כותרות TheMarker >
    ';

    אוטו-ביו-גרפיה: שישים ותשע. (פוסט מספר 69)

    0 תגובות   יום שישי , 20/2/15, 14:36

    יום שלישי,

     

    אני מתארגן במהירות, עבודה חדשה ואני לא רוצה לעשות בושות, מסדר את העניבה במהירות, נפרד מנועה במהירות ונוסע לעבודה.

     

    נכנס למשרד, עובר על רשימת הקורסים שנכנסים ומכין תדריך יומי ולוקח נשימה עמוקה והולך לחדר המדריכים,

    נכנס לחדר ומתקבל במחיאות כפיים, "או.קיי, חבר'ה, תודה על מחיאות הכפיים. טוב, כל אחד יודע מה החומר שלו להדרכה היום?" אני שואל וכולם מהנהנים, "תנו מחיאות כפיים לנועה, היא מתחילה היום הדרכה בפעם הראשונה." אני אומר ושאר המדריכים מוחאים לנועה כפיים ומחייכים אליה והיא מחייכת במבוכה, "תגיד, מיכאל, עכשיו כשאתה המנהל שלנו ולא מדריך כמונו... אנחנו לא נהיה יותר חברים?" אומר אחד המדריכים, "שמע, תומר, בעבודה עצמה כמובן שיהיה דיסטנס כי לא מתאים שנדבר כמו אחוקים, אבל מחוץ לעבודה ברור שאתם חברים שלי ונצא, ונדבר שטויות... וחבר'ה, אם מתעוררת בעיה, כל בעיה, הכי קטנה, אני כאן, אני רוצה שתפנו אליי, ברור?" אני אומר לתומר ולשאר, הם מהנהנים ומאשרים, "יאללה, צאו לתת בראש." אני אומר להם בחיוך, המדריכים יוצאים ורק נועה נשארת, "מה הולך, נועה?" אני שואל אותה בחיוך, "אז עכשיו גם אנחנו נשמור על דיסטנס?" נועה שואלת בעצב, אני מחבק אותה, "יפה שלי זה רק בעבודה, אני רק עכשיו קודמתי, אני לא רוצה להרוס את זה, אבל את יודעת שאחרי העבודה הכל יהיה רגיל, נכון? גם בהפסקות נהיה ביחד והכל יהיה בסדר." אני אומר לה ומרגיע אותה, "אני מפחדת." היא אומרת ומחזקת את החיבוק, "ממה?" אני שואל, "שאני לא אצליח, שהמילים לא יצאו..." היא אומרת, "יש לי רעיון." אני אומר לה ולוקח אותה ביחד לכיתה, אני מתחיל ביחד איתה את ההדרכה ונותן לה לאט לאט להשתלט, "טוב, אני צריך לזוז, יש לי פגישה, אתם בידיים טובות חבר'ה." אני אומר לכיתה ויוצא, נועה אומרת לכיתה שימתינו ויוצאת אחרי, "תודה, מיכאל." היא אומרת ומנשקת אותי בחטף.

    אני עובר בין הכיתות לוודא שהכל בסדר וחוזר למשרד שלי ומזמין לי ולנועה לאכול ולאחר כמה שניות מיטל נוקשת בדלת, "מזל טוב על הקידום!" היא אומרת בחיוך גדול, "תודה, אני... אני עדיין צריך להתרגל לכל זה." אני אומר לה, "כן, להתרגל לזה שאתה מרוויח יותר ממני." היא מחייכת בעקצנות, אני מצחקק, "לא, אבל זה כיף, לנועה קצת קשה שנהיה בעבודה דיסטנס, אבל אנחנו נתרגל, אני בטוח." אני אומר, מיטל מהנהנת, "טוב, תהנה מהג'וב החדש שלך." היא אומרת, "תודה, תודה שבאת לפרגן." אני אומר והיא עוזבת, כותב למנהל שלי שבינתיים היום עובר ללא תקלות כשנקישה נשמעת בדלת, "פתוח." אני קורא לעבר הדלת, הדלת נפתחת וניצן עומדת בפתח, פרצופה מבוייש ופניה בריצפה, "היי." היא אומרת בשקט, "אפשר להיכנס?" היא מוסיפה, אני מהנהן והיא מתיישבת בכיסא מולי, "מזל טוב על... על כל זה, זה מגיע לך." היא אומרת, אני מהנהן, "תודה, במה אני יכול לעזור לך, ניצן?" אני אומר ברשמיות מרוחקת, ניצן עדיין עם פרצוף בריצפה ומשחקת עם האצבעות שלה, היא מרימה את מבטה אליי, "מיכאל, אני... אני רוצה להתנצל על מה שקרה בשבוע שעבר, זה לא היה יפה מצידי." היא אומרת, אני שוב מהנהן, "ההתנצלות מתקבלת, משהו נוסף?" אני ממשיך עם הרשמיות, "אתה לא צריך להיות כזה מרושע." היא לוחשת, "ברצינות, ניצן? מרושע? זה מה שאת חושבת עליי?" אני ממשיך להיות רשמי ומרוחק, ניצן קופאת במקומה, "סליחה, לא התכוונתי שתשמע את זה ולא... זה לא מה שאני חושבת עליך." היא מוסיפה, "טוב, אם סיימת אני רוצה לצאת להפסקה..." אני אומר לה, "כמובן." היא אומרת ועוזבת.

     

    כמה דקות לפני ההפסקה שלי נועה נכנסת למשרד שלי,

    "מיכאל, אני יכולה לדבר איתך?" היא שואלת ברשמיות, מבטה חתום ואני לא זוכר מתי ראיתי את נועה כזאת 'פוקר פייס', "כן, סגרי את הדלת." אני אומר לה, היא סוגרת את הדלת ונועלת אותה עם המפתח, אני זז במקומי בחוסר נוחות ומסדר את העניבה, נועה חוזרת להתיישב, "כן, נועה, איך אני יכול לעזור לך?" אני שואל וקולי נשבר, אך אני ממהר לכחכח בגרון, "אמרת שאני יכולה לבוא אליך בכל בעיה שיש לי, נכון?" היא שואלת, עדיין רשמית, "כן, בוודאי, מה הבעיה?" אני לרגע יוצא מהמקום הרשמי אך ממהר לחזור אליו כשאני מבין שהמקום הזה נשבר, "אני רוצה תנאים טובים יותר!" היא אומרת ומצביעה על השולחן בעצבנות, "את קיבלת קידום, העלאה בשכר... מה עוד את רוצה?" אני שואל אותה עם מבט לא מבין, "אותך." היא אומרת ומנשקת אותי, "אני לא רוצה את הקידום הזה, מיכאל... לא נח לי איתו." היא אומרת, "אבל נועה..." אני מנסה לשכנע אותה, אבל היא ממהרת להשתיק אותי, "אני לא יכולה עם הרשמיות הזאת, לא נח לי. אני מצטערת." היא אומרת לי עם מבט רציני, אני תופס את הראש עם שתי הידיים, לאחר כמה שניות אני נשען לאחור על הכיסא, "נועה, את לא רוצה להתקדם בחברה? לתת בראש? זאת הזדמנות בשבילך." אני אומר לה ומרגיש איך דמעה חונקת אותי קלות, "ברור שאני רוצה להתקדם, אבל אני לא יכולה עם הרשמיות שלך, אני מעדיפה לא להתקדם מאשר לעבוד תחת החבר שלי ולשמור על רשמיות, זה לא כיף לי." היא אומרת, אני מביט בה בהבנה ואני מוריד את הרשמיות ומלטף אותה, "יפה שלי... אתה צודקת, אני אדבר עם המנהל שלי ואנחנו נסדר את זה, בסדר?" אני מביט בה, היא מחייכת ומחבקת אותי ואני מרגיש כמה אני מתוסכל מכל המהלך הזה ומבין שזאת הייתה טעות מלכתחילה להפקיד אותה תחתיי, "עכשיו בואי, האוכל מחכה לנו." אני אומר לה, אנחנו אוכלים ביחד, היא מספרת לי איזו כיתה מדליקה יש לה וכמה החבר'ה שלה אוהבים לצחוק על כל דבר ואני מספר לה שניצן הפתיעה אותי וביקשה סליחה, "אין סליחה!" היא אומרת בכעס, "אני דווקא התנצלתי." אני אומר לה, היא דופקת על השולחן בעצבים, "אתה לא מבין שהיא תחזור על ההתנהגות הזו?" היא אומרת באיפוק, "נועה, אם את היית רואה אותה גם את היית סולחת לה." אני אומר לה, "טוב, עזוב אותה עכשיו, זה היה ונגמר, כיף לי להיות איתך כאן." היא אומרת ומחזיקה לי את היד, אני מחייך אליה והיא מחזירה לי חיוך ואני מרגיש כ"כ רגוע, למרות שאני יודע שיצטרכו להעביר אותה ממני למנהל אחר.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      En La Burbuja
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין