כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    מוישל'ה ומנצ'ו

    17 תגובות   יום שני, 23/3/15, 21:29

    זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח


    סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב.

     

     

    מויש'לה אוריון.

    קצת לפני מלחמת העצמאות הגיע מוישלה אוריון אל הפלמ"ח.

    הוא היה צעיר מדי, אבל איכשהו הצליח להתפלח עם כל החבר'ה. מוישלה היה תמיד ילד פיקח ומוכשר אבל גם "תמים" למדי. סיפרו עליו שכשהיה בקורס פלמ"ח בקיבוץ נען יצא לו ללכת עם בחורה לטיול לילה בפרדסים. כשישבו לנוח וגם השתרעו על האדמה אחד ליד השניה, לא התאפקה הבחורה ושאלה את מויש'לה:

    "תגיד, מה היית רוצה עכשיו הכי הרבה?".

    מויש'לה הרהר והשיב: "מדינה עברית".

     

    ''


    לאחר שהגעתם ליזרעאל נהייתם, אתה ומויש'לה, חברים די קרובים. הוא היה מרבה להגיע לחדר שלכם ולהאזין בפטיפון למוסיקה קלאסית, שאתה אספת בתור ועדת תרבות.

    פעם, בהיסח הדעת, אמר שהוא בא הנה לא רק בגלל המוסיקה הקלאסית, אלא גם מפני שמשעמם לו עם נירה'לה ושלא היה לו על מה לדבר אתה.


    ב-1955 היית באמצע תקופת ההדרכה בחיפה. בכל שבועיים היית מגיע ליזרעאל, גם בשביל לזרוק ולקחת כביסה וגם בשביל הרגשת הבית.

    לילה אחד, כשישנת בחדר של עמיקם, נשמעו יריות בחצר למעלה. אתה היית בכיתת הכוננות. רצת עם השאר לקחת נשק ומיהרת לכיוון הרפת והדיר. זה היה בחורף ולפני הרפת היתה ביצה ענקית. כשהגעת אל הפתח הצפוני של הרפת שמעת שצועקים לך: "תיקח אותו מכאן למרפאה!"  

    אלה היו רפי וייזר והרן קוך, שנשאו את מויש'ה אוריון השומר שנפגע על ידי מרצחים.

    בלי לחשוב הרבה הרמת את מויש'לה ב"הרמת פצוע" כמו שלמדת בהגנה פעם והתחלת לרדת לכיוון בנין  ה"באסין" הרביעי למרפאה.

    לא היה לך מושג מה מצבו של מויש'לה. חשבת שהוא עוד חי ודיברת אתו כל הדרך במילים מרגיעות. נשאת אותו ואת הרובה וזה היה ממש כבד מנשוא. לא סתם כי זה התחיל בלעבור את הביצה הגדולה שליד הרפת עם הרובה ומויש'לה על הכתפיים.  אתה לא זוכר איך שרדת את זה והמשכת ללכת בכביש  ה"סולינג", שפנה שמאלה וימינה עד המקום שליד המרפאה.

     

    אתה זוכר ששם המתינו כמה חברות וחברים, ביניהם הייתה דליה גלעד, האחות של הקיבוץ. עוד לפני שהורדת בזהירות את מויש'לה לרצפה, היא שאלה אותך

    "אתה יודע שהוא כבר מת?" אמרת שאתה לא יודע ושדיברת אתו.

     

    תוך דקות הגיע הטנדר ולקח את מויש'לה לבית החולים, שם נקבע מותו.

    אתה זוכר את היבבות פולחות הלב של נירה'לה מהדירה של הבית החמישי (ה"ריש" הראשון, אחרי ה"באסינים").

    היא הייתה אז בחודש השלישי להריונה. הגעת למטבח ואז נוכחת שחולצתך מוכתמת כולה בדם. אנשים ראו את זה והזדעזעו.

    אתה זוכר איך כל הקיבוץ ישב על הדשא הגדול עד למחרת בבוקר.

    אף אחד לא היה מסוגל ללכת לישון, אבל אף אחד לא ידע מה בדיוק הוא צריך לעשות. למחרת, הייתה הלווייתו של מויש'לה. המת הראשון ביזרעאל. 

    במהירות ובחיפזון נקבע האתר שיהיה בית הקברות של יזרעאל. במשך שנים היה שם מויש'לה לבד.

    אתה זוכר איך מקיבוץ גבע הגיעו לוודא שאתם יודעים את כל הפרוצדורה של קבורה. הכל היה חדש, מדהים וכואב.

    כתבת אז שיר על מותו של מויש'לה, שיר אותו קראת, אם אתה זוכר, ביום השבעה למותו.

    אתה זוכר כמה משורות השיר, לא את כולו.

    אתה מקווה שבהמשך החיפושים והחיטוטים עוד יימצא.

     

    ''

     

    השיר על מויש'לה

                                                    השפל מבט          נכפף

                                                    לא תמלט מזה עכשו

                                                    וראה בדמי

                                                    ארבעים ותשעה אנשים

                                                    קוברים את מי

                                                    שהיה האיש החמישים......

     

    ובאותו עניין:

    חיברת עוד שיר, הפעם  בנוסח אקרוסטיכון בנוי משמו של מויש'לה אוריון - לא סתם.

    אחרי החתונה שלו, שאתה חברת את כל הטקסט שלה וגם השתתפת בהגשה, חש מויש'לה שהוא צריך לכתוב עליך משהו.

    כמה ימים אחרי החתונה הוא בא אליך וקרא שיר אקרוסטיכון הבנוי על שמך.

    מויש'לה היה חקלאי בדם, אבל בעל שאר רוח וחטא בהסתר גם בכתיבה. גם השיר הזה נעלם לאנשהו.

    אתה זוכר שכתבת את זה. אתה זוכר שזה היה כתוב בכתב יד, במחברת ירוקה מהודרת, שחברה אחת , וִישְׁקֶה (בתיה) מגרעין תל גזר, קנתה לך במתנה.

    אחרי שחזרת מחו"ל ב-1962, לא נמצאה המחברת בין החפצים שהשארתם. אין לך מושג איפה היא יכולה להיות.

    וזה מה שאתה כן זוכר מהשיר, אחרי שחפרת וחפרת במוח:

     

    אקרוסטיכון משה'לה אוריון

     

    מורא גורל תהפוכות,

    שמיים עלוטים, צופני רז

    הורים ממעל מסתרות

    לכל, ואיש לא יחז.

    החרב מתהפכת כמאז ומתמיד.

     

    אורים ותומים יחרוצו משפט

    וסאת התאכזרוֹ הקבר יעיד.

    רטוט בלבב והבן כי קדוש

    יתקדש מעתה פעלנו עד תום,

    וזה שלעד לא נוכל עוד לפגוש,

    נשא את כולנו עד הלום.

     

    קרוב לודאי שאיש, אולי חוץ מאשתך, לא ראה ולא שמע את האקרוסטיכון הזה וזה מה  שעוזר לו להמשיך ולהישאר באבדון.

    לפני יומיים, חיטטו עבורך באחד מקרטוני המסמכים הנמצאים בארכיון יזרעאל.

    למרבה ההפתעה נמצא שם, מודפס, בלי ציון המקור, האקרוסטיכון בשלמותו.

    עדיין אין לך שום מושג מאיפה זה נלקח ומתי זה נדפס בצורה הזאת.

     

    ''

     

    לשם שינוי במצב הרוח, יש לך סיפור מוזר עליך ועל מנצ'ו.

    מנצ'ו  (הוא ישראל כספי) היה מראשוני יזרעאל. הוא היה גם אחד האחרונים מהפלמ"ח , לעזוב את הקיבוץ, אחרי שכמעט כולם עזבו לפניו.

    לפני כמה שנים קיימו כאן את מסיבת "הראשון".

    המושג הזה הוא מסיבה שנתית של מחלקת הפלמ"ח שייסדה את יזרעאל, זכר למבצע הראשון שלהם. נדמה לך שזה שיירת הנשק המפורסמת שפוּצצה  בקרית ביאליק. בהזדמנות זאת בחדר האוכל שלכם ישב מנצ'ו לידך.

    בהיסח הדעת סיפר שפעם היה לו פגיון מיוחד במינו, עם נדן, פגיון שליווה אותו במשך כל מלחמת העצמאות. יום אחד, לפני חמישים שנה, נעלם הפגיון. מנצ'ו אמר שהוא חושב שסתם גנבו אותו.   

    אתה שמעת את זה ומשהו קפץ לך במוח. נזכרת שאצלך בארון המתכת בסטודיו יש פגיון עם נדן. אמרת אז למנצ'ו שאם זה כל כך חשוב לו אז שיבוא אתך לסטודיו תיכף ומיד, שיראה שם משהו. ירדתם ואתה מצאת את החפץ.

    עוד לפני שסיימת לשלוף אותו ממקום מחבואו זרק מנצ'ו במהירות:

    "יש לנדן עיגול כזה בקצה!".

    מנצ'ו ראה את הפגיון וכמעט נפל על הרצפה מהתרגשות. הוא אישר שזה הפגיון שנעלם לפני חמישים שנים.

    אתה בכלל לא זוכר איך הגיע הדבר הזה לסטודיו שלך. ההזדמנות שאולי באה בחשבון היא, שבזמן שהיית רכז בניין, ב-1982, פינו אל אחד מהלולים הנטושים את כל החפצים שהושארו כאן על ידי אנשים שעזבו ולא לקחו אתם.

    היו שם המון ספרים, חפצי בית וכל מיני חפצים אישיים. אתה זוכר שמצאת שם את כל סדרת הפירושים לתנ"ך של קאסוטו ואת זה גנבת הביתה.

    יתכן שבין החפצים האישיים שהיו שם היה גם הפגיון.  

    אתה לא זוכר את זה בכלל. אבל אתה כן זוכר שאמרת למנצ'ו:

    "לא ייתכן שאתה גנבת את זה ממנו. פשוט לא יכול להיות".

    מנצ'ו חייך והפטיר "גם אני חושב שאתה לא גנבת את זה".

    זהו. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (17)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/4/15 16:37:
      מרגש.
        29/3/15 10:22:
      פגיון. היום כבר לא עושים דברים כאלה.
        28/3/15 11:25:
      פרק זכרונות מרגש במיוחד ...וכשמביטים על ציוריך וקוראים את שירתך.... אפשר ללמוד על רגישותך הגבוהה כלפי האדם והסביבה . שבת מבורכת
        28/3/15 02:44:

      אחאב חברי

      היה מרגש לקרוא מזיכרונותיו של אביך

      ואת השיר שכתב על מויש'לה ז"ל.

      הציורים יפהפיים

      מרגישים בציורים את האהבה של אביך

      לאותם המודלים והמקומות שאותם צייר

      * תודה ששיתפת אותנו

      שבת נהדרת

        26/3/15 01:37:
      הי אמנון.זכרון כואב מוישלה אוריון.ארבעים ותשעה אנשים קוברים את מי שהיה האיש החמישים. ומה הוא הכי רצה .. מדינה עברית. כל זכרונות העבר נוגעים גם בעכשיו.נדמה שהענין הוא גורלי, גם הסיפור של מנצ'ו והסכין שנעלמה הוא גורלי.פעם כתבתי פוסט על הסכין במגף שהייתה לי בצעירותי מעולם לא היה בה שימוש ויום אחד היא נעלמה.אני קוראת עכשיו בספר שלך בעל ואהליבה וספר מרתק אחד הספרים המעניינים ביותר שקראתי. כל דור ובעל ואהליבה שלו. הסאגה נמשכת עד היום. הצלמית עם העווית המחייכת מצביעה על זמנים קשים. אסיים כמוך עם חיוך והציורים נפלאים.
        25/3/15 14:47:

      ''

      דרך סולינג

        24/3/15 23:18:

      צטט: נעמה לי 2015-03-24 21:29:15

      וזה שלעד לא נוכל עוד לפגוש,

      נשא את כולנו עד הלום.

      -

      מויש'לה אוריון ז"ל נקבר ראשון בעמק יזרעאל

      ונירה'לה ההרה מה עלה בגורלה ?

      -

      אכן מוישלה המת הראשון בקיבוץ יזרעאל.  לנירל'ה נולדה בת יתומה מאב, שגרה בקיבוץ בית השיטה. מידי פעם נוהגת לבקר ביזרעאל. סיפור מותו של אביה נודע לה רק כאשר עלו שורות אלו על הכתב. 

        24/3/15 23:14:

      צטט: נערת ליווי 2015-03-24 17:08:29

      התחברתי לשלשת הציורים.

      והפרק הזה, למרות המילים על קיבוץ וחתונה, לי עשו חיוך בגלל נען ואוטובוס אחר שעומד שם לא מעט שנים באיזו גינה ממש על הפינה והוא לא משמש לטיולים כמו האוטובוס עם השתי קומות שאחאב הביא לפה (לפעמים אני לא יודעת אם אני כותבת לאמנון או לאחאב) 

      את לא היחידה שמתבלבלת :) 

        24/3/15 23:13:

      צטט: אהובהקליין 2015-03-23 21:56:04

      אחאב היקר.


      התענגתי לקרוא על הזכרונות
      ואהבתי את היצירות.
      המשך שבוע נעים וחמים.
      בברכה

      אהובה.

      תודה :) 

        24/3/15 21:29:

      וזה שלעד לא נוכל עוד לפגוש,

      נשא את כולנו עד הלום.

      -

      מויש'לה אוריון ז"ל נקבר ראשון בעמק יזרעאל

      ונירה'לה ההרה מה עלה בגורלה ?

      -


        24/3/15 20:55:
      מעניין ויפה :)
        24/3/15 17:40:
      זיכרונות מעניינים , תודה .
        24/3/15 17:08:

      התחברתי לשלשת הציורים.

      והפרק הזה, למרות המילים על קיבוץ וחתונה, לי עשו חיוך בגלל נען ואוטובוס אחר שעומד שם לא מעט שנים באיזו גינה ממש על הפינה והוא לא משמש לטיולים כמו האוטובוס עם השתי קומות שאחאב הביא לפה (לפעמים אני לא יודעת אם אני כותבת לאמנון או לאחאב) 

        24/3/15 09:17:
      ועל כך נאמר "רבותי ההסטוריה חוזרת"... לצערנו הרב, אנו עדין סופרים את מתנו.
        24/3/15 08:29:
      תודה על הסיפורים והיצירות. (לא הצלחתי לככב לך)
        24/3/15 07:32:
      בין הזכרונות יש רגעים של כאב
        23/3/15 21:56:

      אחאב היקר.


      התענגתי לקרוא על הזכרונות
      ואהבתי את היצירות.
      המשך שבוע נעים וחמים.
      בברכה

      אהובה.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      א ח א ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין