0
דווקא בשגרה, קל יותר. לא חשוב איזו שגרה. גם לשגרת בית החולים מתרגלים, ואפילו לצפצופי האונקולוגית ולריחות האיומים שבה. אבל כשמתנתקים, והשגרה הופכת להיות ביקורי בית, בישולים, פיסיותראפיה ואופטימיות - "שוס" של חום גבוה ואשפוז פתאומי מבהילים הרבה יותר. והריח... אלוהים, הריח הזה, כמה אני שונאת אותו. אין שום דבר שיכול להכין אותי אליו. או לפלשבקים מסבא שלי. או לפחד הזה שהנה היא שוכבת שעות במסדרון, בלי אינפוזיה, בלי טיפול, בעודה חשופה לחיידקים מכל עובר ושב, ואין מה לעשות. רק לחכות.
|