המעיל שלי מנסה להסתיר, כמה יפה התלבשתי. הוא מחפה על כך. כפתור עליון פתוח, נותן פתח לזוג גרביים אווריריות לבצבץ ממנו. אסור שיראו אותי כך. כפתור. כפתור למקרה חירום: אם הנ"ל נופל או מתנתק מהחוט, אזי האחרון מחליף אותו. טריק יפה לעילגים בינינו. בינתיים שמרתי לי כמה כאלו, למרות שכאשר נקרע בגד - שום כפתור לא יעזור ומחלצותינו ייראו לעיני כל. טוב, לא כולם. אבל העובדה שעובדה זו קרתה לי - לא אומרת שהיא תקרה שנית! אני מתכוננת אליה בכל כוחי, אורזת דברים בתיק שלי, מתפללת - אך שום דבר לא עוזר,

החרדה נשארת.

לצערי זהו סוף החורף (הנוכחי, לא כולם, חס וחסה) המעיל בכוננות על אימת היד השניה, כי על הראשונה מצוי התיק (כמובן על האמה! אני סותרת פוסט אחר, נו שוויין). אבל אני תמיד מחליפה ביניהם או ביניהן, כי אני ימנית, אבל רק ביד, בבחירות עוד לא החלטתי, יש להמתין עד ל-17/3, כמו הצב בפרסומת הי! אני דומה לצב!

"קופיפה, את לא!"

"בטח שכן, צבי היה הכינוי שלי."

"לא, של ידידך בשירות הלאומי".

"אבל לא שירתתי שם."

"את מורדת במוסכמות?"

קופיפה השתתקה. הפכה לגוף שלישי.

זהו, חזרה.

לא, עוד לא.

"חזרתי" אמרתי. "עליי להצטייד בת.זהות וללכת לביה"ס הקרוב מיד! כך נאמר לי בטלפון.

"לא, אמרתי להצטייד בת. סטודנט והזמנה לבחינה."

נכון, זוהי תקופת בחינות או שמא התחיל סימסטר חדש ולא ידעתי?

הכל מתערבב.

עונת מעבר.

בחירות.

ת.בחינות.

לרגע קט ראיתי את הכל באופן צלול. ונזכרתי שחיכיתי לסייל הזה כל השנה!

או כל העונה! או כל העונה שעברה! איזו עונה זו בכלל כעת? דפנה לוסטיג מוכרת אותה! היא פתחה ליין של משקפיים והם יופיעו ביריד! כשהייתי בת 12, נראיתי כמוהה.

הילדה הקטנה שבי! זו הסיבה שלא חיבבתי אותה עד עכשיו! דפנה!! אני כמעט זועקת את שמה, חסרת אונים. חסרת קול. אני אוהבת אותה, באמת, ולא בקטע של שכנוע עצמי.

למדתי לאהוב את הילדונת הזו.

ויש רגעים שאני שונאת אותה, אבל רק לרגעים קטנים.

והיא תמיד מעודדת אותי.

היא תמיד שם.

אבל היום אני גדולה, ולא תקועה על שנת תרת"ח. חיבוקי ילדונת! בינתיים אגש לדפנה בכנס זה ואחבק אותה ואגנוב לה משקף אחד, כי גם אני משקפופרית. בדמויי עדשות מגע. הו הו. משקפיים שלי..!

ברור שאבחר את אותה מסגרת כמו תמיד. על זה אני כן תקועה.

טהטה!