הכל התחיל בימי הפורים , הילדים בחדר היותר בוגרים , החליטו שהשנה חייבים לעשות משהו מפוצץ בקריאת המגילה. שלום-אלימלך שכולם קראו לו בקיצור שולמיילך , וחברו למעשי הקונדס לייזר הג'ינג'י חקרו מעט, וגילו שבמעט תושייה יכולים להרכיב קפצון הרבה יותר מרעיש, במשך שעות גירדו את אבק שריפה האדום מכמה קופסאות גפרורים וצברו אותו בקופסא קטנה , לאחר מכן קשרו בחוט מצד אחד מפתח אפס ובצידו השני של החוט מסמר ברזל , שקוטרו התאים בדיוק לנקב החלול בתחת המפתח. את החור בתחתית המפתח מילאו באבק השריפה , את המסמר תחבו לתוך נקב המפתח. כעת נותר רק להטיח את המתקן אל הקיר כאשר הם מסתתרים מאחורי הכותל , ולחכות לפיצוץ עם קריאת המן. ובעוד אנו הרעשנו בקפצונים עלובים וברעשנים , עמדו שניהם מאחורי הכותל של בית הכנסת , ובהישמע "המן” קול רעם הרעיד את בית הכנסת , כתלי בית הכנסת לא קרסו מפאת כבוד המתפללים , ולא התיישרו מחמת הפיצוץ העז, ורק סדק שהתפשט לאורך הקיר , ופיח מהול בעשן סמיך היוו עדות למעשה קונדס זה . גבאי בית הכנסת נמנו וגמרו בליבם כי האשם במעשה הוא המלמד הוותיק ר' מויישה בודק שהיה רך ונעים על הבריות ,וענוותנו גרמה לחוצפה שתשגה . על כן , דאגו להחלפתו במלמד קפדן מהעיר בני ברק . כך זכינו במלמד החדש ר' ישראל . תחילה התלהבנו מר' ישראל ומהרוח החדשה שהחלה לנשוב בחיידר, לא עבר זמן רב, והחלנו לגלות את טבעו המרושע של מלמד זה . הוא היה גבר גבה קומה , שיערו וזקנו היה אדום לוהט ומלא, אחז תדיר בידיו רצועת חזרן , והילך עלינו אימים על כל צעד ושעל. במיוחד חביבות היו עליו הלשנות של התלמידים , פעם על כך שצביקה פרידמן לא בירך לפני ששתה מים , פעם על כך שדוביד שטיינמץ התחצף לאימו ולא עזר לה לפנות את הזבל . על כל סטייה מהנורמות שקבע ענש אותנו במלקות. מעשה פעוט זכה לחמש הלקאות בסרגל על קצות האצבעות, ועד להצלפה בשוט החזרן על הישבן במקרה חמור יותר. כל זאת היה נסבל ,דא עקא שמלבד כך , נהג לאכול עוגות, אותן פורר על זקנו ובידיו השמנוניות נטל פיסה מהעוגה , מעך אותך בכפו , הגיש אותה לאחד מאיתנו והכריח אותנו לאכלה לאחר שווידא שברכנו כיאות . היינו עומדים אובדי עצות , נגעלים וסולדים מר' ישראל , ומפחדים ממנו , ומאידך שותקים ולא מעלים את סרחונו בפני הורינו או מבוגר אחר. חששנו כי הלשנה תעלה לנו במלקות , ויראנו מפני שיגיונותיו. ייחלנו כבר לחופשת בין הזמנים , בא ניגאל סוף סוף מייסורנו , ואולי אף קיווינו להחלפתו במלמד אחר בתקופת אלול .לכן כה חששתי , לשחק עם ה"פושטקים" ואיך הלשנה על מעשה כזה יכול לעלות לי, לכן רווח לי שחבריי היו עסוקים אותה שעה באיסוף ה"בודקאלך" .

שעה ארוכה אני מתחבט על מה ולמה התנפל המלמד ר' ישרואל על שולמיילך, הזעם בעיני העגל של ר' ישרואל ניצת,ועיניו יצאו מחוריהן בטירוף, שולמיילך המסכן נרעד נתפס נאחז ונעקד לכרעי השולחן ששימש בעיתות רגועות יותר ללימוד החומש,וכעת נעשה כמזבח לתאוותו הבלתי ניתנת לריסון של ר' ישרואל. שולף את שוט החזרן שהילך עלינו אימים, הרטיב את ישבנו של שולמיילך במים שהביא בנטלה, וכל אותו זמן אנו ילדי החיידר עומדים מבוהלים ומבועתים, אלם אוחז בנו,ורק צרחותיו של שולמיילך המסכן מנסרות את החלל.מניף ר' ישרואל את השוט מעלה ומצליף בחוזקה על ישבנו הלח של המסכן.סימנים אדומים נצרבים בבשרו החיוור ובישבנו הכחוש של שולמיילך,צריחותיו מתגברות, ועימהן מתגברות ההצלפות של המלמד,שטירופו אינו יודע שובע.

למשך דקות ארוכות מהדהדות באוזני הצריחות והבכי ובעיני מתרוצצות תמונת הטירוף,איני יודע כמה זמן ארך מחזה זוועה זה. באיזה שלב התעלף שולמיילך, ומי מהילדים התגנב בחשאי ויצא לקרוא לפאני המבשלת.

מה אתה חושב שאתה עושה – זעקה פאני בתדהמה ובתיעוב כלפי ר' ישרואל.

מה את מתערבת, אשה – עונה ר' ישרואל.

אתה פסיכופט- צורחת פאני . וממהרת להתיר את שולמיילך מעקידתו .

לאן נעלם לפתע ר' ישרואל ,אף אחד מאיתנו לא שם לב . לקולות המהומה נאספו הרב גרוס שביתו שכן לא הרחק משם, והוזעק בדחיפות על ידי הרבנית.איתו גם התייצב ר' מוישה בודק המלמד הוותיק ור' שמשון הגבאי, מנסים להבין על מה יצא הקצף,ולאן לכל הרוחות נעלם ר' ישראל , בליל קולות הילדים מתערב בקללות העסיסיות שממטירה פאני על המלמד. ורק דוביד שטיינמץ זכור לטוב, מצביע על הקיתון, שם מתחבא ר' ישרואל. והרב גרוס נעמד מולו וגוער בו :” אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך כי ביד אישה נפלת " . יותר לא ראינו, את ר' ישרואל.

שבוע שלם שכב שולמיילך במיטת חוליו,מפאת הכאב ומפאת הבושה,ולא הוציא את אפו ולא הרגשנו את נוכחותו בחיידר. גם עתידו של החיידר היה לוט בערפל מאחורי דלתות מוגפות נערכו אינסוף שיחות ועימותים קולניים, תיאוריה הקולניים של פאני, מלווים בקללות עסיסיות עשו כנפיים לשמועה,מרים עומדת על כך שבניה לא ילכו יותר לחיידר.אומרת לבעלה בנימין זאב:- ”לא ילך בני לחיידר עם בני האשכנזים המטורפים האלה"."נכון,המלמד ר' ישרואל,באמת היה מטורף,אבל אין הפרט מעיד על הכלל" עונה בנימין זאב - “וכי עדיף בעינייך שיסתובבו כמו הפושטקים בשכונה"

-"עדיף ילד שלם בגופו וברוחו על ילד אינטליגנט מוכה וחבול"-עונה מרים.והמילה אינטליגנט מתנגנת על פיה בזלזול מופגן ומעקמת לחלוטין את הפירוש המילולי שלה .

-"פאני הזו, מנפחת לך את הראש,לא די לה שנעשתה שיחת היום בשכונה, כיצד הצילה את האומלל מציפורני הרשע אלא שמבקשת להאדיר את שמה על חשבון הילדים המסכנים.הגיע העת להניח למסכת אומללה זו ולנסות לרפא את הפצעים" – מסביר בנימין זאב במתינות ולא מסתיר כהוא זה את סלידתו מחברתה של אשתו הפטפטנית.

ככה התנצחו להם מרים ובנימין זאב מאחורי הדלת המוגפת, מרים בחכמתה מסיטה את הויכוח מפאני,ונמנעת לפלוט קללה עסיסית בשפה המרוקאית, אינה מצליחה להבין כיצד יכול להיות אבי ילדיה כל כך קר ומרוחק.לא די לה שאינה מרגישה בנוח במחיצת האמהות, אשר מפטפטות בינן לבין עצמן באידיש, ונדמה לה תמיד שמרכלות אחר גביה, ומעתה נוספה לה צרה זו.

לו רק יכלה שוב לקבל עצה מאמא שלה,סבתא זוהרה נזכרת בערגה על ימים לא רחוקים עת הציעו לה זיווג את בנימין, -הבחור פליט השואה, איך לעגו לו אחיותיה וכינו אותו מאחורי גבה "אשכנטוזי" , כיצד ניחמה אותה אמא, ועודדה את רוחה הנופלת :- " יא בינתי, מארי,הוא בחור טוב, הוא לא כמו הגברים שלנו,הוא יעזור לך בבית, יעזור לך בגידול ילדים. הוא חרוץ.היי בטוחה איתו" .

 גם אביה נתן ברכתו לזיווג זה, אף מילה רעה לא שמעה ממנו,אביה לא היה מהדברנים,מהלך היה חרישית עטוף בג'לביה לבנה מכף רגל עד ראש, מכונס היה על גבי המיטה ומסתפק בכוס תה ומעוגיות מרודדות שקראו להן "אל-רייף" שהיה מזונו היחיד בימות החול. פיו לא פסק מלגרוס פסוקי תהילים. בניו ובנותיו נהגו בו כבוד רב, ונמנעו מתוך כבוד לשהות במחיצתו.לעיתים השמיע הערה או גערה כאשר פרט זה או אחר לא מצא חן בעיניו. בניו ובנותיו ידעו להקשיב לכל מלמול שלו ונהגו בו כבוד רב, עתה מנוחתו עדן.

סבתא זוהרה ,נטלה את מושכות ניהול משק הבית ובתוך כך ניהלה למעשה גם את חיי המשפחה של כל יוצאי חלציה .הנישואים האהבות הקנאות והשנאות, הבישולים ההצלחות הקניות והרכישות, הריבים וההשלמות כולם נוהלו על ידי האימא במומחיות ובשקט רב. ידה הייתה בכל, אך דבר לא העיד כי ידיה בחשו בו. מוצאת עצמה עדה להקטנה שמכלימה רבקה את מרים, היה מחבקת כלאחר יד את מרים בתה הקטנה ומנחמת אותה - " גבר שלך כמו ארטישוק, אם תורידי את כל הקליפה תמצאי בפנים את הפרי הטעים, יש גברים כמו לוז צריך לשבור אותו כדי להגיע לפרי" . רגעים אחדים לאחר מכן תבקש מרבקה לעזור לה בניקוי החרשוף והתקנתו לתבשיל עם נתחי עוף. כשתסיים את הקילוף והניקוי תנקה פרקי אצבעותיה בפלחי לימון, ותגניב מבטים לעבר רבקה בתה. זו תשאל בפליאה "מה קרה אימא? האם משהו לא בסדר איתי?” -לא, יא בינתי, הכל יתברך שמו טוב, הלימון באצבעותיי מחמיץ פני" -מאמא,מה יושב לך על הלב? - אני חושבת על מארי אחותך, מכאיב לה שהגבר שלה לא כמו שלכם. - מה היא כבר בכתה לך , כמו תינוקת רצה אלייך על כל דבר קטן ! - דווקא, היא לא מרה לי כלום, אמא מרגישה פצע בלב של הבת שלה,זה אוכל אותי כמו תינוק יונק שדי אימו , כאב שלי עושה לי חור בלב!