בכתיבה של אלפי ידיים התעייפתי ושאלתי למי להיות נאמן לזה שמרצה לזה שמתרצה אבל אף פעם לא באמת מרוצה ואולי זאת החולשה שעושה את הכל מעניין ואם הכל היה פתור אז כבר מזמן לא הייתי ומי אני מול אלפי אנשים ולמה אני קטן ומקשיב בלי לרצות לויכוחים של עצמי וגם שלכם ולא מפספס מה שבין השורות אבל השורות עצמן מתכהות נשכחות ומה שנתפס כמו במסננת הן שאריות אבק של תאי עור מתים ושיער כמו מתחת למיטה ובין החריצים והן אלו שמצטברים בבור הניכוז במקלחת והן אלו שיוצרים את החוטים האפורים האלו שנתפסים במטאטא ומכריחים אותי לציית לטבע הבטוני של העיר הזאת. |