כותרות TheMarker >
    ';

    יומן סיפורים

    תמיד אהבתי לכתוב, זה החל במכתבים והמשיך בסיפורים, זיכרונות, הדי פנטזיות מדליקות. הסיפורים נולדים מאוחר בלילות או מוקדם בבקרים, תמונה, תסריט או רעיון. ציור מילים על מסך מחשב, מפיח בהם חיים אחרים, לפעמים מפתיעים, גם אותי.

    הנץ דואה © כל הזכויות שמורות

    0

    מסע 3 – צלצול פעמונים

    1 תגובות   יום חמישי, 5/3/15, 10:28

    ממשיכים בסידורים ובטכסים הכרוכים בלוויה.  בכנסייה אליה היו שייכים הנפטר ורעייתו, צלצלו בצהרי היום הפעמונים לזכר הנפטר. 

     

    הנפטר היה אדם מאמין, למרות שהוא ורעייתו הלכו לכנסייה רק פעם או פעמיים בשנה.  בעבר הייתה זו כנסייה עתיקה, שכונתית, פשוטה ומעשית, ללא פסלים או מעשי אומנות מורכבים, בשנים האחרונות עקרו למרכז העיירה והטכס היה בכנסייה הגדולה שבעיר, מקום ל- 500 אנשים, אך גם היא מינימליסטית ופשוטה.  מתאים לפינים, אנשי מעשה המרוכזים בהישרדות משכבר הימים, ללא צורך במה שאינו מהותי, חיוני או חשוב. 

     

    כאדם מאמין, או אולי כאדם, קיבל הנפטר את הזולת כפי שהוא, זה אחד הדברים שאהבתי אצלו.

     

    בני המשפחה הגיעו לכנסייה, הפעמונים צלצלו שלושה טונים עולים ויורדים ונחו, שוב חזרו על אותם טונים במשך רבע שעה.  צליל הפעמונים, עמוק וחודר לב, הדהד בין העצים הכורעים תחת נטל השלג, מזכיר לבאי עולם כי החיים ארעיים.  רבע השעה נחתמה בשלושה צלילים מיוחדים שהודיעו לעולם מי היה הנפטר.

     

    לאחר מכן, נסענו לבית החולים.  בחדר צדדי קטן, בני המשפחה וקובץ חברים, לא הרבה נותרו בין החיים, באו להיפרד פעם נוספת ולהביל את הנפטר בעוד דרך אחת, זו שלפני האחרונה. 

     

    מכסה הארון הוזז הצידה וראינו את אב המשפחה שוכב בארון.  לבוש לבן מכוסה בסגין צחור, נציג בית הלוויות חשף את פניו.  חיוורות, שלוות היו פניו כפני תינוק בשנתו.  אחת אחד ניגשו בני המשפחה וליטפו אותו, מי על לחיו ומי בכתפו.  עורו היה קריר וחלק, נעים למגע, מגע אחרון.  הכומרית אמרה בקול עדין כמה מילים והובילה את הנוכחים בשירת שני המנונים. 

     

    ארבע ציורי ילדים - נכדיו, הונחו עליו.  מסורת אנושית חוצת גבולות שנהוגה מזה אלפי שנים. הארון נסגר, ונחתם על ידי בני המשפחה. 

     

    שישה אנשים לקחו את הארון למכונית בית הלוויות.  אשתו לצד הנהג, הארון מאחור.  נסיעה לבית העלמין שם ימתין עוד שמונה ימים עד למועד הלוויה.  המכונית עם הארון נסעה לאט בראש שיירה של שש מכוניות.  אף אחד לא עקף את השיירה, מצידו השני של הכביש, התנועה עצרה.  בני המקום מכבדים את מסע האבלות בדממה, התנועה מאיטה ונעצרת עד שאנחנו עוברים, ואז ממשיכה בקצב מעט שונה. המתים משפיעים על החיים, גם אם הם זרים.

     

    בבית העלמין ארון הנפטר הונח בחדר בו היו שתי שורות ארונות, אנשים אחרים שממתינים לקבורה.  כאן לא ממהרים.  שלג בחוץ, הטמפרטורה נמוכה מאוד, אבל בחדר היה קר יותר, אני חושב שזה אצלי בראש.

     

    בפינלנד המסע שונה, יותר איטי ממסורת הקבורה הזריזה שלנו ו"השבעה" שאחריה.  זה שלנו טוב וזה שלהם, גם הוא טוב.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/3/15 10:35:
      מרגיש לי שהכל מתבצע בקצת נכון,איטי,כמעט מצליחה לדמיין את קצב הנשימה של כל ההתרחשות הזו

      ארכיון

      פרופיל

      הנץ דואה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין