כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ברוכים הבאים

    הבלוג של חנה וייס

    הבנה בינדתית, שלום בטיבט, שלום עולמי, זכויות אדם, אחריות אוניברסלית, חינוך למוסר ויצירת חברה אנושית וחומלת אלה הנושאים שמעסיקים אותי היום. פועלת כדי שניקח בחפץ לב את התרופה לאפידמיית העדר המוסר הפוקדת אותנו ושניישם את תרגול המוסר בחיינו.
     
    שכל בעלי התודעה יזכו לאושר בר-קיימא!

    0

    לאהוב את אויביך: לנצח את האויב הפנימי

    12 תגובות   יום שלישי, 10/2/15, 19:45

     

    ''

     

    ''

    שרון סלזברג ורוברט תורמן

     

    מתוך הספר "לאהוב את אויביך: איך להשתחרר מהרגל הכעס ולהיות הרבה יותר מאושר" של שרון סלזברג ורוברט תורמן. 

     

    פרק 2

    לנצח את האויב הפנימי

     

    יותר מדי פעמים בחיינו אנחנו פשוט לא מצליחים לא לאבד את הסבלנות שלנו. מישהו תוקף אותנו או מתגרה בנו ואנחנו חשים שהתפרצות היא הדרך היחידה להימנע מלהיות משותקים מפחד במצב קשה; אנחנו פשוט לא מסוגלים לשאת את זה שקורה משהו לנו או לאחרים ואנחנו מתפוצצים. לפעמים, נראה שהפעולה החמומה שלנו עוזרת; אנחנו מקבלים את התוצאה המיידית שרצינו. למרות זאת, אחר כך אנחנו בדרך כלל מרגישים רע, אנחנו מבינים שהתגובה המוגזמת שלנו תגרום ליותר בעיות בהמשך, אנחנו הופכים לתשושים, אנחנו מאבדים חבר פוטנציאלי ואיכלסנו את עולמנו עם אויב פוטנציאלי עוד יותר מסוכן. ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו רוכשים יותר ניסיון עם התוצאות השליליות ועם תופעות הלוואי של הרגל הכעס, אנחנו משנים את סדרי העדיפויות שלנו ואנחנו מקבלים החלטה נחושה לשפר את השליטה שלנו על התגובות הרגשיות שלנו. אנחנו מתעייפים מלהיות נשלטים על ידי דחפים פנימיים לא נשלטים ואנחנו מחליטים שאנחנו ממש חייבים להיות האדונים של האנרגיות העוצמתיות שלנו ולא להיות נשלטים על ידן. אנחנו מוכנים להתמודד עם האויבים שלנו. 

     

    הם אויבים רבים מדי, צבא של כוחות עוצמתיים בתודעות שלנו, תשוקה אובססיבית, כעס בוער, קינאה מציקה, לחץ התחרותיות, גאווה טפשית, השלייה עיקשת, ידענות צדקנית. אלה אנרגיות ממכרות, כי הן אוחזות בנו מבפנים, הן כביכול משפרות את האנרגיה שלנו ומרחיבות את ההוויה שלנו, כשהן למעשה רק מאכזבות אותנו מהר מדי ומותירות אותנו במצב עוד יותר פגיע. המילה הבודהיסטית בשבילן (סנסקריט: קלשה, פאלי, קילסה) נובעת משורש הפועל 'קליש', שמשמעו "לעוות", "לענות". הן תמיד פוגעות בנו, ובכך הן בהחלט ראויות להחשב כאויבים. 

     

    מכולם, כעס הוא האויב הפנימי האולטמטיבי. הוא הרסני באופן שקשה לתאר. אחד ממוריי הבודהיסטים, טארה טולקו, נהג לומר שהרכיב החשוב ביותר של פצצת אטום הוא הכעס שמתודלק על ידי שינאה. מה שדוחף אדם ללחוץ על הכפתור, לסובב את המפתח, ללחוץ על ההדק של הרס פיזי שקשה לתאר, הוא תודעת השנאה שהופכת לכעס. חשוב לזהות שמעריכים פעולה בעלת תוצאות באופן מלא, מחשבה היא פעולה. מחשבה, כמה שהיא עדינה, לא רק מניעה פעולה, היא גם פעולה פיזית. יש לה השלכות בעולם הפיזי והיא מעצבת את השינויים ההתפתחותיים החיוביים והשליליים בחיים של "החושב" שפועל בתוך תודעתו. אכן, על בסיס התובנה שחשיבה היא הפעולה העוצמתית ביותר מכל הפעולות, מסורות רוחניות ופסיכולוגיות בכל העולם מסתמכות על מדעי התודעה כדי להפחית את ההשפעה של מחשבות שליליות ולעצב מחשבות בדרכים חיוביות. 

     

    כעס הוא הרצון לחסל את המטרה. ההבזק החם של דחף הרסני גורם לאנשים לפעול באופן פוגעני ובמקרים רבים מדי, להרוס חיים, להרוס את הסביבה, להרוס את דרך החיים עצמה של אלה שנתפסים כאויב, באופן חסר רסן. לפי הבודהיזם, נאמר שרגע אחד של כעס כלפי יישות מוארת יוצרת עידנים של השפעות שליליות ומוביל את האדם השונא לתקופה בגיהנום. 

     

    כעס הוא כמו התמכרות חזקה. אנחנו מכורים לכעס כמצב הוויתי וכדרך פעולה בעולם. אבל אם אנחנו רוצים לזכות בשלום כלשהו, עלינו לזהות ששנאה וכעס הם אובססיות שעלולות לסכן חיים ושאנחנו חייבים להגמל מהן. כמו כל אדם מכור, אנחנו צריכים להבין את העוצמה המלאה של הדחפים התודעתיים האלה כדי להיות נחושים באמת להשתחרר מהן.  

     

    אסור לנו להתבלבל מהמחשבה שלכעס יש לפעמים שימוש חיובי, כמו כשהוא מחייב אותנו לפעול נגד אי צדק. למעשה, השיפוט הביקורתי והמחוייבות המוסרית הם שמחייבים אותנו לפעול לתקן אי צדק ואם כעס מתלווה אליהם, הוא נוטה להפוך את הפעולה ללא יעילה. אבל סוגים כאלה של הצטדקויות הם הדרך בה חומרים ממכרים ממשיכים לשלוט בנו. זה כמו לומר שהרואין הוא לפעמים שימושי לטיפול סופני ושהתמכרות להרואין היא לא נוראית כל כך. אנחנו צריכים להחליט שלכעס ולשנאה אין שום תועלת ושהן למעשה הרסניים באופן גורף, למרות שלפעמים התוצאות ההרסניות שלהם לא מופיעות מיד. אפילו אם נחליט שכעס הוא לא טוב לנו, כמו בכל התמכרות, כדי להגיע לנקודה של נחישות מוחלטת להשמיד אותו, אנחנו צריכים לדעת בדיוק עם מה יש לנו עסק. כעס עולה כשעצבנות, הטרדה ותסכול מתפוצצים בדחף בלתי נשלט להגיב באופן הרסני למה שנתפס כמקור הרגשות האלה. אחוזי כעס, אנחנו כבר לא האדונים של המחשבות, הדיבור או הפעולות שלנו. ברגע שזה קורה, אנחנו לא "מביעים את הכעס שלנו" כפי שנאמר לעתים קרובות על מנת להצדיק שחרור בריא לכאורה; אלא, אנחנו הופכים לכלי לא רצוני של הכעס הזעם שלנו. הכעס כבר לא בשליטה שלנו; הפכנו לתוצאה שלו. מי היה בוחר לכעוס באופן כזה אילו יכל להמשיך לשלוט ברגשות שלו ולפעול באופן מיומן גם כשמושא הכעס הוא מעצבן? האם לא היינו מעדיפים שכושר השיפוט שלנו יישאר צלול, בעוד נשאר לנו חופש בחירה למעשים שלנו? הכעס והשנאה שלנו רק גורמים להתפרצויות אלימות כשאנחנו ניצתים מזעם וההיגיון הישר שלנו מתעופף. סוג זה של הכעס, כשאנחנו "נטרפים" (mad), זאת אומרת, כשאנחנו הופכים למטורפים ממש מרוב כעס, הורס כל דבר שניצב בדרכו, שלא לדבר על האיזון הרגשי שלנו.

     

    אם הצעד הראשון לקראת שחרור מההתמכרות שלנו לכעס הוא להחליט שעלינו לפרוץ את מעגל הכעס, אין מישהו טוב יותר שיכול לעזור לנו להפסיק לחלוטין משנטידווה, החכם ההודי הגדול מהמאה ה-8, מדען תודעה בודהיסטי נודע מאוניברסיטת נאלאנדה. הוא נודע ביותר בתור מחבר הספר "בודהיצ'אריאוואטארה" ("מבוא להתנהלות של הבודהיסטווה"), טקסט פרקטי שנכתב בשירה בשפה הסנסקריט במקור שהפך לכל כך פופולרי במערב שהוא כבר יצא בכמה תרגומים לאנגלית ובשפות מערביות אחרות. ההנחיות שלנו לסובלנות ולחמלה נחשבות למתודולוגיה הבודהיסטית הנשגבת לפיתוח אהבה וחמלה לכל הייצורים. 

     

    במסורת הטיבטית, מקובל שההנחיות עברו דרך שושלת של מאסטרים חיים בשושלת בלתי פוסקת מתקופת הבודהה עד ימינו, כששנטידווה הוא אולי המחבר הרהוט ביותר בשושלת הזאת. הדלאי לאמה הנוכחי, הדלאי לאמה ה-14, בדרך כלל נחשב למחזיק העיקרי בשושלת ההוראה הזו וכל אחד שאי פעם נפעם מההרצאות של כבוד הדלאי לאמה על חמלה פגש את המסורת החיה הזאת. שנטידווה עוזר לדרבן אותנו על ידי כך שהוא משכנע אותנו שלכעוס זה כמו לנשוך את היד ממנה אנחנו אוכלים: למשל, הוא מדמה את טירוף הכעס להטחת כעס על בודהיסטווה, אדם שרק דואג לטובתנו. זה הרס עצמי מובהק--למה שנתעב אדם שרוצה רק את טובתנו? זה כמו לכעוס על ישוע או על מרים (אמו של ישוע) או על משה או על מוחמד או אפילו על אלוהים--במילים אחרות, זה כמו לכעוס על יישות אותה אנחנו מחשיבים כמקור כל הטוב. 

     

    כעס ושנאה קשורים למה שרבים מחשיבים כעילוי כל הרוע. בדמיון התרבותי, השטן--התגלמות הרוע בעצמו--ניזון מגרימת כאב ועינויים דרך מעשים מרושעים. ומכיוון שהכוונה שלו לפגוע בזולת נובעת מדחפים של כעס ושל שנאה, ברור שרשעות כזאת מעוגנת בכעס ובשנאה; כעס ושנאה הם מקור של כל המעשים הרעים. בתיאוריית הביולוגיה הבודהיסטית של קארמה, התמכרות לכעס ולשנאה מובילה בסופו של דבר ללידה מחדש באחד משלושים ושניים מדורי גיהנום, שמתוארים בספרות בפרטי פרטים מפחידים ומחרידים. 

     

    כעס ושנאה רוצים שהקורבן שלהם יחוש סבל וכאב, בעוד שאהבה וחמלה רוצות שאהובתן יחוש שמחה ואושר. ההפך המוחלט של כעס הוא אהבה, הרצון העז שאחרים יהיו מאושרים. אבל בשלב האויב-הפנימי, שלב בו אנחנו עדיין לומדים לנהל את ההתמכרות שלנו לכעס, השאיפה לאהבה דורשת מאיתנו יותר מדי. זה לא מציאותי לצפות שנוכל לעשות סוויץ' מידי מכעס ומשנאה לחמלה ולאהבה. סבלנות היא מצב הביניים, המקום של סובלנות, של הכלה ועם הזמן, גם של סליחה. אולי נתעצבן עדיין כשפוגעים בנו (או כשאנחנו חושבים שפוגעים בנו) אבל לא נאבד את עצמנו לכעס כל עוד נוכל לשאת את אי הנעימות, להיות סבלניים כלפי הנזק וכלפי המזיק, נמנע מתגובה נקמנית ואפילו נסלח על הפגיעה. סבלנות היא תרופת הנגד לכעס ועל בסיס הסבלנות, האהבה, שהיא ההפך המוחלט של שנאה, יכולה להתעורר בחופשיות. לכן, כדי להתמודד עם האויב הפנימי, הנחישות החיובית שלנו היא לפתח ולטפח סבלנות. 

     

    "לאהוב את אויביך: איך להשתחרר מהרגל הכעס ולהיות הרבה יותר מאושר", הספר של שרון סלזברג ורוברט (בוב) תורמן, מציע דרכים מעשיות לשינוי רוחני. הספר החדש נכתב בהשראת ה''ק הדלאי לאמה והוא תוצר של הסדנאות שבוב ושרון מלמדים יחד מזה 7 שנים. הוא נותן מידע על איך גם כעס וגם שנאה הם רגשות ממכרים -- שהם התנהגויות שפוגעות באושר. 


    ---

    שרון סלזברג, מורה למדיטציה מעל 30 שנה, היא ממייסדי "ארגון מדיטציה תובנה"

    Insight Meditation Society, "מקלט ביער" ומרכז באר Barr ללימודים בודהיסטים.

     

    טנזין רוברט תורמן הוא פרופסור ללימודים בודהיסטים הודו-טיבטיים על שם ג'ה צונג קאפה באוניברסיטת קולומביה, מחזיק בקתדרה הראשונה ללימודים בודהיסטים בארה''ב. הוא הנשיא וממייסדי בית טיבט בארה''ב, עמותה שמוקדשת לשימור התרבות הטיבטית שנמצאת בסכנת הכחדה.

     

    קטע מתוך הספר "לאהוב את אויביך: איך להשתחרר מהרגל הכעס ולהיות הרבה יותר מאושר" של שרון סלזברג ורוברט תורמן. כל הזכויות שמורות לשרון סלזברג ולרוברט תורמן.

    הקטע פורסם באנגלית בהפינגטון פוסט ברשות ההוצאה לאור היי האוס. כל הזכויות שמורות. הוא פורסם ברשותה המפורשת של ההוצאה לאור. הספר יצא לאור ב-1 אוקטובר 2013. התרגום ופרסום בקפה דה מרקר על ידי חנה וייס ברשות ההוצאה לאור היי האוס. 

     

    ---

    לאהוב את אויביך: איך להשתחרר מהרגל הכעס ולהיות הרבה יותר מאושר --

    ראיון עם המחברים בהפינגטון פוסט, תמלול ותרגום של ח.ו.

     

    הפוסט הקודם: מיליטריזם ושלום: המקרה הטיבטי / רוברט תורמן

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/2/15 04:52:

      צטט: פלקונטי 2015-02-12 20:52:06

      זה לא רק תורה טיבטית כי אם תורת ישוע, המשיח הנוצרי. גם אם נאמר שהדת שלהם היא שטויות, אי אפשר לא לכבד חלק מדבריו.

       

      בהחלט. תודה.

      זה כל הדתות, בעצם, כשמבינים אותן נכון. 

       סלזברג ותורמן בכוונה בחרו את הפסוק הידוע מהברית החדשה לכותרת הספר שלהם.

      חושבת הרבה זמן על פוסט על ישוע ובינתיים לא מעיזה, אז תודה.

      יותר הערכה לדתות האחרות לא תזיק לנו (בלשון המעטה). 

       

        12/2/15 20:52:
      זה לא רק תורה טיבטית כי אם תורת ישוע, המשיח הנוצרי. גם אם נאמר שהדת שלהם היא שטויות, אי אפשר לא לכבד חלק מדבריו.
        12/2/15 15:19:

      צטט: איציק אביב 2015-02-12 09:17:18

      מעניין ולא קל ליישום.

       

      לומדים את זה, כמו ללמוד שפה, ללמוד שחייה. 

      הרגלי תודעה בריאים (סרט 45 דק')

      הרגלי האושר (סרט 25 דק')

      איזו אלטרנטיבה יש לנו? רק ליישם ולהכשל, שוב ושוב ושוב, עד שמצליחים... 

      אחרי 10, 20 שנה, יש תוצאות. 

      צריכים להתחיל את כולם מהגן. 

        12/2/15 09:17:
      מעניין ולא קל ליישום.
        12/2/15 07:24:

      צטט: rebosher 2015-02-11 20:53:48

      :In A Brief Introduction to the Work of Krishnamurti, David Bohm writes

       we went on to consider the general disorder and confusion that pervades the consciousness of mankind. It is here that I encountered what I feel to be Krishnamurti's major discovery. What he was seriously proposing is that all this disorder, which is the root cause of such widespread sorrow and misery, and which prevents human beings from properly working together, has its root in the fact that we are ignorant of the general nature of our own processes of thought. Or to put it differently it may be said that we do not see what is actually happening, when we are engaged in the activity of thinking. Through close attention to and observation of this activity of thought, Krishnamurti feels that he directly perceives that thought is a material process, which is going on inside of the human being in the brain and nervous

      system as a whole.

       


      ההדגשות בקווים הן שלי. 
      בוהם הקדיש שנים רבות לעיון באותו "תהליך מחשבה" שבפילוסופיה מקובל לכנותו "הבעיה הפסיכו-פיזית". הבעיה אמנם קיימת אך האם יתכן שיהיה לה פיתרון? מה שמשותף לכל ההוגים "האיזוטריים" הללו הוא בחינה מדוקדקת של תהליך המחשבה על ידי היחיד -- בחינה שבסופה עלולה לעלות ליחיד בחייו (ע.ע. סוקרטס) -- אך מבלעדיה אין הוא יחיד. אילו רק אשלית 'האני' הייתה דבר שקל לנפנף אותו כיתוש מטריד...  

       

      מעניין, תודה.

       

      היום באתי מהרצאה של רוברט תורמן בה הוא התיחס לעניין זה. הוא ציין שסוקרטס, זורואסטר, קונפוציוס, לאו צה, כולם לא הצליחו לבסס תרבות של שלום מתוך תובנת המציאות כפי שהיא, מתוך שחרור תודעת הפרט מהטעות התפיסתית --"טעות-הידע" mis-knowledge, תורמן קורא לטעות הזאת שצריכים להסיר. רק הבודהה הצליח לבסס מנזרים ותרבות ענפה של אנשים למדנים שמתרגלים את תודעתם ומפתחים תפיסה נכונה של המציאות. תורמן גם הציע תחליף למילה 'נכון': תפיסה מציאותית. הבודהה גילה שאפשר לתפוס המציאות כפי שהיא, באופן מציאותי, ושהחדשות הטובות הן שהוא בעצמו עשה את זה והוא הרבה יותר מאושר. הסבל נובע מאי תפיסת המציאות כפי שהיא. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא ללמוד וליישם את הדרכים ואת השיטות לפתח תפיסת מציאות מציאותית. חינוך educare, תורמן מסביר, הוא לא פיתוח של סקיל כלשהו או אינדוקטרינציה אלא ללוש מתוך האדם את היכולת המובנית שלו, את מלוא הפוטנציאל שלו. הבודהה לא ייסד דת; הבודהה היה מחנך, המציא שיטת חינוך יעילה להסרת טעות-הידע. מדבריי תורמן. 

       

      לא קל, אבל כל שנייה שמשקיעים בהסרת האשליה שווה. הכל נשאר כאן ושום דבר לא עזור לנו ברגע המוות: רכוש וכסף, חברים ומשפחה, הגוף אותו אנו מטפחים כל כך. רק הרצף התודעתי ממשיך. חשוב ושווה להשקיע. 

        11/2/15 20:53:

      :In A Brief Introduction to the Work of Krishnamurti, David Bohm writes

       we went on to consider the general disorder and confusion that pervades the consciousness of mankind. It is here that I encountered what I feel to be Krishnamurti's major discovery. What he was seriously proposing is that all this disorder, which is the root cause of such widespread sorrow and misery, and which prevents human beings from properly working together, has its root in the fact that we are ignorant of the general nature of our own processes of thought. Or to put it differently it may be said that we do not see what is actually happening, when we are engaged in the activity of thinking. Through close attention to and observation of this activity of thought, Krishnamurti feels that he directly perceives that thought is a material process, which is going on inside of the human being in the brain and nervous

      system as a whole.

       


      ההדגשות בקווים הן שלי. 
      בוהם הקדיש שנים רבות לעיון באותו "תהליך מחשבה" שבפילוסופיה מקובל לכנותו "הבעיה הפסיכו-פיזית". הבעיה אמנם קיימת אך האם יתכן שיהיה לה פיתרון? מה שמשותף לכל ההוגים "האיזוטריים" הללו הוא בחינה מדוקדקת של תהליך המחשבה על ידי היחיד -- בחינה שבסופה עלולה לעלות ליחיד בחייו (ע.ע. סוקרטס) -- אך מבלעדיה אין הוא יחיד. אילו רק אשלית 'האני' הייתה דבר שקל לנפנף אותו כיתוש מטריד...  
        11/2/15 17:53:

      צטט: בריל מרק 2015-02-11 17:20:57

      ויחד עם זה-רב בי הכעס

      לראות לאיזה ביב שופכין מושכים אותנו "ידידינו"-אויבינו.

      כבר אין גבולות למצולות ים המלח.

      נבוך

       

      דיאלוג הוא הדרך לשלום. החוכמה היא לא להגרר. 

      דיאלוג הוא ווין-ווין. כולם, ללא יוצא מן הכלל, רוצים אושר ולא רוצים סבל.

      אין אחד שרוצה סבל. אף אחד לא רוצה אפילו עקיצת יתוש הכי קטנה. אף אחד לא רוצה לסבול בכלל.

      על הבסיס המשותף הזה אפשר לשאת ולתת ולהגיע לתובנות ולהבנות. 

        11/2/15 17:50:

      צטט: AmitLi0 2015-02-11 16:44:08

      קל להגיד הרבה יותר קשה לישם

       

      אמת. כמו כל סקיל, כשמנסים ומנסים, שוב ושוב, בסוף מצליחים.

      בוב תורמן מדבר על ההתמודדות שלו עם הכעס שלו בראיון,

      איך שדברים שפעם הקפיצו אותו היום מצחיקים אותו.

      זה סימן מאוד טוב. 

      כדי לעקור את הרגשות ההרסניים לחלוטין,

      צריכים למדוט וצריכים ללמוד למדוט ממישהו שמבין בזה.

      רגשות הרסניים, דניאל גולמן

        11/2/15 17:20:

      ויחד עם זה-רב בי הכעס

      לראות לאיזה ביב שופכין מושכים אותנו "ידידינו"-אויבינו.

      כבר אין גבולות למצולות ים המלח.

      נבוך

        11/2/15 16:44:
      קל להגיד הרבה יותר קשה לישם
        11/2/15 15:51:

      צטט: מרב 1956 2015-02-11 08:01:21

      תודה שפירסמת את הקטע.

      למרות שאיני נמנית עם ה"אנחנו" המופיעים בקטע, העתקתי את הקטעים הרלוונטיים עבורי בכדי להסביר ל"נזקקים לכך" בעת הצורך.

       

      "אנחנו נוהגים לומר 'אנחנו' כי אנחנו לוקחים את כולם איתנו." ~גשה פמה דורג'ה

      תודה.

      זה לא דבר פשוט או דבר של מה בכך לגבור לחלוטין על כעס. 

      כולנו "חולי נפש" עד שמגשימים הארה מלאה. 

      שמחה שביקרת ושהשארת תגובה.

      תודה. בואך תמיד מבורך. 

       

        11/2/15 08:01:

      תודה שפירסמת את הקטע.

      למרות שאיני נמנית עם ה"אנחנו" המופיעים בקטע, העתקתי את הקטעים הרלוונטיים עבורי בכדי להסביר ל"נזקקים לכך" בעת הצורך.

      פרופיל

      חנה וייס
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      פיד RSS

      ארכיון