כותרות TheMarker >
    ';

    מאזניים

    מחשבות על הכל מכל כל, פילוסופיה, פוליטיקה, ספרות, שירה, מוסיקה -- בקיצור על החיים כמסע ועל מסע החיים.

    פוסטים אחרונים

    תגובות (1)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      26/3/15 06:49:

    הלוואי ונתניהו אכן כפי שכתבת עליו.

    0

    V15 -- העם נתן נתניהו לקח

    1 תגובות   יום חמישי, 19/3/15, 08:48

    V15  -- העם נתן נתניהו לקח

     

    דוד ברזילי

     

    העובדה שבמהלך החודשים האחרונים הייתי אולי היחיד שחזה את תוצאות הבחירות מניעה אותי לכתוב את הדברים הבאים, לא על מנת להעיד על עיסתי, ולא על מנת לקבל פרס, כזה לא קיים מבחינתי, אלא על מנת להמשיך ולחלוק מספר תובנות שהן לדעתי חשובות.

    חזרתי וטענתי את הדברים הבאים אשר כמדומני באו לביטויים אחד לאחד בבחירות השבוע:

    ישנם הלכי רוחות ותפיסות יסוד בקרב אזרחי ישראל עליהם הסקרים אינם מסוגלים לעמוד. 

    בוחרים רבים יצביעו באופן מסורתי ברגע האמת, כלומר בתא הבחירות.

    בעיקרון מספר הבוחרים למחנה הימין ולמחנה השמאל לא השתנה באופן מהותי במהלך עשרים השנים האחרונות ואולי אף הרבה לפני כן. השינויים על כן יהיו "פנים-גושיים."

    הבחירה בראש הממשלה תעשה בהתייחס לעמדות המדיניות ולא על פי התייחסות לנושא החברתי או הדתי, הגם שברמת המפלגות ובמיוחד המפלגות בעלות הצביון החברתי כזו של כחלון או הדתי כזו של דרעי תזכינה לבוחרים שלהם נושאים אילו חשובים במיוחד.

    הבחירות הנוכחיות הן בעיקרון רפרנדום על שאלת יסוד אחת ויחידה: נתניהו או לא נתניהו.   על כן הן תתנהלנה למעשה בין שתי מחנות: המחנה בעד המשך כהונתו של בנימין נתניהו והמחנה המבקש להפילו ולהחליפו.

    התודעה היא המפתח. והתודעה הרווחת על הרוב בישראל הייתה והיא במידה רבה כפי שאנו רואים עדיין  שרק בנימין נתניהו ראוי ומתאים לתפקיד ראש הממשלה.

    המפלגות האידיאולוגיות מימין לליכוד ומשמאל למפלגת העבודה ישלמו את מחיר ההתמקדות בכהונתו של ראש הממשלה. כלומר, מפחד שהמחנה השני יזכה בוחרים רבים ירגישו שאין להם את המותרות להצביע למפלגות האידיאולוגיות הקטנות כמרץ והבית היהודי ויצביעו עבור נתניהו או הרצוג.

    המחנה שניסה להפיל את בנימין נתניהו לא העמיד אלטרנטיבה שהתקבלה בתודעה הישראלית כתחליף הולם לו.  אני הצעתי את עמוס עוז כמנהיג מחנה השמאל, אבל אפשר שיש אחרים או יצוצו אחרים בשנים הקרובות. את המנהיגות הקיימת הציבור לא קנה ואני מפחד שלא יקנה בעתיד נבחרת אלטרנטיבית שלא תעמיד בראשה מנהיג כריזמטי בשיעור קומתו של נתניהו.

    בחברה הישראלית של היום קיים גוש חוסם שלא יאפשר את הקמתה של מפלגה שאינה מן הימין וכל עוד נתניהו מציג את מועמדותו הם יצביעו עבורו.  במאמר שהקדשתי לכך הצבעתי אחת לאחת כיצד במידה מסוימת על פי מפתח עדתי שמצטלב עם אוריינטציה פוליטית הימין זוכה בתמיכה כמו אוטומטית וכמעט מוחלטת של שכבות באוכלוסייה הישראלית בולטים שבהם יוצאי חבר העמים ויוצאי עדות המזרח.

    מבחינה הגיונית ניתן להסיק מן הבחירות שתי מסקנות מנוגדות.  האחת, שהעם עשה טעות ושאולי מה שצריך הוא להחליף את העם, והדברים מזכירים את דבריו של יצחק בן אהרון המנוח שהוא אינו מקבל את רצון העם. השנייה, שלעם כקולקטיב יש שיקול דעת שהגם שהוא זר לרבים הוא קיים, היינו שישנו רציונאל מאחורי הדברים, ושנית שעל פי הגיונם ישנן סיבות המצדיקות מגמה כזו או אחרת, גם אם הן אינן מתקבלות על ידי אחרים.  כיום, בעידן מהפכת התקשורת והגלובליזציה,  אני מאמין, שהוכח כי טענותיו של גו'ן סיטוארט מיל כנגד "הרוב" שהוא מצייר בחיבורו על החירות כגוש שהוא במהותו ומטבעו תמצית הבינוניות, והוא חף ממקוריות ועצמאות מחשבתית, היו שגויות. אני משוכנע בכך שהרוב היום אינו טיפש ואינו מולך באף.  לא, איני מקבל את ההסברים כאילו נתניהו המוניפולטיבי השפיע ב"שועליותו" ושכנע באמצעות דמגוגיה והטלת פחדים עם שלם להצביע עבורו. זה אינו הסבר רציני לתופעה.  להיפך, דומה שכל השכנועים והטענות שהורעפו לעבר הציבור מכל עבר ועל פני כל במה אפשרית כאילו נתניהו הוא מוקצה והדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לא הועילו – העם דבק בו בעקשנות.  יתרה מזו, חשוב לי לציין כי התקפות הזעם והשנאה כלפי נתניהו מן השמאל אינן תורמות אלא להיפך מחזקות את התפיסה הכוחנית שאותה חבריה מבקרים.  במילים אחרות, כאשר שנאת הימין לערבים מותקפת בשנאת השמאל לימין ובמיוחד נתניהו, הרי שמה שנאמר כאן להלכה הוא ששנאת היריב הפוליטי היא לגיטימית כל הבעיה  היא שהיא מופגנת עלי ידי הגורם הלא נכון ומופנית כלפי הגורם הלא נכון. אבל גם למעשה אין בה במקרה זה תועלת, שכן ככל שמתקיפים אותו יותר הוא מתחזק.  אכן, באופן אירוני, ההתקפות עצמן הן האמצעי החזק ביותר לגיוס וחיזוק התמיכה בו.  אין זה המקום להסבר פסיכו-סוציולוגי והיסטורי מעמיק ורחב יותר לרחשי העם ובחירתו. אני שוקד כעת על מאמר המקווה לתרום את הגרסה והפרשנות שלי, אך בינתיים יש חשיבות לשאול: מה עכשיו?

    בנימין נתניהו ביקש שתינתן לו האפשרות למשול ולהנהיג את המדינה על  פי חזונו ודרכו והעם העניק לו את רצונו ובגדול  -- עכשיו נותר לראות מה הוא יעשה עם המנדט העצום שקיבל. אכן, איני זוכר ראש ממשלה עם מעמד פוליטי כה חזק ויציב.  ואולי הניצחון בבחירות הנוכחיות הם אמירה שהעם החליט לתת לו את הכלים ואת התמיכה מתוך אמונה שהוא אכן זה המסוגל לעשות מעשה, וביטחון שהוא האדם אשר עשוי להוליך אותו מן המדבר אל הארץ היעודה, היינו אל השלום המיוחל עם הפלסטינים.  במילים אחרות, העם יודע שהמדינה הפלסטינית אכן קום תקום ובקרוב והוא מאמין שאת הצד הישראלי בשיחות על כך אין כנתניהו מתאים לייצג. כלומר, בנימין נתניהו נבחר לנהל את ההסדר עם הפלסטינים  ובעיקר עם ארצות הברית ולא למנוע אותו.

    כאן חוזרת ועולה שאלת היסוד, אותה חזרתי ושאלתי בשנים האחרונות -- האם בנימין נתניהו יצליח להתנשא מעל לעמדת המנהיג הפוליטי וראש הרשות המבצעת למעמד של מנהיג היסטורי ומנהיג לאומי כפי שעשה זאת בגין לפניו ורבין שילם על כך בחייו.  אני עדיין לא נכנעתי ולא סתמתי את הגולל על התקווה שאכן דבר כזה עשוי לקרות. בכל זאת, יקשה המקשה, במקרה של בגין חשוב לזכור היה סאדאת. והשאלה האם אבו מאזן אכן מסוגל להתעלות ולהפגין מנהיגות כגון זו של סאדאת שתאפשר ואפילו תאלץ את נתניהו להיענות להזדמנות היא עדיין שאלה פתוחה.  מה שברור הוא שמחמוד עבאס בחר בדרך ה"ציונות הפלסטינית המדינית,"  ולשיטתו הוא שלב אחר שלב מצליח במשימתו.  ערפאת בזמנו הסביר כשדחה את הצעת ברק כי כל פשרה על ירושלים תביא לכך שהוא ירצח.  סאדאת הודה שיכול להיות שהוא ישלם בחייו אבל כי הוא מוכן להקריב אותם למען מה שהוא חושב לנכון וצודק. עד כה מחמוד עבאס אינו נוהג כערפאת ולא כסאדאת אלא אולי דווקא כמעין  גרסה הרבה פחות מרשימה אך די יעילה של הרצל וגנדי. לזאת יש להוסיף את העובדה המכרעת שמנהיג הפלסטינים מצא תואם מדיני מובהק בדמותו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה שגם הוא העמיד בשנות כהונתו את הדיפלומטיה כתחליף הבלעדי לעימות הצבאי.  מצד שני, עד כה נתניהו נוהג כמורהו יצחק שמיר ולא כמנהיגו מנחם בגין. מה שברור הוא שאנו חווים בהתגבשותו של עולם חדש ומזרח תיכון חדש שבו מעמדה האיסטרטגי של ישראל משתנה באופן מהותי ובמיוחד במה שנוגע לאינטרסים האמריקאים.  אשר על כן, אנו על ספו של עידן שבו מנהיגי ישראל, אבל לא רק הם, יידרשו להפגין אומץ יוצא מן הכלל וכוח מנהיגות עצום על מנת להנהיג את שני העמים לפתוח בשלום, וייתבעו להרבה יותר ממה שצריך, איכותית וכמותית, על מנת לפתוח במלחמה. תמצית העניין איפוא היא העובדה שהבוחר הישראלי כקולקטיב בעל חוש ניווט אינסטינקטי בדומה לכיוון ולסדר המפגינים a school of fish עמד על טיבו וכיוונו של הזרם, היינו העובדה שישראל תעמוד בקרוב בפני אתגר הקמתה של מדינה פלסטינית וקבלתה לאו"ם וזאת בפעם הראשונה בתמיכה אם לא ביוזמת ארצות הברית ומאמין  שנתניהו עשוי למזער את הנזק ולשמור בצורה הטובה ביותר על האינטרס הישראלי. אין לי כל ספק שנתניהו מודע לאתגר ההיסטורי של מנהיגותו ואת כובד האחריות המוטלת עליו, שכן בנו של פרופ' בנציון ואחיו של יוני יודע, כמו אנו כולנו, במודע או שלא במודע, במוצהר או בהיחבא, כי השלום הוא השלב האחרון החיוני להבטחת מימושו של החזון הציוני.  ובעתיד כל שייזכר ממנו ומשנות הנהגתו הרבות הוא האם הוא השיג זאת או לא.

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דוד ברזילי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין