היי יריב זאת שוב אני כותבת לך כל מה שאני חושבת ומרגישה בלי שתדע.

מעניין אותי אם אתה זוכר את נ?. לפני שבוע בדיוק אמא שלה נפלה מקומה 13 אל מותה בזמן ניקיון פסח. כולם חושבים שהיא קפצה, אבל אני מאמינה שזאת תאונה, בכל זאת שמעתי עליה סיפורים. אין סיבה שהיא קפצה. 

זאת לא פעם ראשונה שבשלוש שנים האלה אני מנחמת אבלים. למען האמת הכיתה שלנו קצת מקוללת. יותר מידי מיתות. לא עלינו.

אנשים מאבדים הורים ומשפחות ומתאבלים, לרוב לא בצורה שקיוותי שיתאבלו, אבל כל אחד מתאבל בדרכו שלו.

אני לא יודעת מהי ההרגשה, ואיך אני אגיב אם זה יקרה לי, ושוב לא עלינו, אבל אני יודעת מה תמיד חשבתי אם יקרה לך משהו.

לפני חצי שעה שמעתי שאחותה של נ' התאבדה, קפצה מהחלון שאימא שלה נפלה ממנו. היא באמת התאבדה. זה מזעזע, לא עבר שבוע והמשפחה נמצאת באבל פעם נוספת. 

פעם שלישית אכתוב לא עליי, אבל אני לא מצליחה להבין את ההרגשה של לשים קץ לחיים בגלל מוות של מישהו. אני קרובה למשפחתי, וחבריי, אבל בין זה ולהתאבד.

אבל רק שאני חושבת עלייך, אני יודעת שאני לא אשרוד אם תמות. אם תפגע. כלומר זה מה שחשבתי אז, כשעוד נפגשנו פה ושם בכותלי המכללה. 

אמנם לא התראינו מאז שסיימת ללמוד, ופאק כמה זמן לקח לי להוציא אותך מהראש מאז. לקח לי כמעט חצי שנה. בינתיים הספקתי להיות בעוד ניחומי אבלים, וברובם חשבתי על מה יקרה ואתה תעזוב פתאום.

אבל היום, אחרי השוק מאחותה של ניקי אני חושבת שאתה אמנם לא עזבת בצורה הזאת, אבל עזבת כן בדרך אחרת. אני לא רואה אותך באמת, ואני גם לא אתקל בך בעתיד. אז מה ההבדל בעצם.

אז אני חייה בלעדייך, גם אם אז אלה היו כמה שניות בודדות שבהם התראינו. 

אני רק תמיד חושבת בכל ניחום אבלים (לא עלייייייי), מה יקרה ואני סוף סוף אמצע את הנפש התאומה שלי, שאותה אוהב ואתה תאהב אותי בחזרה, ופתאום משהו יקרה ואתה תיעלם. 

רק אז אני יודעת שאני לא אוכל לשרוד באמת..............