כותרות TheMarker >
    ';

    ברוכים הבאים

    הבלוג של חנה וייס

    הבנה בינדתית, שלום בטיבט, שלום עולמי, זכויות אדם, אחריות אוניברסלית, חינוך למוסר ויצירת חברה אנושית וחומלת אלה הנושאים שמעסיקים אותי היום. פועלת כדי שניקח בחפץ לב את התרופה לאפידמיית העדר המוסר הפוקדת אותנו ושניישם את תרגול המוסר בחיינו.
     
    שכל בעלי התודעה יזכו לאושר בר-קיימא!

    0

    בודהיזם על קצה המזלג: ארבעת החותמים של הדהרמה

    1 תגובות   יום שני, 23/3/15, 14:09

    ''

         דזונגסאר קיינצה רינפוצ'ה

     

    "הבודהיזם מתאפיין בארבע תכונות או "חותמים". אם כל החותמים האלה נמצאים בתוך דרך או בתוך פילוסופיה, ניתן להחשיב אותה כדרך של הבודהה."

     

    למי שאין סבלנות או זמן לקרוא מאמר כרגע,

    תתחילו כאן: אממה, אמיתות -- מה דעתכם?

     

    לעתים קרובות שואלים אותי: "מהו הבודהיזם על קצה המזלג?" או שהם שואלים, "מהי התפיסה או הפילוסופיה המסויימת של הבודהיזם?

     

    למרבה הצער, עושה רושם במערב שהבודהיזם נחת במחלקת הדת או אפילו במחלקת הטיפול העצמי או השיפור העצמי וברור שהוא מאוד טרנדי במחלקת המדיטציה. הייתי רוצה לקרוא תיגר על ההגדרה הפופולרית של מדיטציה בודהיסטית. 

     

    אנשים רבים חושבים שמדיטציה קשורה איכשהו להרפייה, לצפייה בשקיעה או בגלים בחוף הים. ביטויים חינניים כמו "לשחרר" "להיות חופשי" עולים לתודעה. מנקודת הראות הבודהיסטית, מדיטציה היא קצת יותר מזה. 

     

    קודם כול, אנחנו צריכים לדבר על ההקשר הממשי של המדיטציה הבודהיסטית. לזה קוראים השקפה, מדיטציה ופעולה; ביחד, אלה מהווים דרך מאוד מיומנת להבין את הדרך. אפילו אם אנחנו לא משתמשים בביטויים כאלה בחיי היומיום, אם נחשוב על זה, אנחנו תמיד נוהגים על פי השקפה מסויימת, מדיטציה ופעולה. למשל, אם אנחנו רוצים לקנות מכונית, נבחר את המכונית שאנחנו חושבים שהיא הכי טובה, היא אמינה וכך הלאה. כך ש"השקפה" במקרה הזה, היא הרעיון או האמונה שיש לנו, ז''א, שהמכונית היא טובה. אחרי כן, "מדיטציה" היא הרהור והתרגלות לרעיון, ו"הפעולה" היא רכישת המכונית עצמה, הנהיגה בה והשימוש בה. התהליך הזה הוא לא בהכרח משהו בודהיסטי; זה משהו שאנחנו עושים כל הזמן. לא צריכים לקרוא לזה השקפה, מדיטציה ופעולה. אפשר לחשוב על זה בתור "רעיון", "התרגלות" ו"השגה". 

     

    אם כך, מהי ההשקפה המיוחדת שהבודהיסטים מנסים להתרגל אליה? הבודהיזים מתאפיין בארבע תכונות או "חותמים". למעשה, אם כל ארבעת החותמים האלה נמצאים בתוך דרך או בתוך פילוסופיה, זה לא משנה אם קוראים לזה בודהיסטי או לא. תוכל לקרוא לזה מה שאתה רוצה; המילים "בודהיסטי" או "בודהיזם" לא חשובות. הנקודה היא שאם לדרך הזאת יש את ארבעת החותמים האלה, אפשר להחשיב אותה כדרך של הבודהה. 

     

    לכן, לארבעת המאפיינים האלה קוראים "ארבעת החותמים" של הדהרמה":

     

    כל הדברים המורכבים הם ארעיים. 

     

    כל הרגשות כואבים. זה משהו שבודהיסטים מדברים עליו. דתות רבות סוגדות לדברים כמו אהבה עם חגיגות ועם שירה. הבודהיסטים חושבים, "כל זה הוא סבל." 

     

    כל התופעות הן ריקות; כולן חסרות קיום עצמאי ונפרד. זאת בעצם ההשקפה האולטימטיבית של הבודהיזם; שלושת האחרים מושתתים על החותם הזה. 

     

    החותם הרביעי הוא: נירוואנה היא מעבר לקיצונייויות

     

    ללא החותמים האלה, הדרך הבודהיסטית היתה הופכת לתיאיסטית, לדוגמה דתית וכל מטרתה היתה הולכת לאיבוד. מצד שני, יכול להיות גולש בים שמלמד אותך איך לשבת על חוף הים ולהביט בשקיעה: אם מה שהוא אומר מכיל את כל ארבעת החותמים האלה, זה יהיה בודהיזם. הטיבטים, הסינים או היפנים אולי לא יאהבו את זה, אבל הוראה לא צריכה להיות בצורה "מסורתית". ארבעת החותמים האלה הם מאוד קשורים זה לזה, כפי שתראו. 

     

    החותם הראשון: כל הדברים המורכבים הם ארעיים

     

    כל תופעה שנוכל לחשוב עליה היא מורכבת ולכן היא כפופה לארעיות. נוכל לקבל בקלות היבטים מסויימים של ארעיות, כמו שינוי מזג האוויר, אבל ישנם דברים ברורים לא פחות שאנחנו לא מקבלים. 

     

    למשל, הגוף שלנו ארעי באופן גלוי לעין והוא מזדקן מדי יום, אבל זה משהו שאנחנו לא רוצים לקבל. כתבי עת פופולרים מסויימים שמיועדים לנוער וליופי מנצלים את היחס הזה. במובן של השקפה, מדיטציה ופעולה, לקוראים שלהם אולי יש את השקפה של לחשוב במובן של לא להזדקנן או להחלץ איכשהו מתהליך ההזדקנות.  הם מהרהרים על ההשקפה הזאת של קביעות והפעולה היוצאת מזה היא ללכת למכוני כושר ולעבור ניתוחים פלסטיים וכל מיני טרדות נוספות. 

     

    יישויות מוארות חושבות שזה מגוחך ומבוסס על השקפה מוטעית. לגבי ההיבטים השונים האלה של ארעיות, הזדקנות ומוות, שינויי מזג האויר וכו' לבודהיסטים יש אמירה אחת והיא החותם הראשון הזה: תופעות הן ארעיות מפני שהן מורכבות. כל דבר שמתאסף, סופו להתפרק. 

     

    כשאנחנו אומרים "מורכב" זה כולל את המימדים של חלל וזמן. זמן הוא מורכב ולכן ארעי: ללא עבר ועתיד, לא היה הווה, ההווה לא היה קיים. אם רגע ההווה היה קבוע, לא היה עתיד, כי ההווה תמיד היה קיים. לכל פעולה שאנחנו עושים---למשל, לשתול פרח או לשיר שיר--יש התחלה, אמצע וסוף. אם כשאנחנו שרים שיר, ההתחלה או האמצע או הסוף היו חסרים, 'לשיר שיר' לא היה קיים, נכון? זה אומר שלשיר שיר זה משהו מורכב. 

     

    "אז מה?" אנחנו שואלים. "מה זה חשוב? מה העניין הגדול? יש לזה התחלה, אמצע וסוף--אז מה?" זה לא שבודהיסטים מודאגים לגבי התחלות, אמצעים וסופים; זאת לא הבעיה. הבעייה היא כשהרכבה וארעיות קיימים, כפי שקיימים לגבי דברים שקשורים לזמן ולחומר, קיימים אי וודאות וכאב. 

