבתכם ואנסה לדבר איתה. כאשר באה לפני, אמרתי לה: "אני רוצה לשאול אותך, מה הדבר שאת חושקת בו ביותר?" השיבה הנערה: "הייתי מאד רוצה לנסוע לארץ ישראל". קראתי להוריה ואמרתי להם: "אתם מוכנים לעשות עסקה?" הסכימו. אמרתי להם: "הביאו מחברת, כל פעם שהבת תתגבר על עצמה להקשיב להוריה, היא תרשום לעצמה שורה במחברת ובכל פעם שלא תקשיב, היא תצטרך למחוק שורה, וכאשר היא תצליח למלאות את המחברת היא תוכל לנסוע לארץ ישראל". ועל 'הסכם' זה חתמו הנערה והוריה. "בפעם הבאה שהייתי שם – סיים רבנו את סיפורו – אמר לי האבא: "כל האווירה השתנתה בבית בזכות הדבר הזה, ולא רק זה אלא בזכותה גם שאר הילדים חונכו לשמוע בקול ההורים", ומאז שרו בבית זה השלום והשלווה. רבנו הדגיש להורים שהיא בעצמה תכתוב ושיתנו בה אמון מלא, כדי שהעסק ייראה בעיניה רציני ביותר. עוד מספר תלמידו הרב ויזל: "אחרי שנפלו בנייני התאומים בחודש אלול תשס"א, הגיע רבנו להיכל הכולל בבוקר ומסר שיחה. אחרי השיחה, שאלנו אותו אברכי הכולל: "מה הרב אומר על מה שקרה עם בנייני התאומים?!" אמר:"רואים פה את הקב"ה בעולם, כזה סמל לעוצמה של 'כוחי ועוצם ידי' מתמוטט בצורה כזאת כמגדל קלפים". ממשיך הרב ויזל ומספר: שאלתי אותו פעם, האם צריך להכריח ילד קטן לאכול ארוחת צהריים, והשיב: "מי חלם פעם לריב עם ההורים על כזה דבר? כשקיבלנו אמרנו תודה רבה ומעולם לא התקוטטנו עם ההורים על אוכל, באותן שנות רעב ומחסור. ואם כן למה הילדים היום עושים 'צרות' להוריהם עם האוכל? כי הם יודעים, שאם לא יהיה להם עכשיו, יהיה להם אחר כך, לכן כשההורים רוצים שיאכלו דווקא עכשיו, יש להם כאילו כוח והתנגדות נגד ההורים. וסיים ואמר: "צריך להכריח אותו לאכול לטובתו, אולם על כל כפית צריך לספר סיפור".
באהבתו ובחמלתו מספר נכדו הרה"ג ר' אבא צבי גלינסקי: שמעתי מאברך חשוב במקסיקו - שהיה מקושר אל זקני בלב ונפש והיה מתייעץ עמו בכל דבר, שאחרי אירוסיו סוכם בין אביו לחמיו על הסכום שכל אחד ייתן עבור הדירה, ושילמו את הכסף לקבלן שיבנה את הדירה. לאחר זמן קצר בתוך תקופת האירוסין, נעלם הקבלן עם הכסף ונשארו ללא כסף וללא דירה. התפתח ויכוח בין המחותנים מה יהיה ומי ישלם, עד שכל השידוך עמד בסכנה ועמד על כרעי תרנגולת. סיפר האברך שכל המשפחה היתה שבורה ורצוצה, כשאף אחד אינו יודע מה יעלה בגורלו של השידוך, עד שיום אחד הגיע אחיו מארץ ישראל ואמר לו: "הייתי אצל הרב גלינסקי בבני ברק, סיפרתי לו על המצב והוא שלח לך מתנה. מה המתנה? הוא שלח לך ספר 'אמונה וביטחון' של מרן ה'חזון איש', וכתב לו הקדשה על כריכת הספר, בערך בלשון הזאת: "בתקופה קשה זו אשר עוברת עליך, מן הראוי שתתחזק באמונה וביטחון וכך יהיה לך כוח לעבור את התקופה הקשה הזאת, ולכן כדאי שכל יום תלמד בספר זה כעשרים דקות". סיפר האברך [כשסיפר לי את הסיפור זלגו עיניו דמעות שליש]: נכנסתי לחדר ופרצתי בבכי, אמרתי לעצמי: יושב אדם גדול בארץ ישראל וחושב עלי כאן במקסיקו כיצד לחזקני וכיצד לאמץ את רוחי. הדבר הזה כשלעצמו נתן לי כוחות שלא היו קיימים בי קודם לכן, קיימתי את עצתו של רבי יעקב ואכן למדתי בספר מדי יום. ומסיים האברך: לא עברו יותר משבועיים עד שכל העניין הסתדר וקנו לי דירה במקום היוקרתי ביותר במקסיקו. נכדו ר' אבא צבי גלינסקי ממשיך לספר על גדלותו של זקנו: "כשסבא נסע לחוץ לארץ לטובת רשת הכוללים שהקים, היה לעתים נדירות מגלה מקצת מן המקצת את כוחו הגדול. מעשה שהיה במקסיקו, באדם שהיה חשוך ילדים שנים רבות ובא לפני רבנו לבקש את ברכתו. אמר לו רבנו: אברך אותך, אך אני רוצה שתתחייב שאם אכן תתברך בפרי בטן, תתרום לכוללים 1,800 דולר. כמובן שהאיש התחייב על אתר, ולאחר פטירת רבנו בא לשלם את חובו, אחר שנפקד בפרי בטן". סיפר הרב מאיר פוגל הי"ו מלווהו בנסיעות לחו"ל, שבעת ששהו בלייקווד, נכנס יהודי חסידי עם רשימת שמות של בני משפחתו, בבקשה שרבנו יאציל עליהם מברכותיו. עבר רבנו על השמות וכשהגיע לאחד השמות, פנה אל היהודי ואמר לו: "מה יש עם השם הזה? משהו כאן לא מסתדר". ואכן התברר שאותו ילד יש אתו בעיות מסוימות. האיש כל-כך התפעל מהעניין, עד שפעל בכל כוחותיו שרבנו לא יצטרך להגיע לאף גביר כדי להתרימו, אלא הוא עצמו הלך ודאג לסכומים גדולים למען ישיבת 'מרגניתא דאברהם' שרבנו עמד בראשותה. בסוף ימיו היה מוטרד מאד מעניין הכוללים וניסה בכל מיני אופנים לדאוג להמשך קיום הכוללים, ואכן כיום לאחר פטירתו נטלו על עצמם בנו הרה"ג ר' אלימלך גלינסקי שליט"א ונכדו הרה"ג ר' אבא צבי גלינסקי שליט"א לשאת בעול הכבד, בהחזקתם של קרוב למאה וחמישים אברכים בירושלים, מודיעין עילית ובית שמש. - בהכנת הכתבה נעזרנו בספר הנפלא 'שבתי' שי"ל ע"י הרב י. הרשקוביץ שיחי' -
במסגרת: ברוך אתה בצאתך בסיום השיחה משתף אותנו הנכד ר' אבא צבי גלינסקי ברגעים המרוממים של הסתלקותו של רבנו מהאי עלמא, אשתקד כ"ב שבט תשע"ד: "מעמד הפטירה של זקני היה מעמד אשר לא יישכח מכל מי שזכה להיות נוכח בשעת מעשה בחדרו בעת יציאת נשמתו. כמה שעות קודם לכן, כשהבהירו הרופאים ששעותיו ספורות, התקבצו סביב מיטתו תלמידיו הקרובים ובני משפחתו. ומשהבינו שכבר נגזרה הגזירה, נעמדו כמה מצאצאיו סביב מיטתו והחלו לפזם את השיר שהיה נוהג לנגן כל ימיו, ניגון מרטיט אשר מקורו בנובהרדוק, על המילים: "אל תצר צרת מחר, כי לא תדע מה ילד יום, מחר יבוא ואיננו ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו". "סבא הרי היה כל ימיו חי עם השיר של "אשרי מי שעמלו בתורה", והנה אנחנו עומדים על יד מיטתו ומפזמים חרישית "אוי אשרי מי, אוי אשרי מי, אוי אשרי מי שעמלו בתורה". והמחשבות הצפות, הן, אנו עומדים כרגע על ידי מיטתו של מי שבעוד שעות ספורות יעלה לישיבה של מעלה, ואכן אשרי אדם זה אשר כל חייו היה עמלו בתורה, וכעת יש לו לאן להגיע. "דבר מדהים היה, שברגע שהתחילו לשיר, המדדים של דפיקות הלב החלו לקפוץ, היה נראה שהוא שומע את השירה ומתרגש ממנה. בשעה שלוש ורבע, הראו המדדים שהגיעה השעה וקריאות 'שמע ישראל' החרידו את החלל, ושוב חזרו המדדים לקפוץ, כשנראה שאראלים מתנצחים עם המצוקים ושוב נזעקה הזעקה 'שמע ישראל' ושאר פסוקי קבלת עול מלכות שמים, וכך עלתה נשמתו בסערה השמימה. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן. יוסף מאיר האס בקרב קדושים יתהלל במלאות שנה להסתלקותו של הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצוק"ל מספר בנו הרב משה גלינסקי שליט"א ל'המבשר' על קשריו האמיצים עם גדולי ישראל
"ער מוז ארויס גיין" מה נוכל לשמוע על ההערכה הרבה שרחשו גדולי ישראל לאביכם זצ"ל? הרב משה גלינסקי: "כאחד מגדולי מרביצי התורה בדורנו, היו לאבא זצ"ל קשרים חמים ואמיצים עם גדולי הדור, בפרט עם מרן ה'חזון איש' זי"ע ומרן הסטייפלר זי"ע, שהכירו עוד מתקופת לימודיו בישיבת נובהרדוק שבעיר ביאליסטוק. היינו גרים משך תקופה ארוכה בשכנות ממש עם מרן החזו"א, ואבי זצ"ל היה פוקד את ביתו פעמים תכופות והיה יוצא ונכנס שם תמידין כסדרן. "אציין בזאת קוריוז מעניין שהתרחש בעת לידתי, כאשר אמי תחי' הצטערה רבות בחבלי לידה שבוששה לבוא ובמשך שלושה ימים היתה מאושפזת בבית חולים בתל-אביב, כשאבי זצ"ל נכנס אל מרן החזו"א שוב ושוב להזכירה לטובה, והחזו"א האציל מברכותיו שהכול יבוא ויתנהל כשורה. ביום השלישי, אמרו הרופאים שאם לא תתרחש לידה בשעות הקרובות יהיה הוולד בסכנת חיים, ואבי זצ"ל החיש פעמיו לביתו של מרן החזו"א לבשרו את הידיעה המדאיגה. "אבי זצ"ל היה מתאר ברגש רב, איך שמרן החזו"א קם ממקומו והתחיל להתהלך בתוך החדר הלוך ושוב כשפניו מביעות כובד ראש ורצינות תהומית. לפתע עצר על יד השולחן, דפק עליו והכריז בקול רם: "ער מוז ארויס גיין" [הוא חייב לצאת]. מיותר לציין שלאחר בדיקה קצרה, התברר שבדיוק באותו רגע שמרן החזו"א דפק על השולחן והכריז את דברו, התרחשה הלידה ויצאתי לאוויר העולם. "גם בימים שלפני הברית, כשאמי תחי' שהתה בביתנו, היה מרן החזו"א נכנס אלינו כל יום, בודק אותי ומרימני על ידיו, כאומר: 'אתה הוא הילד שבשבילך הייתי צריך לטרוח כ"כ הרבה'... במעמד הברית, היה מרן החזו"א הסנדק והיו נוכחים בברית ארבעה אנשים בלבד מרוב המחסור והעוני ששררו באותם ימים. שכן אחד הביא עוגה והשני הביא אתו בקבוק יין, וזו היתה כל השמחה"...
זה השולחן אשר לפני ד' ממשיך הרב משה גלינסקי ומרתק אותנו בזיכרונותיו המרגשים: "אוצר בזיכרוני סיפור מופלא שממנו ראו כולם את כוחו הגדול של מרן החזו"א, מעשה שהייתי חלק ממנו. וגופא דעובדה הכי הווי. "לאבא זצ"ל היה חבר מישיבת נובהרדוק שעלה ארצה והשתכן במושב 'באר יעקב'. באותם ימים השתוללה בארץ ישראל מגיפה שהדביקה ילדים רבים ויום אחד מגיע איש זה אל אבי זצ"ל ובפיו בקשה דחופה. הוא שמע שיש לאבא קשרים טובים עם מרן ה'חזון איש' ובנו בן השנתיים נדבק במגיפה זו ל"ע. אשתו נמצאת עם הילד החולה בבית החולים סרפנד שבצריפין (היום 'אסף הרופא') כבר כמה ימים, אך אף אחד לא ניגש להתעניין בשלומו של הילד ולא מתייחסים אליו כלל וכלל, ומצבו של הילד הולך ומחמיר. כיון שכן, הוא מבקש מאבא להיכנס יחד עמו אל מרן החזו"א ולבקש ממנו ברכה ועצה כדת מה לעשות. "נכנס אתו אבי זצ"ל אל מרן החזו"א וסיפרו לו דברים כהווייתן, ומרן החזו"א הגיב ואמר שייסעו לפרופסור פלוני המתגורר בת"א והוא יסייע להם. ואף הוסיף ואמר להם שמן הסתם אין לו כסף לנסיעה, לכן הוציא כסף מכיסו ונתן לו להוצאות הדרך. כשהגיע אל הפרופסור, נוכח לראות שחדר ההמתנה עמוס ומלא על גדותיו בהמוני חולים. כשהמזכירה התעניינה אצלו האם הזמין תור והשיב בשלילה, אמרה לו המזכירה שאם לא הזמין תור אין לו סיכוי להיכנס אל הפרופסור, כי כל מי שנמצא כאן כבר הזמין תור לפני חודשיים... "הוא התחיל להתווכח איתה באומרו שהוא לא יודע כלום, הוא בא לכאן רק כי מרן החזו"א מבני-ברק שלח אותו ולכן הוא חייב להיכנס, ויהי מה. אדהכי והכי, החל הוויכוח להתפרץ והפרופסור ששמע מריבה קולנית מחוץ לחדרו, יצא החוצה לראות במה דברים אמורים, וכששמע שהוא בא בשליחותו של מרן החזו"א, מיד קיבלו והכניסו לחדרו. "כששמע את הסיפור כולו מפי אבי הילד, מיד הרים טלפון למנהל ביה"ח ושאל אותו אודות ילד פלוני הנמצא במחלקה פלונית וביקש לדעת מה מצבו המדויק. המנהל החל לגמגם ולהצטדק שאינו יודע כלום והבטיח שיבדוק את הנושא, אך הפרופסור לא הניח לו והודיע שהוא ממתין על הקו עד שיקבל דיווח מפורט מה שלום הילד. כמובן שמיד הגיעה משלחת רופאים למיטת חוליו של הילד ולא הניחוהו עד שהצליחו לייצב את מצבו". כמובן שהוא לא לקח כל תשלום עבור הביקור. "כעבור תקופה קצרה נדבקתי גם אני במגיפה זו", מספר הרב משה גלינסקי, "ואבא זצ"ל כבר ידע את אשר עליו לעשות: לקום ולנסוע לת"א אל הפרופסור הנ"ל שמרן החזו"א יעץ להם לנסוע אליו כשהיה אצלו לגבי הילד של חברו. אך אימא תחי' אמרה לאבא שעדיף שייכנס אל מרן החזו"א ויתייעץ אתו מה לעשות עמי. אבא ניסה לומר שאין מה להיכנס, שהרי החזו"א כבר אמר להם אז לנסוע לפרופסור פלוני, אך אימא התעקשה ואמרה שכדאי לשאול ולהיוועץ שוב. והנה, כשנכנס אבא אל מרן החזו"א, אמר לו החזו"א שאין צורך לנסוע עד ת"א לפרופסור פלוני, כי יש ד"ר דויטש שהוא גר יותר קרוב והוא לא פחות טוב מהפרופסור הנ"ל... "אבא זצ"ל בא הביתה ואמר לאימא שאין צורך לנסוע לת"א, אלא עליהם לחפש כעת את ד"ר דויטש שמרן החזו"א המליץ עליו. הבעיה הייתה שמרן החזו"א לא נתן להם כתובת והחלו לחפש מהכא להתם, עד שבאו לבית אחד שממנו יצאה אישה חילונית ושאלו אותה האם היא מכירה אחד בשם ד"ר דויטש? השיבה האישה, שד"ר דויטש הוא בעלה ואכן היה רופא מומחה עד לפני מספר שנים, אך בתקופה האחרונה כבר יצא לפנסיה והוא מקבל לקוחות רק אחת לשבוע כדי שלא תישכח ממנו חכמת הרפואה, אך היום אינו מקבל קהל. אמר לה אבא זצ"ל שתלך ותגיד לבעלה שמרן החזו"א שלח אותם אליו. הלכה האישה ומסרה את הדברים לבעלה, ומיד קיבל אותם בסבר פנים יפות תוך כדי שהוא בודק אותי בקפידה ואף נתן להם תרופות שונות עבורי. (ורק לשם השוואה: התשלום לפרופ' בת"א עלה 5 לירות ואילו לד"ר דויטש עלה 30 גרוש, שגם אותם לא גבה מהם). "לאחר מעשה, נכנס אבא זצ"ל אל מרן החזו"א וביקש לדעת: "ילמדנו רבנו, הרי הייתי כאן אצל רבנו עם אותו סיפור בדיוק ופעם אחת שלח רבנו לפרופ' בת"א ואילו בפעם השנייה המליץ רבנו על ד"ר דויטש, מהיכן לוקחים את הכוח הגדול הזה להחליט פעם ככה ופעם ככה?" "אבא זצ"ל סיפר, שמרן החזו"א לא הגיב כלום, רק נתן דפיקה על השולחן כמבקש לומר שהכול בא משולחן זה, היינו שולחן שעליו עוסק בתורה יומם ולילה וגדול כוח התורה להעלות ארוכה ומרפא לכל חולי ישראל".
"אכן כתוב במפורש, אבל מי שזה אני?!..." הזכרתם מקודם שגם עם מרן הסטייפלר זי"ע היו לאביכם זצ"ל קשרים אמיצים – אנו מעירים. "אכן כפי שציינתי את מרן הסטייפלר הכיר אבא זצ"ל עוד מתקופת לימודיו בישיבת נובהרדוק בביאליסטוק. ידוע גם הסיפור שהיה חוזר עליו פעמים רבות בשיחותיו איך ששמע פעם את מרן הסטייפלר זי"ע לומד בעזרת הנשים, ובקולו שהתנגן במתיקות ובהתרפקות אמר את הגמרא: "אמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא שיננא, שיננא שיננא, חטוף ואכול, חטוף ושתה, חטוף ואכול חטוף ושתה, דעלמא דאזלינן מיניה, דעלמא דאזלינן מיניה, אוי דאזלינן מיניה, כהילולא דמיא, חטוף חטוף, חטוף ואכול חטוף ושתה"... אבא היה אומר שעמד שעה ארוכה על מקומו כמסומר, והייתה זו שיחת מוסר נוקבת שמעודו לא שמע כמותה. שיחת מוסר נוקבת עד תהום רבה היתה קול לימודו המתנגן של מרן הסטייפלר. "חטוף ואכול חטוף ושתה דעלמא דאזלינן מיניה כהילולא דמיא", מה שחטפת נשאר אצלך. "אבא זצ"ל סיפר לי שפעם נכנס אל מרן הסטייפלר ומצאו שדעתו מבודחת עליו. ביקש אבא זצ"ל לדעת לשמחה מה זו עושה, ומרן הסטייפלר פתח וסיפר לו: "אתה בוודאי זוכר ר' יעקב, שבישיבה למד אתנו בחור שלא היה כ"כ שלם בדעתו ועשה דברים מוזרים. שמו היה 'מיכאל' והוא היה אומר לבחורים שהוא המלאך מיכאל בכבודו ובעצמו. שאלו אותו הבחורים, מנין לך שאתה אכן מיכאל המלאך, והיה מראה להם שכתוב שיש מלאך אשר שמו מיכאל ומאחר שגם לו קוראים מיכאל הרי שהוא מיכאל המלאך... "המשיך מרן הסטייפלר ואמר לאבא בצחות: היום מישהו הזכיר לי את 'מיכאל המלאך' שלמד אתנו בישיבה... היה זה כאשר נכנס אלי מאן-דהו עם שם מבני משפחתו הזקוק לרפואה שלימה, ונתתי לו ברכה לרפואה שלימה. הלה התעקש שברכה לא מספקת אותו והוא רוצה הבטחה. אמרתי לו: "הבטחה? מניין לי הכוח להעניק הבטחות?" אמר לי האיש: "הרי כתוב במפורש צדיק גוזר והקב"ה מקיים!" אמרתי לו: "אכן כתוב במפורש, אבל מי שזה אני?!..." |