זה מגיע משום מקום.

בשורת איוב.

זו חברה טובה, או עמית לעבודה, איזשהו X שמספר - וכשזה בא - זה לא מפסיק.

וזה גיהנום.

של כל אחד מהם, או של המשפחה שנשארה מאחור,

ולאף אחד מהם כבר לא ממש איכפת אם ירד שלג השבוע, או שמכבי לא יוצאת מהבוץ.

כי איך מנחמים,

כשהבעל כבר לא יחזור,

והבת כבר לא תכיר?

אלבום תמונות,

בן שלוש גליונות,

הורים מאושרים, ופעוטה וורדרדה,

ופה עם האבא - תשוש ומאושר

וסבתא,

וסבא,

ואמא,

ושוב,

תמונה אחרונה עם אבא,

ואת בת כמה ימים.

ונגמר האלבום,

נגמרו הדפים.

ואיך מנחמים?

 מה בדיוק אומרים?

כשאפילו לא הגעתם לאמצע החיים..

משפחה קטנטנה,

שנשארה לא שלמה.

ואת תהיי חזקה,

חברה.

ואת תגדלי לתפארת.

והיא תביא גאווה.

ויום אחד-

לא רחוק מדי,

אני מקווה,

תחייכי שוב.

מבפנים.