השעה מאוד מוקדמת בבוקר כפי שניתן לראות.

אני יושבת בבית מוקרזתתתתתתתתתתת בטירוף.

מה בסך הכל רציתי, להגיע לחדר הכושר בשלום? זה יותר מדי לבקש?

אבל לא!!! האוטו לא יניע, לא ולא.

למה שיניע? למה שייקל עליי את שגרת יומי...?

ולא מדובר בטרנטה האהובה שטיפחתי במשך שנים, קטנה חבוטה ויפה.

כשהיא לא הניעה זה היה בסדר, מקובל ואף ברור מאליו. אבל לא בזה עסקינן.

לא. זהו רכב חברה חדש ונוצץ.

רכב שהושקעו בו מיטב הכספים (המוכרים כמובן) כדי להבטיח שייעשה הכל על מנת להנעים לי את השהות בו, על מנת להקל עליי את החיים, על מנת לפנק אותי קצת ולתת לי איזושהי נחת.

הוא ממוגן נגד גניבות במערכת אימובילייזר (אבא שלי לימד אותי...) משוכללת ומלחיצה שלא נתתי את דעתי על קיומה עד הבוקר. ההיכרות שלי איתה הסתיימה ב"ווויפ" וזהו. ללחוץ על השלט, לשחר את הנעילה ואת מערכת הגנה ולהיכנס לאוטו.

נשארתי נעולה בחוץ היום, כלום לא עזר.

לחצתי על השלט בעדינות, כלום.

לחצתי עליו בחוזקה. כלום.

ניערתי את השלט ושוב לחצתי. כלום כמובן.

שפשפתי את השלט (אין לי מושג למה) ושוב לחצתי. כלום. גורנישט. נאדה.

דיברתי עם השלט, הסברתי לו שחשוב לי להיכנס לאוטו. לא עזר.

קיללתי את הכושיליאימאימאימא שלו. כלום!!!!

אז עליתי הביתה ומסכן מי שיבוא לי עכשיו לפריים...

הכנתי כוס קפה, הדלקתי סיגריה, באתי לכאן לשפוך את הלב ואני עכשיו מחכה.

אין לי מושג לֶמה אני מחכה. אבל אני מחכה.

אוווווווווווווווווווווווווווווווווף!!!!!!