     

    ישנם אנשים שחושבים שבודהיסטים הם פסימים ותמיד מדברים על מוות, על ארעיות ועל זקנה. אבל זה לא בהכרח נכון. ארעיות היא הקלה! אין לי מכונית BMW היום וזה תודות לארעיות של העובדה שאולי תהיה מכונית כזאת מחר. ללא ארעיות, אני תקוע עם בעלות על BMW ולעולם לא יכולה להיות לי אחת בעתיד. אולי ארגיש מאוד מדוכא היום ותודות לארעיות, ארגיש מצויין מחר. ארעיות היא לא בהכרח בשורה רעה; זה תלוי איך מבינים אותה. אפילו אם היום ה-BMW שלך מקבלת סריטה על ידי פרחח או החבר הכי טוב שלך מאכזב אותך, אם יש לך השקפה של ארעיות, לא תהיה מודאג כל כך. 

     

     אחיזת העיניים מתעוררת כשאנחנו לא מכירים בכך שכל התופעות המורכבות הן ארעיות. אבל כשאנחנו מכירים באמת הזאת, עמוק בפנים ולא רק מבחינה אינטלקטואלית, לזה אנחנו קוראים שחרור: שחרור מהאמונה החד-נקודתית והצרה בקביעות. הכל, בין אם אתה רוצה בכך או לא---אפילו הדרך, הדרך הבודהיסטית יקרת הערך--היא מורכבת. יש לה התחלה, יש לה אמצע ויש לה סוף. 

     

    כשמבינים ש"כל הדברים המורכבים הם ארעיים", מוכנים לקבל את החוויה של אובדן. מכיוון שהכל ארעי, זה צפוי. 

     

    החותם השני: כל הרגשות הם כאב

     

    המילה הטיבטית לרגש בהקשר הזה היא סאגצ'ה zagche, שמשמעה "מזוהמת" או "מוכתמת" במובן של להיות רווי בבלבול או בדואליות. 

     

    באופן טבעי אנחנו מתיחסים לרגשות מסויימים, כמו אגרסיה או כמו קינאה, בתור כאב. אבל מה לגבי אהבה וחיבה, טוב לב ומסירות, כל הרגשות היפים, הקלילים והנעימים האלה? אנחנו לא חושבים עליהם בתור כואבים; למרות זאת, הם מרמזים על דואליות וזה אומר שבסופו של דבר, הם מקור של כאב. 

     

    התודעה הדואליסטית כוללת כמעט כל מחשבה (תודעה) שיש לנו. למה היא כואבת? כי היא מוטעית. כל תודעה דואליסטית היא תודעה מוטעית, תודעה שלא מבינה את טבע הדברים. איך נוכל להבין דואליות? הדואליות היא נושא ומושא: אנחנו מצד אחד והחוויה שלנו מהצד האחר. סוג כזה של תפיסה דואליסטית הוא מוטעה, כפי שנוכל להבחין במקרה של אנשים שונים שתופסים את אותו מושא בדרכים שונות. אדם יכול לחשוב שאישה מסויימת היא יפה וזאת האמת שלו. אבל אם זה היה סוג של אבסולוטי, של אמת עצמאית כלשהי, אז כולם גם כן היו צריכים לתפוס אותה בתור יפה. ברור שזאת לא אמת שהיא עצמאית מכל דבר אחר. זאת אמת שתלויה בתודעה שלך; היא ההשלכה שלך עצמך.

     

     התודעה הדואליסטית יוצרת הרבה ציפיות---הרבה תקווה, הרבה פחד. איפה שישנה תודעה דואליסטית, יש תקווה ופחד. תקווה היא כאב מושלם ושיטתי. אנחנו נוטים לחשוב שתקווה היא לא כל כך כואבת אבל היא בעצם כאב גדול. לגבי הכאב של פחד, זה לא משהו שאנחנו צריכים להסביר. 

     

    הבודהה אמר, "תבינו את הסבל." זאת האמת האצילית הראשונה. רובנו, באופן שגוי, תופסים כאב בתור הנאה--ההנאה שיש לנו עכשיו הוא בעצם הסיבה עצמה לכאב שיהיה לנו במוקדם או במאוחר. דרך בודהיסטית אחרת להסביר את זה היא כשכאב גדול הופך לכאב קטן, אנחנו קוראים לזה הנאה. לזה אנחנו קוראים אושר. 

