לפני אייזה שלוש שנים קניתי לעצמי שעון ריצה משוכלל של סונטו, מאלה שמודדים דופק וצעדים ונפח נשימה ומספרים לך הכל אח"כ בצבעים וגרפים על צג המחשב. השעון הצדיק את עצמו לחלוטין, לא כל כך דרך הלמידה מהתוצאות אלא בעיקר דרך תחושת האשמה שטמונה ברכישת חפץ כל יקר למטרה כל כך מצומצמת. 

לפיכך, כשביוני השעון הלך לעולמו במרוץ 10ק"מ הכי גשום ורטוב שניתן לדמיין, החלטתי שהגיע הזמן ללמוד ולרוץ מחדש ללא התבוננות כפייתית בדופק ובמהירות. הרי את המרחק אני יודע בדיוק לא רע ממילא (ותודה לגוגל ארת' ולרזולוציה המדהימה שהם מציעים, ואופציית מדידת המרחק..), את זמן ההתחלה והסיום אני יודע ובאימונים עם המועדון בוב מקריא זמנים. בקיצור לא ממש צריך שעון ריצה.

ובכן זה עובד עד טווח מסויים. במירוצי שדה זה לא ממש משנה ובמרוצי 10 ק"מ האחרונים שעשיתי, עם או בלי שעון, לא יכולתי לרוץ יותר מהר ממה שרצתי. אבל בחצי מרתונים זה כבר די משמעותי ודי נמאס לי לשאול כל הזמן אנשים שאני לא מכיר כל אייזה מייל כמה זמן עבר (ואיך אחרי שעת ריצה מוצאים חמצן לתרגם מייל/שעה לק"מ /דקה). הבעייה העיקרית הייתה שבכל פעם ששאלתי זה התגלגל לשיחה של 5 דקות על מאיפה אני בא ומה דעתי על מזג האוויר בשבוע האחרון והאם כדור הארץ באמת מתחמם.

אתמול רצתי בפעם הראשונה בתחרות בארץ בחצי מרתון של עין גדי. בפעם הראשונה שאני רץ בטמפרטורה של מעל 10 מעלות בחצי השנה האחרונה. ומסתבר ש:

1. גם אם חיית במקומות חמים כל החיים שלך, הגוף מתרגל לקור הרבה יותר מהר ממה שהוא מתרגל בחזרה לחום.

2. צריך קרם שיזוף בשביל לרוץ בארץ גם בפברואר (ויעיד על כך האף האדום שלי) 

3. תחנת מים כל 2 ק"מ זה רעיון לא רע בכלל! 

הארגון והאווירה היו משעשעים והנוף מדהים כהרגלו אבל רק דבר אחד לא הבנתי, למה בכל פעם ששאלתי את אחד הרצים מסביבי כמה זמן עבר מנקודת ההתחלה קיבלתי מין מבט מחנך שאומר: "תשיג לעצמך שעון ואל תפריע לי להתרכז", כנראה שריצה בישראל זה נושא מאוד רציני.