כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    פוסטים אחרונים

    0

    חבילות הקש

    17 תגובות   יום שבת, 14/2/15, 14:22

    זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח


    סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב. 

     

     

    בחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים.

    בשעת ערבית של בריזה קייצית ונעימה שנושבת בין מורה להר גלבוע, יצאנו לרגע לתפוס ראש מחוץ לסטודיו.

    מכאן רואים הרבה הרבה שדה. לכל עונה היופי הפרטי שלה. עכשו רואים צבעי חום חרוש וצהוב בהיר עם כתמי צהוב-אוכרה – אמבר שרוף, שהם המון חבילות קש בשדות השלף.

    ''


    בימים אלה זה כך:

    ביום או יומיים קוצרים את הכל עם קומביינים נפילים. ביום או יומיים מגובבים הכל, עם מגוב-דינוזאור, ל"וואלים" בגובה בן-אדם  ("וואל" - "עומר" בעברית של וַעַד הלשון, זה הגבב הארוך כמו כל השדה הזה").

    את ה"וואל",  יאכל המכבש ויעשה ממנו חבילות.  

    ליום או יומיים מגיע מכבש מפלצת ועושה מהכל חבילות של חצי טון כל אחת.

    מלגזה זריזה, מעמיסה את כל החבילות על משאיות טריילר – וגם פורקת ובונה את החבילות במתבנים, שבמרכז המזון הממוחשב המודרני. הכל בקבינות עם מיזוג אויר.

    אם כואב למישהו מהנ"ל או נשבר לו הגב, מחליפים חלק וממשיכים.

    לא כמו אצל הרבה גואלי שממה  של אז.

    גם אצלנו, עם הגב הפרטי שלנו וחוליותיו השלוש ארבע חמש מלמטה.

    כולם ואנחנו נשארו אתן עד היום. איזה ארבעים ושמונה וחצי שנים.

     

    ''

     

    כשהגעת ליזרעאל עם חבריך מתל-יוסף הבאתם אתכם משם לא רק זיכרון נעים על המון בנות נחמדות, אלא גם את התורה של איך להעמיס חבילות בשדה על המשאית ואיך לפרוק ולבנות מזה מתבן.


    בקבוצת יזרעאל של אז היה בלגן גדול.

    עשו את זה לאט מאוד ובחוסר יעילות גם עם פלטפורמות פשוטות וגם עם "מקדיזלים" של הקואופרטיב.

    אז, קצרו כמה שבועות עם הקומביין "מאסי האריס 21"  ועם ה"אליס" הנגרר גם.

    אחר כך היו מגובבים עם מגוב מסתובב קטן או עם מגוב בהמות גדול.

    אחר כך היה בא ה"ניו הולנד" לכבוש. (על המכבש "אליס" שעושה חבילות עגולות ומגעילות אין לנו חשק לא לספר ולא להיזכר) .

    המכבש "ניו הולנד", היה פולט את החבילות מאחוריו ארצה, או שהחבילות היו נאספות  בידיים על עגלה מהפכת, שמונה חבילות בכל פעם.

    גואל שממה מסכן, שהיה מיטלטל שם, היה מושך בידית והחבילות היו מתגלצ'ות אחורה, לפעמים יחד אתו.

    אחר כך היה צריך לסדר אותן שוב בשמיניות, שה” פָארְמְהֶנְד" (מי זוכר את זה?) יוכל לתפוש ולהעמיס.

    היה גם ה"אלוואטור" שנוסע בשדה, שהיו מחברים אותו אל הטמבון של המשאית, שייגרר לצידה ויעלה למעלה את החבילות, במקום החברה עם הקלשונים.

    אבל אנחנו דנים במה שעוד הרבה לפני זה.

    למשמרת הובלת קש (או חציר) קמים בחושך. בלי חוכמות.

    ב"רשימה להעיר" כתוב בדיוק מי זה החברה שבמשמרת והחבילות בשדה לא יחכו אפילו שנייה.

    אחרי שהשומרת דפקה בדלת והעירה את כל הצריף, מה שבטוח,  קמים מהר, לובשים תחתוני "לודזיה" אפורים, מכנסיים קצרים ומלוכלכים, לוקחים את החולצה ביד, (על גופייה אין מה לדבר כי אין כזה דבר) , קופצים לנעליים ששוקלות קילו כל אחת וממהרים לחדר האוכל.  גם כובע טמבל כחול לוקחים.


    בחדר האוכל, אפשר לללגום תה בלי סוכר (אין) ולאכול קצת לחם עם ריבת עגבניות. (יש. כמה שרוצים) על קפה אפשר לחלום.

    אין בכלל כזה דבר בעידן ההוא. את ה"פורד" כבר הורידו אתמול בלילה מלמעלה והוא מחכה על יד המטבח. זה כמו לנסוע  היום מהמזכירות בקו ישר אל מחסן התרבות, בלי להיתקל בדרך בשום דבר חוץ מבאבק.


    הנהג, הרן קוך ז"ל, או יבל"א עמיקם או מאיר קרביץ או יהודה ביר, למשל, בודק מהר שיש הכל – שמן, מים, בנזין ושרשראות לדלתות וארבעה קלשונים שלמים עם ידית ארוכה במיוחד.

    אם אנחנו  במשמרת, הוא  גם שולף מתחת לכסא שבקבינה את שני האונקלים שבעזרתם אנחנו היינו מסדרים את החבילות.

    לא כל אחד אוהב את האונקלים האלה. הם עושים יבלות נוראות בין האצבעות.

    צריך להחליט איך לחטוף את היבלות - ככה, או בלהרים את החבילות עם לתפוש אותן בחוט החבילות העשוי "סיזל" – שעושה טוב מאד יבלות נוראות.      

    כל זה עוד בחושך.

    אחרי שגם לוקחים קנקן אלומיניום  מלא מים לשתייה וכשהילל בן-שחר מגיע לשמיים ויש קצת אור, אנחנו כבר למטה. נסיעה איטית בדרך  ה"מאסי האריס" התלולה, (עליה עוד ידובר) והופ, חמשתנו וה"פורד" עוצרים בפאת השדה בהתחלה. בין שתי שורות של חבילות.

    עוד מוצאים רגע זמן להטיל מים, לפני המהומה.

    המהומה מתחילה כשפותחים את דלתות הארגז וקושרים אותן בקצת אלכסון, שהמשטח יהיה יותר גדול, ליותר חבילות.

    מי שמסדר את החבילות קופץ על אחורי ה"פורד" ונובח אל הנהג, יאללה - זוז.

    האוטו זז והחבילות נזרקות אליו בלי רחמים על מי שמסדר.  צריך להתחשב באמצע של המשטח ולשים את השכבה הראשונה מן המרכז - החוצה. 

    אם השכבה הראשונה  עקומה ומונחת לא בסדר, הכל  לא שווה.  

    במקרה הטוב זה יהיה עמוס מכוער ובושה לעלות הביתה ככה.  במקרה הפחות טוב, יפלו חבילות בדרך וחסר שמנצ'ו ימצא אותן.


    להרים חבילה אל האוטו זה לא סתם קונץ. מי שלא יודע ניגש וסתם תוקע בה את הקלשון ומנסה להרים. 

    אסור בכלל לגשת ככה אל חבילת קש או חציר. קודם כל צריך לעצור קצת רחוק. בעזרת הקלשון  מרחוק, צריך לגלגל את החבילה על מקומה פעם ועוד פעם. בכל פעם להסתכל טוב טוב ולבדוק שאין  שם איזה צפע שני מטר אורך, שיכול להרוג אותך לפני שאתה הורג אותו.


    אל חבילת קש ניגשים מצידה הארוך, כשהחבלים למעלה ולמטה ולא בצדדים. יש לנעוץ את הקלשון בדיוק באמצע החבילה, לאחוז ביד אחת קרוב, בבסיס הקלשון, וביד השנייה רחוק ככל האפשר. צריך להתכופף נכון גם בברכיים ואז, בתנופה מיומנת להרים את החבילה לגובה הבן-אדם, או לגובה הקלשון ובזריזות לייצב את הכל - חבילה למעלה וידיים שמחזיקות בקלשון שידיתו נשענת על הקרקע ,למטה.  

     

    עכשיו אפשר גם לתפוש אויר לשנייה, ולבדוק אם אין תור לפני המסדר שם למעלה, אולי אין עוד טעם לזוז.  

