האוטובוס הגיע סוף-סוף ונשים עמוסות סלי קניות מפלסטיק עמוסים כל טוב החלו לתפוס מושבים אחוריים , גברים בקסקטים מקש ועטויים ג'קטים מרושלים עזרו לנשותיהם בריאות הבשר לטפס אט אט למושביהן ופילסו להם מעבר בין סלי מזון ועוללים שניתלו על זרועות הוריהם. על כולם מנצח בחן רב ר' שרול-מוישה . בימים כתיקונם ר' ישראל-משה היה מזכיר של סניף פועלי האגודה בעיר, פיקחותו קסמו האישי, והחן הרב שלו הקנו לו מעמד של מנהיג החבורה. בפי כולם נקרא שרול-מוישה, ואף שהיה תלמיד חכם מובהק, נהג לתבל את דבריו במילי דבדיחותא וליצנות.כך נעשה חביב בעיני כל שומעיו. מפעם לפעם אירגן מסע לקברות צדיקים או עליה לרגל לירושלים או לציון רשב"י במירון, והצליח לקבץ לטיולים אלה בעלי בתים חסידיים,עם פועלים עולים מצפון אפריקה, נשים מכוסות מכף רגל עד ראש וראשן מעוטר בשביס עם נערות בנות סמינר שיצאו לחופשה, אמהות מטופלות בילדים קטנים חלקן צנועות יותר וחלקן צנועות פחות וכולן עוצמות עיניים ומנשקות את ידיהן עם הזכרת שמו של התנא רבי שמעון בר יוחאי או של רבי מאיר בעל הנס. במגפון שהחזיק צמוד לפיו,זירז את הנוסעים לתפוס מקומות. קולו של ר' שרול-מוישה ניסה לגבור על בליל השיחות בהונגרית ואידיש מכאן ומרוקאית וצרפתית מכאן, ומעל הכל צעקות בעברית מכאן "המקום הזה שמור" ו"פה אין מקומות שמורים" . ר' שרול-מוישה מנגח כאן עבדקן שתופס שני מושבים,מתלוצץ שם עם פועל בנין שמבכר לשבת ליד החלון ולהפריח ענני עשן ממקטרתו, דוחק ממול גברת עמוסת סלים לתפוס מקומה,ותוך רגעים אחדים מצליח להושיב את כולם בנחת,והאוטבוס אט אט עושה דרכו צפונה לעבר יעדו.מהר מאוד גיליתי שלעת מצוא ישמש בטיול שרול-מוישה גם כמורה דרך,גם גננת וגם חזן. שמתי עיני בשמשה ועיניי לא משה מהנופים המתחלפים, בתחילה גמעתי במבטיי עשרות שיכונים ובלוקים שסובבו את העיר בתנופת בניה אדירה עד שהתחלף המראה לשיעמום של מדבר צחיח. מדי פעם צץ לו נווה מדבר,חורשת עצי שיטה שנטעה בפתחי מעבירי מים תחת לכביש.או עדר עיזים שתחילה נראה כאילו נעים ללא מנהיג עד שלפתע מופיע הרועה הבדואי עם כלביו.מרחוק זיהיתי מאהל בדואי עשוי פחונים מגובבים לצד אוהלים מנוצת שעירי עזים שחורים. ברקע שמעתי את ר' שרול מוישה מחל בברכת הדרך, "אמן" מוטעם מאחוריי "ואומיין" קולני מצדי העירו אותי מהצמדותי לחנון והטבתי את ישיבתי על ברכי אבי . 
המושב הנוקשה לא היה מרופד דיו ויושבי האוטובוס נעו מצד לצד בעיקולים,אחזתי חזק באצבעותיי הקטנות בידית ממתכת שהייתה קבועה בגב המסעד שלפני, וניתלתי עליו, מונע מגופי להיזרק אל עבר זגוגית החלון. צבע המדבר חום בהיר התחלף לירוק של שדות שלף מוריקים של קיבוצי צפון הנגב ושפלת לכיש , ואיתם התחלפו פניה של גב' מרסל אדרי שישבה במושב הסמוך.בחילה נוראית אוחזת בגברת מרסל, ומיצי הקיבה עולים מעלה מעלה בכל עיקול, "מה הייתי צריכה את הטיול הזה עכשיו" –חושבת ותוהה איך לעזאזל הסכימה להפצרותיה של פאני לצאת אליו. -"יום טיול לקברי צדיקים, קצת מנוחה מהילדים, מהבעל, נעשה חיים" –אמרה לה פאני ולא העלתה בליבה שמרסל שוב בהריון. הקבס מציף אותה שובה וכועסת על עצמה, ומה הייתה עושה? מגלה צפונותיה לפאני?עוף השמיים יוליך את-הקול,ובעל כנפיים יגיד דבר! אמנם פאני אינה בעלת כנף, אך תוך דקות כל השכונה הייתה מודעת לדבר הריונה . שמא לא הייתה צריכה להסתיר? שמא דבר הסמוי מן העין סופו להתגלות וכדי בזיון וקצף. כעת הקצף היחידי הוא זה העולה מקיבתה. הנהג לוקח שוב את העיקול בכביש ללא רחם. הקולות באוטובוס נשמעים לה עמומים, זיעה קרה מבצבצת על מצחה של מרסל. רק גרפס קל ותשתחרר המועקה, היא מוציאה ומשחררת ואז לפתע זה תוקף אותה בתנועה בלתי נשלטת, מטנפת את רצפת האוטובוס, חלונות נפתחים לאוויר , והנהג תר אחר שולי הדרך לעצירה . פניה לבנות כסיד ,היא מוצאת אחר כבוד לצדי הדרך.
מישהו מביא לה בקבוק מים לשטוף את פניה. פאני ממהרת לשטוף את פני חברתה מרסל ונוטלת פיקוד על הגשת העזרה. שלושת הגברים שמקדימה רוטנים ומלמלים בינם לבין עצמם באידיש על הפרענקית המסריחה,בעוד נשותיהם יורדות מהאוטובוס לשאוף אוויר צח , שותפות לבחילות שתקפו אף אותן, ומגלות סימני חיבה לאחותן לצרה. ואני מוצא שזו עת רצון להעלם לי בין השדות המוריקים, לפסוע חרש בעשב הירוק הרך, לפצוע את השיבולים תחת סנדליי לקטוף חמציץ ולהשתכר מהרוח והמרחב האינסופי, רק כדי לגלות את הקריאה של אבא "לאן אתה נעלם, חזור מייד"- הרוח קוראת לי ללכת הלאה,היד של אבא מושכת אותי פנימה, על ברכיו, הנסיעה ממשיכה כבתחילה. אבל הפעם ארובות עיניי אינם נתקעות בזגוגית משפיל מבטי אל מרסל, גם היא משפילה מבטה, נבוכה.אוספת מבטים מכל הסובבים ומצליבה מבטה אליי. משהו בתום הילדותי כובש את ליבה,וחשה ששותפות סמויה כרויה ביננו. אני מחזיר חיוך וממתיק סוד שאיני יודע פשרו !