     

    יתר מכך, לרגש אין סוג של קיום עצמאי ממשי אינהרנטי נפרד. כשאנשים צמאים רואים פטה מורגנה של מים, הם מרגישים הקלה: "נהדר, יש קצת מים!" אבל כשהם מתקרבים, הפטה מורגנה נעלמת. זה היבט חשוב של הרגש: רגש הוא משהו שאין לו קיום עצמאי. 

     

    לכן הבודהיסטים הסיקו שכל הרגשות הם כאב. מפני שהרגשות הם ארעיים ודואליסטים הם לא וודאיים והם תמיד מלווים בתקוות ובפחדים. אבל בסופו של דבר, אין להם ואף פעם לא היה להם, טבע של קיום עצמאי ונפרד, כך שבדרך מסויימת, הם לא שווים הרבה. כל מה שאנחנו יוצרים דרך הרגשות שלנו, בסופו של דבר הוא חסר תועלת ומכאיב. לכן הבודהיסטים עושים מדיטציות שמאטה [חד-נקודתית] וויפאסנה [אנליטית: על נושאים כמו מוות, כאב, מוסר, חמלה, תובנה לגבי אופן קיום האני וכו']--זה עוזר לשחרר את האחיזה של הרגשות בנו ואת האובססיות שיש לנו בגללם. 

     

    שאלה: האם חמלה היא רגש? 

     

    לאנשים כמונו יש חמלה דואליסטית, בעוד החמלה של הבודהה לא כוללת נושא ומושא. מנקודת הראות של בודהה, חמלה לעולם לא יכולה לכלול נושא ומושא. זה נקרא מאהאקארונה mahakaruna--חמלה גדולה.

     

    אני מתקשה לקבל שכל הרגשות הם כאב.

     

    אוקיי, אם אתה רוצה ביטוי פילוסופי יותר, אתה יכול לוותר על המילה "רגש" ולומר פשוט, "כל מה שדואליסטי הוא כאב." אבל אני אוהב את המילה "רגש" כי היא מאתגרת אותנו. 

     

    האם כאב הוא לא ארעי? 

     

    כן!! אם אתה מבין את זה, אתה מסודר. מכיוון שאנחנו לא יודעים את זה, אנחנו עוברים המון טרחה ומנסים לפתור את הבעיות שלנו. וזאת הבעיה השניה הגדולה ביותר שיש לנו--לנסות לפתור את הבעיות שלנו. 

     

    החותם השלישי: כל התופעות הן ריקות; הן ללא קיום עצמאי ונפרד

     

    כשאנחנו אומרים "הכול" אנחנו מתכוונים לכול, כולל הבודהה, ההארה והדרך להארה. הבודהיסטים מגדירים תופעה בתור משהו בעל תכונות ובתור מושא שנתפס על ידי נושא. לתפוס מושא כלשהו בתור דבר חיצוני זאת בערות וזה מה שמונע מאיתנו לראות את האמת של המושא הזה. 

     

    האמת של תופעה נקראת שוניאטה, ריקות, ומצביעה על כך שהתופעה היא לא בעלת מהות ממשית וקיימת או בעלת טבע ממשי וקיים. כשאדם הוזה או כשנושא הוזה תופס דבר, המושא מתפרש בתור משהו שקיים באופן ממשי. אבל, כפי שתוכל להבחין, הקיום שמתוייג על גבי הנושא הוא הנחה מוטעית. הנחה כזאת מבוססת על התנאים השונים שגורמים למושא להראות ממשי; אבל, זה לא איך שהמושא באמת קיים. זה כמו כשאנחנו רואים פטה מורגנה: אין מושא ממשי שקיים שם, אפילו שזה נראה כך. הבודהה התכוון שהמשמעות של ריקות היא שדברים לא באמת קיימים כפי שאנחנו מאמינים שהם קיימים ושהם באמת ריקים מהקיום המתוייג הכוזב הזה. 

     

    בגלל שבעלי התודעה מאמינים בדברים שהם באמת רק השלכות מבולבלות, הם סובלים. כתרופה לזה, הבודהה לימד את הדהרמה. באופן מאוד פשוט, כשאנחנו מדברים על ריקות, אנחנו מתכוונים שהאופן בו הדברים מופיעים הוא לא איך שהם באמת. כפי שאמרתי קודם כשדיברתי על רגשות, רואים פטה מורגנה וחושבים שזה משהו אמיתי, אבל כשמתקרבים, ההשליה נעלמת, בלי קשר לעד כמה אמיתי הדבר היה נראה אמיתי מלכתחילה. 

     

    ריקות לפעמים נקראת דארמאקאיה ובהקשר אחר אפשר לומר שהדארמאקאיה היא נצחית, בלתי משתנה ונמצאת בכול ולהשתמש בכל מיני מילים יפות וליריות. אלה ביטויים מיסטיים ששייכים לדרך, אבל לעת עתה, אנחנו עדיין נמצאים בשלב הבסיסי, מנסים לקבל הבנה אינטלקטואלית. בדרך [כשאנחנו מתרגלים], אולי נתאר את הבודהה וואג'ראדארה בתור סמל הדארמאקאיה או סמל הריקות, אבל מנקודת ראות אקדמית, אפילו להעלות על הדעת לצייר את הדארמאקאיה זאת טעות. 

     

    הבודהה לימד שלוש גישות בשלש הזדמנויות שונות. אלה מוכרות בתור "שלושת סיבובי הגלגל" אבל ניתן לסכם אותם במשפט אחד: "תודעה; התודעה לא קיימת; תודעה היא בהירות." 

     

    הדבר הראשון, "תודעה", מתייחס לאוסף הראשון של שיעורים ומראה שהבודהה לימד שיש "תודעה". זה היה כדי להפיג את ההשקפה הניהיליסטית ששמיים, גיהנום וסיבה ותוצאה לא קיימים. אחר כך, כשהבודהה אמר, "התודעה לא קיימת," הוא התכוון שהתודעה היא רק תפיסה מושגית ושאין דבר כזה תודעה שקיימת באופן ממשי. לבסוף, כשהוא אמר, "התודעה היא בהירות," הוא התיחס לטבע הבודהה, לחוכמה הלא מושלית או לחוכמה הקיימת באופן בסיסי. 

     

    הפרשן הגדול נאגארג'ונה אמר שמטרת הסיבוב הראשון היתה כדי להסיר את העדר המוסר. מנין העדר המוסר נובע? העדר המוסר נובע היותנו נצחיים או ניהיליסטים. כדי לשים קץ למעשים ולמחשבות הלא מוסריים, הבודהה העביר את השיעור הראשון שלו. הסיבוב השני של גלגל הדהרמה, כשהבודהה דיבר על ריקות, הוגש כדי להפיג את האחיזה "בעצמי שקיים באופן ממשי" ובאחיזה "בתופעות שקיימות באופן ממשי." בסוף, ההוראה של הסיבוב השלישי של גלגל הדהרמה היתה על מנת להפיג את כל ההשקפות, אפילו ההשקפה של אי-עצמיות. שלושת המחזורים של ההוראה של הבודהה לא ניסו להציג משהו חדש; מטרתם פשוט להסיר בלבול. 

     

    בתור בודהיסטים, אנחנו מתרגלים חמלה,  אבל אם חסרה לנו תובנה לגבי החותם השלישי הזה---שכל התופעות הן ריקות--החמלה שלנו יכולה להביא תוצאות הפוכות. אם אתה מאוד קשור למטרת החמלה כשאתה מנסה לפתור בעיה, אתה עלול לא לשים לב שדרך הפיתרון שלך לחלוטין מבוססת על הפרשנות האישית שלך. ואולי תהיה בסוף קורבן של תקווה ושל פחד ובהמשך לכך של אכזבה. אתה מתחיל בתור "מתרגל מאהאיאנה [אלטרואיזם] טוב" ופעם או פעמיים, אתה מנסה לעזור לבעלי התודעה. אבל אם חסרה לך תובנה לגבי החותם השלישי הזה, תתעייף ותפסיק לעזור לבעלי התודעה. 

     

    ישנו סוג אחר של בעייה שמתעוררת מחוסר הבנה לגבי הריקות. זה קורה אצל בודהיסטים די שטחיים ואפילו מיוגעים. איכשהו, בתוך מעגלים בודהיסטים, אם אתה לא מקבל את הריקות, אתה לא קוּל. אז אנחנו עושים את עצמנו שאנחנו מעריכים את הריקות ועושים את עצמנו שאנחנו מודטים על ריקות. אבל אם אנחנו לא מבינים אותה באופן הנכון, תופעת לוואי לא טובה יכולה לקרות. נוכל לומר, "אה , הכל ריקות. אני יכול לעשות את מה שאני רוצה." אנחנו מתעלמים מפרטי הקארמה ועוברים עליהם, מתעלמים מהאחריות למעשים שלנו. אנחנו הופכים ל"לא אלגנטים" ואנחנו מרתיעים אחרים תוך כדי. הוד קדושתו הדלאי לאמה מדבר לעתים קרובות על המפלה הזאת של לא להבין את הריקות. תובנה נכונה של הריקות מובילה אותנו לראות איך הדברים קשורים ואיך אנחנו אחראים לעולם שלנו.

     

    ניתן לקרוא מיליונים של עמודים על הנושא הזה. נגארג'ונה לבדו כתב חמש פרשנויות שונות שבעיקרן מוקדשות לנושא זה ואחרי כן התווספו הפרשנויות של תלמידיו. קיימים אינספור כתבים על ביסוס ההשקפה. במקדשי ובמנזרי המאהאיאנה, אנשים מדקלמים את סוטרת הלב, הפראג'נאפאראמיטה--שאף היא טקסט על החותם השלישי. 

     

    פילוסופיות או דתות יכולות לטעון, "דברים הם אשליה, העולם הוא מאיה, אשליה," אבל תמיד יש דבר אחד או שניים שנותרים בחוץ לגבי מה קיים באופן ממשי: אלוהים, אנרגיה קוסמית, מה שזה לא יהיה. בבודהיזם, זה לא המקרה. הכל כלול בתוך סמסרה ובתוך נירוואנה--מראשו של הבודהה ועד לפרוסת לחם---הכל ריקות. אין שום דבר שלא נכלל בתוך האמת האולטימטיבית. 

     

    שאלה: אם אנחנו עצמנו דואליסטים, האם נוכל אי פעם להבין את הריקות, שהיא משהו שמעבר לתיאור? 

     

    בודהיסטים הם מאוד חלקלקים. אתה צודק. אי אפשר אף פעם לדבר על ריקות אבסולוטית, אבל אתה יכול לדבר על "תמונת" הריקות--משהו שאתה מסוגל להעריך ולמדוט עליו, כך שבסופו של דבר, תהיה מסוגל להגיע לריקות האמיתית. אתה יכול להגיד, "אה, זה פשוט קל מדי; זה כאלה שטויות." אבל לזה הבודהיסטים עונים, "חבל, ככה הדברים עובדים." אם אתה צריך לפגוש מישהו שמעולם לא פגשת, אוכל לתאר לך אותו או להראות לך תמונה שלו. בעזרת הדמות המצולמת, תוכל ללכת ולמצוא את האדם האמיתי. 

     

    במובן האולטימטיבי, הדרך היא חסרת היגיון, אבל במובן היחסי, היא מאוד הגיונית כי היא משתמשת במוסכמות יחסיות של העולם שלנו. כשאני מדבר על ריקות, כל מה שאני אומר שייך ל"תמונת" הריקות. אני לא יכול להראות לך ריקות ממשית אבל אני יכול לספר לך למה דברים לא קיימים באופן עצמאי ונפרד ובלתי תלוי. 

     

    בבודהיזם יש כל כך הרבה איקונוגרפיה שאפשר לחשוב שהיא מושא המדיטציה או מושא התפילה. אבל, האם אני אמור להבין, , מתוך מה שלימדת, ששום דבר לא קיים? 

     

    כשנכנסים למקדש, רואים כל כך הרבה פסלים, צבעים וסמלים יפים. כל אלה חשובים בשביל הדרך [שיטת תרגול]. הם שייכים למה שאנחנו מכנים "תמונת החוכמה" "תמונת הריקות". אבל כשאנחנו הולכים בדרך ומישמים את שיטותיה, חשוב לדעת שהדרך עצמה היא בסופו של דבר אשליה. למעשה, רק אז נוכל באמת להעריך אותה באמת. 

     

    החותם הרביעי: נירוואנה היא מעבר לקיצוניויות

    עכשיו שהסברתי לגבי הריקות, אני מרגיש שכבר כיסיתי את החותם הרביעי "נירוואנה היא מעבר לקיצונייויות." אבל בקצרה, החותם האחרון הזה הוא גם משהו ייחודי לבודהיזם. בפילוסופיות או בדתות רבות, המטרה הסופית היא משהו שניתן לאחוז בו ולשמור. המטרה הסופית היא הדבר היחיד שקיים באמת. אבל נירוואנה היא לא בדייה, כך שהיא לא משהו שניתן לאחוז בו. היא נקראת "מעבר לקיצונייויות."

     

    אנחנו איכשהו חושבים שאנחנו יכולים ללכת למקום כלשהו בו נוכל למצוא מקום טוב יותר על הספה, מערכת מקלחת טובה יותר, מערכת ביוב טובה יותר, נירוואנה בה לא נצטרך אפילו שלט רחוק, בו הכל נמצא שם בו ברגע שאתה חושב עליו. אבל כפי שאמרתי מקודם, זה לא שאנחנו מוסיפים דבר חדש שלא היה שם קודם לכן. נירוואנה מושגת כשמסירים כל דבר שהיה מלאכותי והסתיר. 

     

    זה לא משנה אם אתה נזיר או נזירה שוויתר על החיים הגשמיים או אם אתה יוגי שמתרגל שיטות טנטריות מעמיקות. אם, כשאתה מנסה לנטוש או לשנות את ההיקשרות שלך לחוויות שלך, אתה לא מבין את ארבעת החותמים האלה, אתה מתחיל להתיחס לתכנים של התודעה שלך עצמך בתור התגלמויות של משהו רשע, שטני ורע. אם זה מה שאתה עושה, אתה רחוק מהאמת. כל העניין של הבודהיזם הוא להביא אותך לתובנת האמת. אילו היתה קביעות אמיתית בתופעות מורכבות; אילו היתה הנאה אמיתית ברגשות, הבודהה היה הראשון להמליץ עליהם והיה אומר, "בבקשה תשמרו אותם קרוב אל לבכם." אבל תודות לחמלתו הגדולה, הוא לא אמר את זה, כי הוא רצה שיהיה לנו מה שאמיתי, מה שממשי. 

     

    כשיש לך תובנה בהירה לגבי ארבעת החותמים האלה בתור הבסיס לתרגול שלך, תרגיש נוח לגבי כל דבר שקורה לך. כל עוד יש לך את ארבעת אלה בתור השקפתך, שום דבר רע לא יכול לקרות. כל מי שאוחז בארבעת אלה, בלבו או במוחו ומהרהר בהם, הוא בודהיסט. אין כל צורך שאדם כזה ייקרא בודהיסט. על פי הגדרה, אותו אדם יהיה תלמיד של הבודהה.

     

    המאמר הזה מבוסס על הרצאה בשם: "מה שהבודהיזם הוא כן ומה שהוא לא" שניתנה בסידני באוסטרליה בשנת 1999. הוא פורסם בכתב העת "שאגת האריה" Lion's Roar ב-1 במרץ 2000. 

    למאמר באנגלית

     

    הפוסט הזה הוא המשך של הפוסט הקודם:

    אממה, אמיתות -- מה דעתכם?

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      חנה וייס
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      פיד RSS

      ארכיון