    כשהכל פנוי, מתכופפים שוב מתחת לחבילה תוך כדי לפיתת מוט הקלשון, מרימים כמה שיותר גבוה, ניגשים למשאית וזורקים את החבילה בניעור זריז, או שממתינים שמלמעלה יתלשו אותה מהקלשון  בזהירות.

    לקומה הראשונה או השנייה זה לא חוכמה להרים. לקומה החמישית או הששית (יותר אין), זה כבר מצריך שילוב של זריזות וכוח ודיוק לפחות כמו של קופץ במוט שמרים משקולות.  

     

    ''


    לפעמים המכבש לא היה מאופס,  ואז שוקלות החבילות יותר מ-8 - 10 ק"ג מקסימום.  לפעמים אפילו 20 קילו ויותר.

    אז מוכרחים להרים חבילה אחת  שני חברה בשני קלשונים. התרגיל הזה  מצריך מיומנויות של אקרובטים בקרקס, שלא לדבר על הכישרון הנדיר של שניים להתחיל ולגמור ביחד,  בלי לריב או לשבור או לדקור או לחטוף את כל הקש על הראש.


    גואלי שממה יחידים במינם, ידעו להרים ולזרוק חבילה מעל לקומה השישית, לבדם.

    הם היו ניגשים לחבילה מצידה הצר, נועצים את הקלשון ברבע הראשון מלפנים, מנפנפים אותה למעלה כך שהיא, בעצם,  כבר יותר גבוהה. אחר כך מתרחקים עם החבילה למעלה ככה מהאוטו, בשביל לתפוש שוונג - ואז רצים ומשליכים את המטען עד לשמיים, איך? איך?!! לתדהמת שאר החבר'ה.


    כשגומרים להעמיס (180 חבילות), ולקשור טוב טוב, שותים מים ומדליקים סיגריה, קצת רחוק מהאוטו.

    אחרי זה רק ה"פורד" עובד. הוא עולה בראשון את כל דרך ה"מאסי האריס" התלולה, די בקושי. הצוות, שניים נדחסים על יד הנהג ושניים על המדרגה, אחד בכל צד.

    בזהירות בסיבובים אבל די מהר, מגיעים הביתה, למעלה, אל המתבן התורן.

    אם עובדים נכון ומהר, אפשר בקלות להגיע עם הנאגלה השנייה של אוטו עמוס, ישר לתוך הסלט והלבנייה של ארוחת הבוקר בחדר האוכל.

    זאת הזדמנות להשוויץ בלי להחמיץ. אבל זאת גם ההזדמנות לחטוף ביקורת של כל החכמים שיוצאים החוצה לבדוק את העבודה ולהעיר:

    "כל השכבה הרביעית עקומה. מי סידר את הקאליקערים האלה להוביל קש ?" 


    "מי אמר שלא מעמיסים עוד קומה  וחוסכים קצת בנזין, לפחות", ועוד כהנה וכהנה  אמרי שפר או הערות זבל.

     

    ''


    ארבע משאיות בכל משמרת. בערך. יפה מאד אבל כאן מתחיל החלק הפחות נחמד של העבודה.

    אם צריך לפרוק את החבילות אל מתבן למעלה, זה ממש סיוט.


    א. מפני שזה קשה ולפעמים כל כך גבוה שצריך לעבוד מהאוטו שוב פעם עם קלשונים וצריך כל הזמן לזחול ולטפס ולהרים ולמשוך, בתוך המתבן קש, וגם  להישרט בכל הגוף.

     

    ב. בגלל הברחש.

     סיפרו לנו, שאם לא קוצרים בסביבה, אפילו לא  10 קילומטר רוחק, אז אין כל כך ברחש. אבל אם כן   קוצרים איזה שעורה או בקייה או חיטה, אז טריליון מליארדי ברחשים מתרוממים ובאים כולם אל האף ואל הפה ואל העיניים של כל אחד ואין לאן לברוח.

    הברחש האחרון שאנחנו ראינו מת מצחוק כשהריח את ה"אנטיברחש"  בו התמרחנו בכמויות. אנחנו מקווים שהברחש הוא מין חרק שנכחד.   

    אבל אז הוא היה בגדול.

    כמו כמה וכמה חקלאים אמיתיים שהיו אז בכל יישוב.

    יהלום בלתי מעורער בכתר חלום העם, השב לעבוד את אדמתו - היא ארץ ישראל היפה באמת

    (ואולי לא היו הדברים מעולם).

    ''


    "חקלאות עוד יש אבל אין כבר חקלאים. יש רק מפעילי ציוד, עובדים במכונות חקלאות  או טכנאי גידול של משהו. אולי יש עוד איזה מושבניק חקלאי שעוד לא מת.

    חקלאים שמכירים את האדמה ויודעים מה ואיך יוצא ממנה - אין. נכחדו. כמו הברחש." 


     (נאום הגבר דני לוי ליד שולחן הצהריים, בתגובה לתחקיר שעשינו על איך מובילים קש היום).       

    דרג את התוכן:

      תגובות (17)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/2/15 00:02:
      שילוב יפה של אומר ותמונה....
        17/2/15 18:40:

      צטט: נסיכת החלונות 2015-02-16 12:22:06

      מכבש מפלצת ויתר התאורים הציוריים נהדרים (כמו תמיד)

      שלא לדבר על הציורים. אלי דברו בעיקר השלושה של ההעמסה.

      תודה. אלו בהחלט ציורים תיאוריים. 

        17/2/15 13:38:
      סיפור חיים מרתק .הציורים כתוספת המחזה למה שהיה .
        16/2/15 23:33:
      תמונות חיים בציורים ... מרגש
        16/2/15 15:32:
      מקסים
        16/2/15 12:22:

      מכבש מפלצת ויתר התאורים הציוריים נהדרים (כמו תמיד)

      שלא לדבר על הציורים. אלי דברו בעיקר השלושה של ההעמסה.

        15/2/15 17:35:
      יפה הסיפור, מעורר געגוע לפעם. יפה גם נאום הגבר, וגם הציורים
        15/2/15 14:18:

      תודה אחאב שהבאת לנו עוד מזיכרונותיו

      והציורים  נהדרים מוסיפים נופך לתיאור במילים

      * שבוע טוב

        15/2/15 10:09:
      הי אמנון:) זה כמו במנכש בסלק סוכר, התנועה. זאת לא עבודה זה מה שקורין אותו עמל...ומי דאג אז לחוליות שלוש ארבע חמש מלמטה..אם זה עמוס מכוער ועקום בושה לחזור ככה הביתה..:-) ת'אמת ציוד חקלאי עוזר כי זה לא יום יומיים שלושה אלא חתיכת חיים.:-) אהבתי את הצבע אוכרה עם קצת אמבר צבע הקש. ואוכרה עם קצת לבן זה צבע הזהב. הצבע של השחר. הציורים ממחישים את התנועה שמתארות המילים.עמל. תודה אמנון ושבוע נהדר לך.:)
        15/2/15 09:25:
      זכרונות נפלאים מתובלים בציורים כה מיוחדים ♥
        15/2/15 08:56:
      יופי של זכרונות... אין מהם שובע וגם הציורים נהדרים.
        14/2/15 22:48:

      אחאב היקר.

       

      נהניתי מהתוכן הנפלא והיצירות המקסימות של אביך היקר.
      יישר כוח!
      שבוע טוב ומבורך.

        14/2/15 19:41:
      ציוריים יפייפיים .
        14/2/15 19:32:
      ואגב..הרישומים האלה מצליחים, כמו המילים, ללכוד את הרגע..את האווירה..את המשקל הכבד.
        14/2/15 19:31:

      כחניך צעיר בכפר הנוער בן שמן, נשאתי בדיוק כך את חבילות הקש וגם נשרטתי, כך שהסיפור הזה מתאר בדיוק רב ובצבעים חיים את העבודה הזו.

        14/2/15 19:18:
      הציורים מתבלים את הזכרונות בזהב. ציורים נפלאים וסיפור חיים מרתק
        14/2/15 14:55:
      מסוג העבודות שיהודי לא יגע בהן .......עדיף עבודות נקיות ...........קראתי .לא הכל הבנתי .רק דבר אחד כן ....שאני מתגעגעת לאז .......

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      א ח א ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין