אני כבר לא עובדת ברמת השרון.

כמו תמיד, יש לזה יתרונות וחסרונות.

בתקופה שעבדתי ברמת השרון (*רמת שרונים אמיתיים קוראים לה "רמת שרון" , הם משמיטים את ה' הידיעה משום מה), בחברה משפחתית וקטנה - היחס היה אישי, המעסיקים היו נדיבים ושילמו היטב, ושעות העבודה היו סבירות, לפעמים הייתי יוצאת משם בארבע וחצי כאשר לא היתה הרבה עבודה או מגיעה בתשע וחצי, וברוב המקרים עוזבת לפני חמש (שזה נחשב יום עבודה קצר יחסית לענף שלנו), או בתקופה שהייתי בטיפול שיניים ויצאתי פעמיים בשבוע בשתיים מהעבודה - הם מעולם לא הורידו לי שקל מהמשכורת.

גם לא החתמנו כרטיס או אצבע, זה מה שאני הכי אוהבת בחברות הקטנות האלה – שהתנאים בהן מעולים ונוחים, אי אפשר להתחרות בתנאי העסקה הוגנים כאלה, שרואים את העובד ולא מתקטננים איתו על כל דבר, יש אמון : סומכים עליך שתתן מעצמך גם ללא שעון נוכחות, יודעים להעריך את התפוקה שלך בתכלס ולא את הזמן שאתה פיזית נשאר במשרד.

שלא לדבר על החניה החופשית באפור שהיתה שם בשפע, אני מתגעגעת לימים האלה, משוגעת על העיר הזו, אחת השוות בארץ לטעמי, ירוקה ויפה ושקטה ובמיקום מושלם – נגישה וקרובה לכל מקום ואתר הממוקם במרכז הארץ.

בעבודה העכשווית שלי אני אמנם מרוויחה משכורת נמוכה רק במעט מזו הקודמת, אבל לעומת זאת עובדת הרבה יותר שעות. וזה עוד אחרי שהיה עליי לנהל משא ומתן מייגע.

אני מתנחמת בעובדה שהם לפחות משלמים על שעות נוספות כי לא בכל חברה מתגמלים על זה, ובענף שלנו קורה הרבה שצריך להישאר עד מאוחר. חברות שלא משלמות בעבור שעות נוספות עוברות על החוק, ובכל זאת, משום מה - רובן מצליחות לחמוק איכשהו מהעניין הזה מבלי להיענש, לא ברור לי כיצד.

החברה הנוכחית שאני עובדת בה ממוקמת בתל אביב הארד קור,

סמוך לצומת אלנבי-בן יהודה.

מדובר באיזור בעייתי מאד מבחינת חנייה, ואמנם חלק מהתנאי ההעסקה שלי כוללים תשלום עבור הסדר חנייה, אולם הסכום שמשלמים לי בעבור העניין לא מכסה עלות של מנוי חודשי לחניון.

מחירי החניונים בסביבה מגיעים גם לשבע מאות וחמישים (!!) ₪ לחודש, מחיר שערורייתי לכל הדעות, פסיכים על כל הראש בעיר הזו, הם חיים בסרט, לא מבינה מי הפריירים שמשלמים את הסכומים המופקעים הללו. מעצבן אותי להוציא הון מופרז על פיסת חניה בעיר הזו – אני טיפוס מחושב : הוצאה חודשית כזו מסתכמת בשנה ומצטברת לסכומי עתק בטווח הרחוק. תחשבו על רגע, זה יוצא פי שתיים מתשלום שנתי בעבור שירותי תוכן בטלויזיה של הכבלים כולל חיבור לתשתית וספק אינטרנט  - הזוי לגמרי.

בכל אופן, לאחר סקר ובדיקה שטחית שערכתי - גיליתי רק שני חניונים שגובים חמש מאות ש"ח לחודש (הכי זול שמצאתי מתוך החניונים שדגמתי בסביבה) ועדיין, הסכום שמוקצה לי מטעם העבודה עבור הוצאות חנייה לא מכסה את כל גובה המנוי, לפיכך החלטתי שאני מעדיפה להיכנס לחניונים רק כאשר אני לא מוצאת חנייה, כלומר רנדומלית, פעם בכמה זמן כשאין ברירה, לשלם עבור חניה יומית נקודתית.

על מנת למצוא חנייה, צריך להגיע מוקדם מאוד, ולמזלי הנני משתייכת לקהילת אנשי הבוקר, כלומר מתעוררת מוקדם מאד : היקיצה הטבעית שלי היא עם עלות השחר, לפעמים אפילו לפני כן, תלוי באיזו שעה נרדמתי בלילה הקודם. אני חייבת שבע או שמונה שעות שינה בלילה על מנת לתפקד כהלכה למחרת, בעיקר כי העבודה שלי דורשת ממני אחריות, דיוק וירידה לפרטים הקטנים. היא מאד מדוקדקת ויסודית ואם אני טועה זה עולה הרבה כסף לחברה, אז אנחנו משתדלים לצמצם את הטעויות למינימום, כי לכל טעות זוטרה יש השלכה ישירה ומשמעות כלכלית כבדה.

לא סביר שאוותר על שינת לילה רציפה, צריכה להיות סיבה ממש טובה לזה שאסכים לישון נניח רק שש שעות (זה מעט מדי בשבילי על מנת להיות יעילה ועירנית ובמיטבי, אני אוהבת שההכרה שלי בהירה). ובכלל אני בשיא הריכוז שלי בשעות הבוקר המוקדמות, מאוהבת באור, ביום, מרגישה הכי חיונית ובשיאי בבוקר. הכי מפוקסת, הכי חדה וצלולה, המוח שלי אוהב את השעות האלה, את השקט הזה של תחילת היום.

יש איזה סוד בשעות הראשונות של עלות השחר, זר לא יבין זאת. אנחנו כמו מועדון חברים אקסקלוסיבי של משפחת אנשי הבוקר. מועדון סגור לחברים בלבד, של אנינים יודעי דבר.

אם אתם במקרה ציפורי לילה – אתם ממש מפסידים את הקסם שמתקיים מרגע הזריחה ובשעות הראשונות האלה שהעולם מתעורר לאיטו לעוד יום חדש.

אז איפה היינו ? כן, בחניה. למזלי כאמור אני משכימה לקום, ואם אני מספיקה להתארגן מהר -

 (לפעמים אני מכינה לי ארוחת צהריים על הבוקר על מנת לקחת לעבודה, כי אני אוהבת שהכל טרי, תבשילים ביתיים חמים כארוחת צהריים במקום לקנות בחוץ, אבל זה תלוי, אני מגוונת, פעם או פעמיים בשבוע אני קונה אוכל בחוץ, כולל ג'אנק פוד חסר ערכים תזונתיים. זו גם סיבה טובה להתאוורר מחוץ למשרד, לראות אנשים ואור יום טבעי, לצאת לטיול לרחוב , לשוטט ולאכול עם אנשים זרים שהם לא הפרצופים המוכרים מהעבודה. )

 -  אני יוצאת ממש מוקדם מהבית, לפעמים אפילו לפני שבע בבוקר אני כבר בדרך, ומקסימום בשבע וחצי כדי להימנע מהפקקים.

יש הרבה תנועה בבוקר ואני שונאת להיתקע בהם ולאבד זמן יקר. קורה לי איזה פעם בשבוע או שבועיים שאני יוצאת אחרי שבע וחצי , מקסימום ברבע לשמונה, אבל זה די נדיר, בד"כ זה מתרחש כשאני לא יודעת מה ללבוש ומתחילה להחליף אאוטפיטים בזה אחר זה או כשאני גונבת עוד כמה דקות יקרות ומפנקות של שינה במקרה שנרדמתי מאוחר בלילה הקודם.

אני אוהבת לישון ואני זקוקה לזה, שינה זו איכות חיים מבחינתי, והיא חשובה לי. אדם שדואג לבריאות שלו יודע שזה מתחיל ונגמר בשינה איכותית, אחרת הצרות מתחילות להופיע.

מה שאני נהנית ממנו במיוחד זה שהכבישים הם רק שלי ושל עוד כמה יחידי סגולה כמוני שאוהבים את השעות האלה, אנחנו המיוחדים, אלה שמטורפים מספיק כדי להתעורר הרבה לפני כולם, כשכל היתר עדיין במיטות או בקפה הראשון של הבוקר, או במקלחות ואנחנו כבר שודדים לעצמנו דקות יקרות של הבודדים המשוגעים לדבר.

אנשי הבוקר הנשגבים, שיודעים משהו אחר על העולם הזה , את מה שכל היתר טרם השכילו לגלות, אנחנו המיעוט שחווה את כל היופי הזה, את הכבישים שפתוחים רק לנו, במיוחד לכבודנו, למתי-המעט, כשטיחים אדומים שנפרשים למעננו בזה אחר זה, ואת אור השמש המהסס שעולה לאיטו על העיר ומאיר אותה באור יקרות חיוור ונוגה, מתחיל בגוון כחול ומתבהר, צובע את העולם בנופך רומנטי עדין.

אנחנו שנושמים את האויר הנקי לפני שהוא מזדהם מהמנועים הרועשים של האוטובוסים המפוייחים או מהעשן המזוהם המיתמר מהם. והשקט הממכר הזה לפני רחש ההמולה שאוטוטו תמלא את העיר, הרוח הקרירה שנושבת בעדנה ובצינה אהובה של בקרים, רוחות מערב שעולות מן הים, טל הבוקר, זה ממלא אותי,  "וטוב, טוב לי על הלב. אאאאח, איזה יום יפה."

בדרך לעבודה אני מסיטה את עיניי אל הרחובות השוממים, מתבוננת דרך חלונות המכונית באחיי לאהבת הבוקר הצועדים ברחוב בלפור שאני הכי אוהבת לחצות, זה רחוב יפיפה, הבניינים בו מרהיבים, האדריכלות מושלמת, יש עצים ואוירה ירוקה לרגע כשחוצים את בלפור, כשחולפים על בית הספר היסודי/ממלכתי, רחוב עם היסטוריה ענפה, יש סיפורים עתיקים שמקופלים בבנייניה, שאר רוח שאין דומה לו. פה ושם יוצא שאני חוצה אותו מאוחר יחסית, סמוך לשעה שמונה בבוקר, בדיוק כאשר תושבי תל אביב מורידים את הילדים שלהם בכניסה לבית הספר, לפעמים אני ממתינה בסבלנות מאחורי מכונית שעוצרת לרגע באמצע הכביש ומתבוננת על אבות שפותחים את הדלת לילדיהם הקטנים או אמהות שמסיעות או מלוות ברגל את גוזליהן, ולא מפריע לי להמתין או להתעכב לרגע מאחורי הורים שחוסמים את הכביש הצר כי ברור לכל שאין להם שוליים מיותרים לעצור בהם לאור מצוקת החנייה התל אביבית.

מתבוננת בהם מסוקרנת, ובזמן הזה תוהה ביני לביני על קנקנם, מנסה לנחש דבר או שניים על החיים שלהם ועל מי שהם, בונה לי סיפורים שלמים או שברי חיים שאני ממציאה לעצמי במוח על איזה עיסוק יש להם ואיפה הם גרים. אולי בשינקין הסמוכה או ברחוב אחד העם או ברוטשילד או ביהודה הלוי, בברנר, במאז"ה, ביבנה.. והילדים שקופצים החוצה בקלילות מן המכונית ונחשפים בפניי - האם יודעים להעריך זאת ? את המחווה המובנת מאליה של שירותי ההסעה היומיומיים הללו של הוריהם לבית הספר ?

בילדותי היינו צועדים ברגל לבית הספר, נהגנו לחצות את הגינה לבדנו, מגיל מאד צעיר, מרחק של חמש דקות או טיפונת יותר. ההורים שלי עבדו שניהם, נסעו לעבודה שלהם ולא היה להם זמן מיותר להקפיץ אותנו. הייתי ילדת מפתח, וכך יצא שהייתי עצמאית והרבה פעמים בישלתי לעצמי ארוחת צהריים כבר מגיל צעיר, לי ולהילה או תמי או שרון או קרן – חברותיי הטובות שהייתי מזמינה אלי אחרי בית הספר לארוחת צהריים משותפת של ספגטי ברוטב עגבניות - בתקופת ההיא קראנו לזה מקרוני :) לאימי היתה קריירה משגשגת והיא עבדה עד שמונה בערב לפעמים. הם מעולם לא באו לאסוף או להקפיץ אותי בבקרים כמו ההורים של היום שעליהם אני משקיפה כעת. אפילו לא פעם אחת.

מבלפור אני פונה לאלנבי ומשם לחופי הים, וכל פעם חונה במקום אחר, כדי לגוון לי את הליכת הבוקר הקבועה שלי לפני שאגיע לעבודה. לפעמים יש לי שעה וחצי שלמות לשוטט בשעות הבוקר הקסומות הללו, כי אני מוצאת חניה יחסית בקלות, ואז בוחרת לי את נתיב ההליכה שבו אני צועדת בטרם אתחיל את היום שלי במשרד.

הצעדה הזו בצינת הבוקר מעוררת לחיים, הקרירות ממריצה אותי ואני מגיעה מרוממת אחרי סודות של אוירת בוקר ושלל חויות ויזואליות. מסופקת, סמוקה קלות, איזה ריגוש גלום בקור הזה.

או שבמקרים אחרים אני פשוט מגיעה מוקדם למשרד כי לא בא לי להסתובב יותר מידיי. תלוי איך אני קמה ומה היה לי בלילה הקודם, מתי נרדמתי וכו'. (כשאם אין לי חשק להסתובב יותר מדי אז פעם או פעמיים בשבוע אני חונה קרוב ומוותרת על הטיולים והשוטטות האקראית.)

כל פעם יוצא שאני חונה במקום אחר, לעיתים יש לי מזל וזה יוצא ממש קרוב כי פתאום מתפנה חניה, אבל כשאין - זה תירוץ טוב ומספק את הליכות הבוקר היצירתיות שממלאות אותי בהשראה לכל היום. אני שוברת את השגרה עם קצת שמש חיוורת שמלווה אותי בנאמנות בעקבות מסעותיי בעיר.

באמת רבות הדרכים, האפשרויות הן למכביר. לעיתים זו תהיה צעידת בוקר לאורך חופי הים, אני מתחילה מיפו לכיוון הטיילת, או שחותכת דרך מתחם התחנה, שם אפשר להמשיך דרך הרחובות הצרים של נווה צדק, לעלות מרחוב דגניה לגאולה, לנחלת בנימין, לאלנבי, בפעמים אחרות לשוטט בשכונת כרם התימנים, בשוק הכרמל, או לעלות מקלישר, יעב"ץ, מונטיפיורי, מוהליבר, משקיפה על סטודיו של מעצבת אופנה כזו או אחרת מבעד לחלונות ראווה המושכים את העין, רוכלים שמקדימים לפתוח את שוק הכרמל ומברכים אותי לבוקר טוב, עוברת בינות הדוכנים ורוכשת מצרכי מזון בסיסי טריים, בדרך חזרה הביתה מהעבודה בערבים או השכם בבוקר, לפי איך שמתחשק.

אתם יודעים שבצרפת "עושים שוק" מינימום פעמיים בשבוע, רצוי על בסיס יומיומי, והם קונים רק מצרכים טריים ליום או היומיים הקרובים ? אין אצלם דבר כזה לקנות ירקות לכל השבוע, הם קונים בדיוק מה שהם זקוקים לו להכנת הארוחה הבאה, כדי שהכל יהיה הכי טרי שיש. כשגרתי בפריז - למדתי ואימצתי את ההרגל הזה מהם.

אני מגוונת כדי לא לשעמם את עצמי.

באמת שזו עיר ללא הפסקה, כי תמיד בתי הקפה מלאים כבר מהשעות המוקדמות ביותר בלקוחות קבועים או בפגישות עסקים מזדמנות או בסתם שכנים שגרים בסמוך אשר יורדים עם הכלב בנעלי הבית ללגום אספרסו בעצלתיים.

תמהונים, טיפוסים מפוקפקים, אצנים ספורטיביים ואתלטיים שרצים לאורך רצועת הטיילת, הליכות מהירות של זוגות, תמיד יש במה לשטוף את העין. בים מתעמלים בכל שעה , גם כשאני חוזרת את הדרך ההפוכה הביתה בסוף היום, על חופי הים מוצבים בחלק מהם מתקנים שפזורים על החוף לשירות כל דכפין - צעירים או מבוגרים, גם זקנים מאד, באמת שלל גילאים פוקדים את מכשירי הכושר הללו כדוגמת אלה שליד הדולפינריום.

אחת לאיזה זמן אני מתיישבת לנוח קצת על ספסל מול אחד מחופי הטיילת, מוציאה את הפנקס ומשרבטת כמה שורות בהשראת גלי הים התכולים, הטבע הזה באמצע העיר עושה את שלו.

אם אני במצב רוח חברתי ויש לי חשק להתפנות לכך בבקרים או בדרך חזרה הביתה בערבים, אני מסבירה פניי לתיירים (אני יוזמת תקשורת בעיקר עם תיירות כי כיידוע - גברים לא אוהבים לבקש עזרה באוריינטציה, בטח לא מנשים, וגם כדי שלא יטרידו אותי או יפרשו אותי שלא כהלכה ויקבלו את הרושם הלא נכון) ושואלת בחיוך אדיב אם הן זקוקות לעזרה במציאת כיוון או דרך ואתר תיירות כשאני רואה אותן מרוכזות במפת העיר של תל אביב הפרושה בין ידיהן. והן מצידן מרימות אלי עיניים בהכרת תודה, חלקן מתביישות לבקש או לשאול כדי לא להטריד אותי חלילה (עניין של התרבות שמהן הן מגיעות) ורק מודות לי במאור פנים ובחיוך ידידותי רפה שאין צורך אבל תודה רבה, וחלקן דווקא שמחות על הושטת היד שלי ומתייעצות איתי איך להגיע לרחוב כך וכך. בשבילי זה עניין פעוט, כמה דקות מזמני להקדיש לכך, העיקר שתהיה להן דיעה טובה עלינו הישראלים, חשוב לי שישובו הביתה עם הדמות של הישראלי היפה, זה ששש לעזור להן באמצע הדרך מתוך רצון טוב, עם הדימוי עלינו כחמים ואכפתיים.

איטלקים, צרפתים, אמריקאים, ספרדים, אנגלים, קנדיים, סקנדינביים ומה לא. תמיד יש מיליון תיירים במיוחד באיזור הזה של חוף הים או בבן יהודה, סמוך לבתי המלון וההוסטלים הפזורים שם בין משרדי נסיעות וחברות תעופה ותיירות.

מנגד, תל אביב היא גם מעוזם של החלכאים והנדכאים, ובבוקר האורות מאירים עליהם באופן ברור שדרכו יותר קל להבחין בהם. מן המפורסמות היא שמתחם אלנבי במובהק מתאפיין בטיפוסים מהמפוקפקים ועלובי החיים שיש. כשאני נתקלת ביצאניות שסגרו את הלילה משוטטות כסהרוריות בעיניים מושפלות אל הארץ, מטופפות על עקביהן הגבוהים בשמלת מיני זולה, קצרה מדי, מרוצפת פאייטים מנצנצים שמבצבצת מתחת למעיל, מרוחות בשאריות איפור מוגזם, שיערן סתור ועיניהן מזוגגות, עייפות ומדוכאות. אני מחפשת את מבטן, ללכוד אותו לשבריר שנייה. יש ביניהן השמות לב אלי ומבחינות בקיומי, מחזירות לי עיניים עצובות, ואני נועצת את שלי בשלהן כאומרת "אני רואה אתכן". ליצור קשר לא מילולי עימן - אני אפילו לא יודעת למה זה כ"כ משנה לי שהן ישיבו לי מבט ולמה אני מישירה את שלי בשלהן אבל כשהן מחזירות - אני מרגישה טוב.

אני חוצה חניונים ורואה קונדומים משומשים שהושלכו בסמוך למועדוני חשפנות. כל האומללים של תל אביב מרוכזים באיזור המטונף והמסריח הזה של העיר - שלל מיני רועי זונות וסוחרי סמים נאלחים שסוגרים עסקות סחר-ומכר בפינות מוזנחות של בניינים מתפוררים בני מאות שנים באלנבי או בין הריסות של פיגומים של בניינים שעוברים שיפוץ יסודי /תמ"א 38/ פינוי-בינוי.  פשע הארד קוד מתרחש ובאותו זמן ממש לא הרחק משם, כמה אירוני בעיני שלעיתים קרובות רואים איזו ניידת משטרה מטרים ספורים מהלוקיישן בו מתקיימת לה סצינה קולנועית בעוד הסוחרים או הסרסורים קופצים מעל גדרות או מדלגים מעל שערים בחצרות (חי נפשי שהייתי עדה לכך יותר מפעם אחת), מחליפים מזומנים (דולר או יורו או מטבע מקומי) עם מאן דהו עלוב נפש באין מפריע, ואפילו לא מזיז להם בשיט שאני חולפת על פניהם וקולטת ומצלמת במבטים שלי את האירועים הפליליים. הם אדישים לנוכחותי, אין בהם פחד, מה אני כבר מסוגלת לעשות להם הרי.

מאורות הסמים, הזולות הנטושות, מועדוני החשפנות, מכוני העיסוי , הטינופת האנושית וכל המסכנים וההומלסים, כולם שם עדיין בשעות המוקדמות האלה, מוארים באור יום לא מחמיא, אולי שרידים אחרונים של הלילה הנגמר שלהם, תיכף יתפוגגו ויבלעו בחושך המלאכותי שייווצר כאשר יגיפו תריסים וילכו לישון שינה טרופה רזה עד שעות אחה"צ , ממנה יתעוררו לתחילתו של עוד לילה לבן.

לעיתים יושבת מול המזרקה של מגדל האופרה על האבנים שבנויים סביב לה עם כוס קפה שאני קונה מבית הקפה שבתוך המגדל. ניסיתי את הקפה "קופיקס" (בסניף של רחוב ברנר-אלנבי), אבל הטעם שלו לא היה לרוחי כלל ועיקר – הקפה חלש ולא מורגש, הוא אנמי, אין לו נוכחות. אני אוהבת קפה חזק ומר עם ארומה כמו שצריך. יש בית קפה מוצלח שאני אוהבת במיוחד בנחלת בניימין, הקפה שלהם עולה פי שלוש אמנם ( 16 שקל לכוס ) אבל הוא סמיך ומוקצף כהלכה והטעם שלו עילאי "קום איל פו " ( *כמו שצריך, הביטוי הצרפתי הנודע). אני עוצרת בו לפעמים לקפה של בוקר כשבא לי להתפנק או בקפה ברחוב הכובשים או באחרים על אלנבי, בן יהודה, לאורך רצועת החוף - לא חסרות אפשרויות בעיר הזו.

בסערה שהיתה בינואר וגם בשבוע האחרון - הים היה שוצף, אנשים עצרו לצלם את הגלים הנשברים ואת הקצף, זה היה מראה בלתי נשכח. (גם אני צילמתי את התמונות, אך הן לא מצליחות להעביר את החויה והריגוש במלואו כפי שהיו במציאות אז אני לא מצרפת לכם כאן אותן. אני מעדיפה בכלל לא. אצלי זה הכל או כלום.)

אנשים דיברו רק על הרוחות ועל המטריות שלא שרדו - גם לא האיכותיות שבהן : המטריה שלי היתה מטריה-מטריה, לא משהו זול בכלל, קניתי אותה באירופה ממותג מטריות בעל שם, הם יודעים לייצר שם מטריות חזקות שמתאימות לאקלים החורפי שלהם, שילמתי בעבורה סכום תלת סיפרתי והנה, משובחת ככל שהיתה - אפילו היא לא עמדה מול עוצמת כוחות הטבע ונהרסה כליל.

בקרוב עוד אתרפק על זיכרונות הימים הקפואים הללו  - הקיץ כבר בפתח (איכסה) והלחות המעיקה הזו תוריד על העיר עננה של דבק וסאונה רוחשת תציף את האויר הדחוס, ואני אשתגע עם כל יום שיעבור, אנוס על נפשי מהרחובות, אברח ואסתלק אל חללים ממוזגים ולא תראו אותי עד בוא הסתיו. אין סיכוי שאטייל בגועל הזה, אני אוהבת את הריגוש של הקור החודר, הוא מעניק לי תחושת חיות מלהיבה, ככל שיותר קר ככה אני יותר מסופקת.

הקור מעניק לי כוחות נפש, הוא מחייה וממריץ אותי. אני חשה ריגוש פיזי ממש אבל בעיקר נפשי בעודי יושבת מול הים עם כוס קפה מול המזרקה באופרה, נותנת לקרני השמש הרכות להאיר עלי, והן עדינות, עדיין קר כי מוקדם בבוקר, השמש של הבוקר היא הכי שווה, כי היא אינה אלימה, ויש בריזה שעולה מן הים, ואני מאזינה בהנאה לצלילי המזרקה, מידי פעם מעיפה מבט לכיוון גלי הים.

אם קורה שמישהו מטריד, יש לי שומר ראש צמוד פרטי : מנקה הרחובות שעומד במרחק מה משגיח עלי שלא יקרה לי כלום, אנחנו בעיקר בקשר עין, לא מדברים, מספיקות לנו מחוות גוף ואנחנו מבינים זה את זה ללא מלים. הוא נשאר באיזור ומשרה עלי תחושת ביטחון מפני המציקים שמסתובבים שם והוא הבאדי גארד שלי.

כשאת אישה את אוטומטית חשופה על בסיס קבוע לתשומת לב עודפת מגברים, לא משנה אגב איך את נראית.

יש את הקבועים שעוברים שם כל בוקר, אחד שמדבר לעצמו במרץ וחולף כל בוקר מהים לכיוון אלנבי - הוא לא מזיק, מנהל עם עצמו שיחות שלמות ערות בקול רם. ויש אחר גבוה עם שקיות עמוסות בידיים שביקש לשבת לצידי לפני כמה ימים. הוא שאל בנימוס אם הוא יכול לשבת לידי וכשסירבתי הוא לא התעקש והניח לי לנפשי והלך משם. הוא מסכן כזה, בודד. ריחמתי עליו.

המנקה מתצפת ממרחק סביר על המתרחש, ככל הנראה תושב יפו. אני אומרת לו בוקר טוב והוא משיב לי סבח אל נור ולפעמים גם זה לא, רק מחליפים מבטים ומהנהנים לשלום. שואפת אויר, קוראת עיתון יומי, לוגמת מהקפה באיטיות, מתמלאת מהשקט לפני שאני מתחילה עוד יום עמוס ולחוץ בעבודה במשרד , משרבטת על הקבלה של הקפה כמה מלים שעולות מבפנים בזרם תודעה משוחרר, או סתם בוהה נכוחה שקועה בהרהורים.

לא צריך יותר מדי, רק לעצור לפעמים, להביט קדימה ולראות את הים - זה מספיק.

וגם -  -

רציתי לשתף אתכם בנוגע לשושנה התופרת בתור בונוס,

שגם אותה הכרתי בבוקר תל אביבי גורלי אחד :)

יש לה סטודיו עם חלל רחב ידיים יחסית ותקרות גבוהות על רחוב אלנבי, המדפים עמוסים במגוון עצום של בדים מכל המינים והצבעים מחומר גלם משובח, והיא יושבת לה עם מכונת התפירה מול החלון שפונה לרחוב ותופרת. היא פותחת את הסטודיו בשבע בבוקר ועובדת עד שתיים עשרה וחצי בלבד, לפעמים עד אחת. זהו, מספיק לה חצי יום והיא הולכת הביתה. כשסיפרה לי בחיוך מתנצל על זה שהיא לא עובדת בשעות הנורמליות המקובלות, מיד השבתי לה בלהט, מה פתאום את מתנצלת שושנה, אילו יכולתי להרשות לעצמי לעבוד חצי יום - גם אני הייתי עושה את זה. הכי טוב ככה, לא להשתעבד לעבודה, בהנחה שזה מתאפשר.

והיא כ"כ שונה מהתופרת הקבועה שלי, מאיה. אני כבר שנים לקוחה נאמנה שלה, היא היתה התופרת של אמא שלי - ככה הכרנו. היה לה פעם סטודיו פצפון וטחוב, כוך מבולגן לעייפה בבדים, אולי עשרה מטרים מרובעים גודלו. קוביה קטנה וחשוכה ליד הבית של סבתא שלי ז"ל (אמא של אמא שלי). עם השנים היא עברה לסטודיו מעט יותר גדול, ברחוב הצמוד לסטודיו הקודם שלה, אבל הבלאגן עבר איתה.

מאיה אימהית וחמה, אשת עמל רצינית. עובדת מעשר בבוקר עד שבע בערב כולל ימי שישי עד שלוש, כל יום שישי. איפה היא ואיפה שושנה. שושנה לעולם לא עובדת ימי שישי, היא חיה טוב, זאתי. 

מאיה עובדת קשה ועמוסה בלקוחות, יש לה הרבה עבודה כי היא זולה ומבוקשת. לוקח לה כמה ימים עד שהתיקון מוכן, בעוד שאצל שושנה הוא לוקח מספר שעות בלבד.

היא עושה את העבודה עוד באותו בוקר שאני משאירה אצלה את המכנסיים, באחת עשרה וחצי התיקון מוכן. היא עובדת לבדה, עצמאית בשטח, אין לה עובדים, רק עוגיות תוצרת בית בצנצנת זכוכית מהודרת וסוכריות בצלוחית נאה ללקוחות על הדלפק מארחים לה וללקוחותיה חברה.

הסטודיו שלה מתוקתק, גלילי הבדים מסודרים כמו חיילים, נקיים ומזמינים, והיא אישה יפה ומטופחת, נשית ואלגנטית שושנה, אישה קלאסה, בעלת עיניים נבונות, היא פיקחית.

בוקר אחד כשחלפתי ממול באחד מהשיטוטים הקבועים שלי לפני העבודה, עברתי שם במקרה וראיתי את השלט בטיימינג מושלם כי בדיוק נזקקתי לתיקון כלשהו במכנסיים.

התפלאתי שפתוח כ"כ מוקדם, השעה היתה שבע וארבעים בבוקר.

הסתקרנתי ונכנסתי לשאול כמה יעלה (תיארתי לה את הבעיה). אמרה לי ארבעים. השבתי לה בלי להתבלבל שיש לי תופרת שעושה לי את התיקון הזה בשלושים (וזו האמת, לא שיקרתי כדי להתמקח אלא באמת זה התעריף של מאיה, היו ימים בעבר שאני זוכרת שהיא גבתה עשרה שקלים על אותו תיקון לפני שנים, אחר כך זה עלה לאט לאט עם הזמן, כל שנתיים-שלוש עליה מתונה של חמישה שקלים בערך, בשנתיים האחרונות המחיר של מאיה עומד על שלושים.)

שושנה השתהתה רגע כדי לחשוב, ואז אמרה לי בסדר, תבואי מחר ואני אוריד לך לשלושים. סגרנו. אהבתי שהיא זרמה איתי והיתה גמישה בתעריף, אני אוהבת שבאים לקראתי, חשוב לי שיהיו קשובים אלי.

וככה בגדתי במאיה התופרת עם שושנה השיקית..

להגנתי אומר שאין לי כוח לנסוע למאיה כל פעם וגם שאין חנייה זמינה על הרחוב הראשי, והאמת היא שזה מאד נוח ששושנה ממוקמת ליד העבודה שלי כמה מטרים ברגל, בנוסף לעובדה שהיא גם עובדת מהר, היא מתקנת תוך כמה שעות , היא זמינה והסכימה להוריד לי במחיר מהתעריף הרגיל שהיא גובה, היא מקצוענית והשירות שלה מעולה.

נשארתי נאמנה למאיה גם כאשר אמא שלי כבר מזמן החליפה כמה וכמה תופרות לאורך השנים. אחרי שסבתא שלי (אמא שלה) נפטרה והיא הפסיקה לבוא לבקר שם - אני המשכתי להיות לקוחה מרוצה של מאיה ונסעתי לשם במיוחד כל פעם שהייתי זקוקה לתיקון.

מאיה היא אימהית כזו, דשנה, לא יפה ומעט מוזנחת, אין לה זמן להשקיע בעצמה. בעבר היתה עבת בשר ואז ירדה במשקל לא מעט לפני כמה שנים בעקבות חוג קבוצתי שנרשמה אליו, אבל נותרה עגלגלה עד היום.

היא מגרוזיה/גיאורגיה במקור, בקושי מדברת או מבינה עברית, משבשת את השפה, העברית שלה קלוקלת, אישה חמה שתמיד נושקת לי ונוגעת בי בחיבה כשאנחנו באינטראקציה – יש בינינו כבר מגע ונשיקות, הקשר שלנו כבר מזמן לא פורמלי, היא אוהבת אותי ותמיד שמחה כשהיא רואה אותי מפציעה בדלת.

אולי גם עם שושנה זה יגיע מתישהו, בחלוף הזמן. אולי גם עוד יבואו ימים שאקרא לה שושי או שוש בתור כינוי חיבה.

מאיה הגונה וצנועה שגובה מחירים הוגנים עבור תפירה מצוינת ולכן גם עסוקה בזכות התעריפים הזולים שלה בשוק היא מבוקשת ופופולרית כאמור – היא תופרת מקצועית מאד בעלת ידיים טובות ובכלל, מאיה היא אישה עם לב זהב.

והנה, בכל זאת לפעמים נוטשים בעל מקצוע מוצלח ומחליפים אותו בחדש, עובדה שעברתי לשושנה ויש לנו כימיה נהדרת. אנחנו מפטפטות לפעמים, יש לה מזג נעים, היא רהוטה ואינטליגנטית.

על כרטיס הביקור שלה כתוב "מעצבת אופנה" ולא תופרת. על הכרטיס של מאיה כתוב "תופרת" בפשטות. אין לה יומרות להיות מעצבת ולא שום דבר.

ועוד משהו : ממאיה למדתי לכתוב את השם שלי ברוסית.

תמיד נהגה לכתוב בכתב יד מוקפד ומסודר על הפתק הזעיר המשובץ פסים של ריבועי חשבון -  "חן" ברוסית (היא לא יודעת לכתוב או לקרא בעברית) ואח"כ מצמידה אותו בסיכה דקה של תופרות לכיס המכנסיים שלי. עד שיום אחד לפני שנים לא התאפקתי ושאלתי אותה, תגידי מאיה, מה כתוב פה, מה את כל הזמן כותבת על הריבוע הקט והיא צחקה והשיבה לי "חן", כאילו זה הדבר הכי ברור מאליו שיש.

ומאז למדתי מה פירוש המלה המסתורית בעלת שלוש האותיות הקיריליות הללו עם האיקס בהתחלה (איקס זה האות ח' ברוסית).

מה אגיד לכם, הבדל של שמיים וארץ. שושנה זו ליגה אחרת, היא מתוחכמת.

אני לא יודעת מה אני אוהבת או מעדיפה יותר - את התחכום או הפשטות, כי האמת היא שאני מוצאת יופי בשניהם.

חוצמזה ששושנה היא אשת בוקר כמוני : היא שייכת לעולם שלי, היא אוהבת את החיים הטובים כמוני, היא דומה לי יותר בראש שלה, היא צעירה ברוחה. היא לא משתעבדת לעבודה והיא עצמאית, הלוואי שגם אני הייתי עובדת כל יום משבע בבוקר עד שתיים עשרה וחצי בלי בוסים על הראש, הלוואי עלי להגשים את זה יום אחד. ולעולם בלי ימי שישי. איזה חלום רטוב, והיא מתפרנסת כהלכה מפרנסה טובה ומכובדת.

בקרוב עומדים להכניס לעולם העבודה את המושג "משרת אמהות", שמעתם על זה ? משרה לאימהות שתעבודנה עד שלוש בצהריים והן תרווחנה כמו שמרוויחים על משרה מלאה בתמורת לפחות שעות  - שכר עבודה ראוי. בהצלחה עם זה, אני מאחלת לכל האימהות שתזכנה לתנאי העסקה שמגיעים להן.

כך אני צועדת לתומי בבקרים, בין חצי שעה לשעה, לפעמים כשבא לי את עוצרת לשתות קפה בנחלת בנימין או ברחוב הכובשים או בבית קפה מול הים, יושבת ושותה את הקפה שלי בעונג, לפעמים גם מזמינה איזה משהו מתוק בצד, תלוי מה בא לי. גונבת לעצמי עשרים דקות פרטיות של חסד לפני שאתחיל את הלחץ של היום הארוך בעבודה בחברת עמיתיי לעבודה, מתבוננת לכיוון העוברים ושבים או לעבר יושבי בית הקפה יחד איתי, על הגבר עם הלפטופ ממול, תוהה מה הוא מקליד שם, סקרנית אני מגניבה לעברו מבטים חטופים מבלי שהוא שם לב. או מאזינה בסתר לשברי שיחות ממהלך פגישה עסקית מוקדמת, ויש את הקבועים שגרים בשכונה ויורדים לקפה הראשון שלהם בטרייניג , מרוכזים בעצמם ובטלפון הנייד שלהם.  תל אביב ללא הפסקה כמו שהקלישה אומרת בצדק.

מדי פעם לוקחת לי איזו הפסקת צהריים בחוץ, הולכת על בן יהודה, לכיוון בוגרשוב או לפלאפל בטרומפלדור שהומה תיירים והיפסטרים, או צועדת באלנבי לכיוון קינג גורג', העיר הומה ותוססת, המון אדם שדורס את האוירה הבלעדית של הבוקר באוירת אמצע היום. ההפוגה מהמשרד אל החיים שמתקיימים בחוץ עושה לי טוב,  להתאוורר ככה לפני שאני ממשיכה את היום שלי מעניק לי אנרגיות טובות, ממלא אותי להתבונן באנשים זרים, להחליף מבטים ופה ושם גם מעט משפטים איתם או סתם לסקור ולסרוק את חלונות חנויות הסוחרים של בעלי העסקים מסביב. גם כשאני חוזרת בסוף יום העבודה וסוגרת את היום שלי בהליכה לכיוון האוטו אני נהנית לעצור בשוק הכרמל או בחנויות הקבועות שאני לקוחה בהן ולקנות לי אוכל טרי או כל מה שאני זקוקה לו והכל זמין ונגיש ונוח, השפע בכל פינה, האנשים בבתי הקפה כבר מזמינים ארוחות ערב, יושבים לפטפט ולצחוק בצוותא, וכשאני מגיעה למכונית עם שקיות המצרכים אחרי הליכות הבוקר, הצהריים והערב אני כבר מותשת כהוגן מהיום הארוך, עייפה אך מרוצה משיטוטיי ברחובות מרכז העיר.

וחוזר חלילה -

למחרת יתחיל יום חדש נוסף,

אשכים קום לעוד בוקר תל אביבי אהוב

ובו אראה שוב את הים.