נועה הלכה לדבר עם ניצן, אני מלווה אותה מרחוק לוודא שהכל בסדר.
נועה לוחשת לניצן משהו באוזן, ניצן מהנהנת והן הולכות למקום צדדי ואני אחריהם מקפיד לשמור על מרחק בטיחות שהן לא יראו אותי, ניצן נשענת על המעקה עם הגב אליי ונועה מדברת איתה כשהיא עם הצד אליי, אני לא שומע מה הן מדברות, אבל ניצן מנידה ראשה לשלילה ומניפה את ידיה בתנועות חדות וכועסות ואני מרגיש שהיא נסערת, נועה מנסה להרגיע אותה עד שניצן פשוט מתפוצצת: "כולכם שונאים אותי! כולכם אויבים שלי! כולכם בני זונות!" היא צורחת וצועדת שם בסערה, נתקלת בי באלימות ופשוט הולכת מהמסיבה בסערה, אני מרגיע את נועה שנראית מודאגת לגבי ניצן ומסמן לה שאני אטפל בזה, אני יוצא החוצה כדי לנסות להשיג את ניצן למרות שאין לי מושג לאן היא הלכה, לאחר כמה צעדים אני רואה אותה יושבת על ספסל בוכה ומחבקת את הברכיים שלה עם הידיים, אני מתיישב לידה בשקט ובמשך זמן ארוך אנחנו לא מוציאים מילה עד שהיא מתחילה לצעוד לכיוון הבית שלה, ניצן עוצרת אותי, "אל תלך אחריי." היא אומרת בשקט, אני תופס לה את היד והיא מושכת אותה ממני ומביטה בי בכעס, "מה אתה רוצה ממני, מיכאל?" היא שואלת, "אני רואה שאת עצבנית, אם את מרגישה צורך להרביץ תעשי את זה, אני לא אחזיר לך." אני לוחש לה והיא לא מחכה אפילו שנייה ומתחילה להכות אותי תוך כדי שהיא צורחת ומקללת, אחרי כמה שניות היא מתעייפת והיא רק בוכה תוך כדי שהחזה שלה עולה ויורד בכבדות ואז אני מחבק אותה חיבוק עדין ומנחם והיא צורחת בשאריות כוחה עד שהיא נופלת מהרגליים, אני מושיב אותה על הריצפה ואז הילה מגיעה ונבהלת, "מה עשית לה, חיה?" היא צועקת בבהלה ומתחילה להכות אותי, אני מגן על עצמי, "אני עזרתי לה!" אני אומר, ואז היא אוספת את ניצן, "בואי, אנחנו חוזרים לאנגליה." קובעת הילה, "הילה, אני..." אני מנסה להגן, אבל היא קוטעת אותי בצרחות, "סתום ת'פה! מה אתה רוצה, מיכאל? מה אתם עושים?" אני מרגיש חסר אונים, "אל תדאגי, מאמי, זה נגמר, אנחנו נחזור לאנגליה ויהיו לך חיים חדשים, אני נשבעת." היא אומרת לניצן ואוספת אותה ברכב שלה, אני מתיישב על הספסל ואני יודע שזאת הייתה הפעם האחרונה שאני אראה את ניצן.
אני חוזר הביתה, נועה כבר מזמן ישנה ואני מצטרף אליה, היא מצמידה אותי אליה ושנינו נרדמים. בבוקר אנחנו מתעוררים ביחד עם הרגשה מגעילה, "אני לא מסוגלת לקום." אומרת נועה בעצב, "גם אני לא, כואב לי הלב על ניצן." אני אומר ותופס את הראש. הנייד של ניצן מצלצל, היא עונה ולאחר כמה שניות מנתקת, היא חוזרת לשכב לצידי, "ניצן... התפטרה, היא חוזרת לבריטניה." היא אומרת, "מה שהכי כואב לי זה שהיא בכלל לא הודיעה לי, היא הודיעה למנהלת שלי." היא מוסיפה, "איזה זין!" אני לוחש באכזבה, "מה עשינו לא נכון, מיכאל? איך הגענו למצב הזה?" היא שואלת בכאב, אני מוציא אוויר, "לא יודע, נועה... לא רציתי שככה זה יהיה." אני עונה לה ואז נועה קמה ומתלבשת, "לאן את הולכת?" אני שואל אותה, "לנמל התעופה. זה לא יכול להיגמר ככה, מיכאל, היא עובדת שלי! אני חייבת להילחם עליה, גם אם היא תחליט בסוף שהיא עוזבת לפחות אני ארגיש שעשיתי מה שיכולתי." היא אומרת, אני מתארגן איתה ואנחנו נוסעים במונית לשדה התעופה בלי שיהיה לנו מושג האם ניצן כבר עזבה לבריטניה, מטיילים בשדה בתקווה לראות את ניצן ואז אנחנו רואים את ניצן, הילה ואבא שלהם באים לעלות במדרגות הנעות ולעזוב את ישראל, היא רואה אותנו ורצה לנועה ומנשקת אותה עמוקות, "אני אוהבת אותך, אל תשכחי את זה." היא אומרת לה בחטף וממהרת לעלות במדרגות הנעות, נועה נעמדת בהלם, מחבקת אותי חזק, "לפחות היא לא כועסת עליי." היא לוחשת. ניצן עזבה אותנו, לתמיד. |