כותרות TheMarker >
    ';

    פוסט על אהבה וחושך ועל תיאוריות אישיות (לעיתות סערה ארוכה במיוחד)

    21 תגובות   יום שני, 18/2/08, 20:00
     

    "סיפור  על אהבה וחושך" הוא ספר בו שוטח עמוס עוז את סיפורם של ארבעה או חמישה דורות מבני משפחתו.  בפוסט זה אבדוק את דמותה של פניה, אימו של עוז, דרך שלוש תיאוריות אישיות: תיאורית יחסי אובייקט של מלאני קליין, תיאוריית הנרקיסיזם של אליס מילר ולסיום קצת פרויד, שכנראה אני לא יכולה בלעדיו...

    תקציר הסיפור, למי שקרא ולמי שלא:

    בראשית הספר מתוארת משפחת קלוזנר, כפריים מיערות ליטא ומלומדים מאודסה, בהם סבו של עמוס עוז מצד אביו, אלכסנדר קלוזנר, רומנטיקן מושבע, לאומן נלהב, משורר ורודף נשים המוקף לעת זקנתו באהבת נשים, סבתו, שלומית לוין, אישה אירופית בעיני עצמה שהלוונט מעורר בה תיעוב ופחד, ואחי סבו, הפרופסור הנודע יוסף קלוזנר. אף משפחת אמו של עוז מצוירת כאן על פני יריעה רחבה: החל באבי - סבו, אפרים מוסמן, שבהיותו בר - מצווה השיאוהו לילדה בת שתים - עשרה, דרך סבו של עמוס עוז, נפתלי הרץ מוסמן, שנמסר בילדותו להיות שוליה של נסיכה רוסית ועשה חייל וסופו שעבד לעת זקנתו כעגלון במפרץ חיפה, ועד לדורות האחרונים. בלב הספר משתרע סיפורן של שלוש אחיות, אמו של עמוס עוז ושתי אחיותיה, כמו גם סיפור נישואיהם של הורי עוז, נישואים מלאי עדינות וייסורים, שהסתיימו בהתאבדותה של האם בעלת הנפש המלנכולית ובהשתנותו של האב, אינטלקטואל שלא זכה להגשים את חלומותיו ושימש רוב חייו ספרן בספרייה הלאומית.

    פניה מוסמן, אמו של עוז, נולדה במציאות אחת, חונכה במציאות אחרת וחיה לבסוף במציאות שלישית. משפחת המקור של פניה, היתה שייכת למעמד החברתי הבינוני ושורשיה ינקו מן התרבות הפולנית. עלייתה של המשפחה לארץ ישראל התחוללה בצל האיום הקיומי ההולך ומתחזק שהשליטו הזרמים האנטישמיים בפולין ובארצות הבלטיות בשנות השלושים.

    טרם עלייתה למדה פניה מוסמן בגימנסיה "תרבות" (גימנסיה פרטית) ברובנו, מה שמורה על נטיותיה הציוניות ועל מעמדה הכלכלי המוצק של המשפחה.  העלייה לארץ אמורה היה להיות רכה ביחס, כיוון שפניה ידעה עברית עוד מתקופת הלימודים בגימנסיה וכמו-כן העלייה לא גזרה עליה, כמו על רבים אחרים, ניתוק ממשפחתה. אריה ופניה קלוזנר עלו יחד עם הורים, אחיות ודוד. למרות כל זאת, למרות שהחברה אליה הגיעו היתה משאת נפשם, ולמרות שלא נקרעו מחיק משפחתם, המפגש עם הארץ היה רווי אכזבה ותחושת החמצה. הם הגיעו לארץ נחשלת ודלת אפשרויות. אביו של עוז, אריה קלויזנר, מלומד ושולט בשפות רבות, הכין עצמו לקריירה אקדמית באוניברסיטה וסיים, כאמור, כספרן. פניה קלויזנר עצמה השלימה לימודי היסטוריה  ופילוסופיה באוניברסיטה העברית (הישג יוצא דופן באותם ימים, במיוחד עבור אישה), אך בילתה את רוב זמנה בין ארבע קירות ביתה ומדי פעם לימדה שיעורי פסנתר.     

    על המציאות המשפחתית בה גדלה פניה אפשר ללמוד מן הקטע הבא:

    "נישואיהם של איטה והרץ מוסמן החזיקו מעמד, בחישוק שפתיים, כשישים וחמש שנים של עלבונות, עוולות, השפלה, התפייסויות, חרפה, הבלגה ונימוסים הדדים חרוקי שן: סבי וסבתי מצד אמי היו שתי נפשות שונות ומרוחקות זו מזו עד ייאוש, אבל הייאוש הזה נכלא בחדרי חדרים, ננעל על מסגר ובריח, איש לא דיבר בו אצלנו, ואני יכולתי לכל היותר לחוש בו במעומעם בשנות ילדותי כמו ריח חנוק של בשר ההולך ונחרך שם אט-אט מעבר לקיר.

    שלוש בנותיהם, חיה, פניה וסוניה, ראו את עומק הסבל וחיפשו דרכים להקל את ייסוריי חיי הנישואים של הוריהן. שלושתן כאחת התייצבו כל השנים בלי שום היסוס לצד אביהן ונגד אמן. שלושתן סלדו מפני אמן, פחדו ממנה, התביישו בה וחשבוה לאשת מדנים המונית ושתלטנית עד דכא. בעת ריב היו מאשימות זו את זו: "רק תסתכלי על עצמך! את הולכת ונעשית בדיוק, אבל בדיוק, כמו מאמה!"" (עוז, 2005: 175).

    מתוך הכתוב לא ניתן להבין במדויק מה ציפתה פניה קלויזנר מחייה, אך יש להניח שהחיים הדלים והמשמימים בדירה הצרה והעלובה, שבתיאורה נפתח הספר, לא היו החיים שלקראתם היא הכינה את עצמה. הדמות המעודנת, שידעה להפוך על-ידי צעיף או מטפחת לבוש שגרתי להצהרה אופנתית, שנוכחותה ודבריה פעלו כמגנט על סביבתה, לא התאימה לחיי המצוקה והמחסור שנגזרו עליה.

    משפחת עוז היתה משפחה זעיר בורגנית, עם יומרות בורגניות. החליפה של האב, הארנק של האם, היו הצהרות על הסטטוס הגבוה ביחס של המשפחה. מבחינה כלכלית, אפשר שלא היה הבדל בינה לבין משפחת פועלים אך מבחינת הדימוי העצמי, מבחינת ההשתייכות התרבותית, הם ראו את עצמם כבני המעמד הבינוני, על נימוסיו האירופיים ושפת הדיבור הגבוהה.  על המחסור הכלכלי ניתן ללמוד מהחיסכון במים ובחשמל, מכך שאסור היה להותיר אוכל בצלחת ומן התבשילים הזולים שהכינה האם. במילים אחרות, משפחת עוז ניסתה לכסות על הירידה ברמת החיים בעקבות העלייה לארץ והעמידה פנים כאילו מדובר במשפחה זעיר בורגנית, העמדת פנים שניתן להניח כי היה בה משהו מחניק וכובל.

    בנוסף לכל אלה, מתוארת בספרו של עוז החברה הירושלמית בה מעמד הנשים היה נחות מזה של הגברים (ניתן ללמוד מכך על היחסים המתוארים בן הדוד יוסף קלויזנר ואשתו ומיחסיהם של עגנון ואשתו). אחיותיה של פניה שהתיישבו בתל-אביב, חוו חיים מלאי סיפוק ועשייה. פניה הירושלמית נדחקה לשולי הפעילות והדיון האינטלקטואלי. בכל פעם שהיתה פוצה את פיה בחברת הגברים הירושלמית, היתה משנה את כיוון הדיון ונימתו.

    פניה קלוזנר, שהכינה עצמה לחיים של עשירים מחוץ למשק ביתה, מצאה עצמה נעולה בביתה, עסוקה בכיבוס, בישול וניקיון, כשהספרים הם מפלטה היחיד. מיעוט מקומות העבודה הזמינים לנשים, הנטייה המסורתית והשמרנית בחברה היהודית בירושלים והמגמה לדחוק את הנשים מחוץ למעגל השיח, עשו את עולמה של פניה קלוזנר, לעולם צר ומדכא.

    אהבה וחושך כטוב ורע

    שמו של הספר "סיפור על אהבה וחושך" היה זה שהזמין אותי לבחור בתיאוריה הראשונה על-פיה אנסה להתייחס לדמותה של פניה מוסמן, תיאורית יחסי האובייקט והדחף של מלאני קליין. בפרק זה אביא מושגים בסיסיים מתוך תיאוריה זו, דרכם אנסה לבדוק כיצד השפיעו שנות ינקותה של פניה  ויחסיה עם אמה בתקופה זו, על אישיותה הבוגרת .

    על פי קליין (קליין, 1946: 177-193) ההתפתחות האנושית מלווה במעברים בין שתי עמדות המעוררות חרדות: החרדה הפרנואידית-סכיזואידית מפני הרס העצמי על-ידי העצמי או על-ידי האחר, והחרדה הדיכאונית מפני הרס האחר על-ידי העצמי. שתי החרדות הבסיסיות הללו, החרדה להיהרס והחרדה להרוס,  מגדירות את שני הרגשות המשמעותיים ביותר של האדם: פחד ואשמה. הפחד מתקיים מאיום האחר על האני והאשמה, המתפתחת יותר בעמדה הדיכאונית, הינה תוצאה של הפחד מגרימת נזק לאחר.

    העמדה הסכיזו-פרנואידית, הראשונית יותר מבין השתיים,  נחוות כחוסר יכולת להכיל בתוך הנפש את הטוב והרע  ומכאן מובילה לפיצולם. העמדה הדפרסיבית, לעומת זאת, נחוות ביכולת אינטגרציה בין הטוב והרע והאובייקט בעמדה זו נחווה כשלם.

    כמובן, בהתייחס לדמותה של פניה מוסמן, ניתן לומר כי עצם התאבדותה בגיל שלושים ותשע מעיד על יצר מוות גדול מיצר החיים ועל חוסר יכולת לשאת שני יצרים אלו יחדיו. עוד אפשר ללמוד על חוסר היכולת לאינטגרציה בין טוב לרע מיחסיה של פניה להוריה אשר קיבלו כל אחד תפקיד מובהק: האם כהתגלמות הרוע והאב כהתגלמות הטוּב. אומנם, שלושת האחיות היו "מאוהבות עד הצוואר באביהן" (עוז,2005: 176) וסלדו מאימן, אך על הפיצול יוצא הדופן שחוותה פניה  ניתן ללמוד מדבריה של חיה אחותה כפי שסיפרה אותם לעוז: "פניה, יותר מכולנו, היתה בצד של פאפא והתנגדה לשלטונה של מאמה." (עוז, 2005: 201).

    חוסר היכולת לשאת את הטוב והרע ביחד מבוטאים גם בקטע הבא (גם הוא מדברי חיה האחות על פניה):

    " אבל אמא שלך, כאילו פתאום היא עושה מרד, היא פשוט התחילה לבזות במילים את הציור האומנותי הזה שתלוי אצלנו בחדר האוכל כל השנים. ביזתה אותו שהוא ממתק את המציאות! כוזב! שבחיים הלוא יש לרועי צאן רק סמרטוטים ולא בגדי משי, ופנים עם פצעי קור ורעב ולא פני מלאך, ושערות מלוכלכות עם כינים ופרעושים ולא תלתלי פז כאלה. ושככה להתעלם מן הסבל זה רע כמעט כמו לגרום סבל, ושהציור הזה הופך את החיים לאיזה בונבוניירה שוויצרית.

    אולי אמא שלך זעמה על הציור שהיה בחדר האוכל מפני שהחודוז'ניק שצייר אותו עשה את התמונה ככה שייראה כאילו כבר אין יותר בעולם שום אסונות. אני חושבת שזה מה שהכעיס אותה ." (עוז, 2005: 218).    

    בניסיון לבדוק היכן בתהליך ההתפתחות של שתי העמדות הללו התקבעה פניה, אטען כאן כי היא השלימה את תהליך בניית העמדה הסכיזואידית- פרנואידית, החלה בבניית העמדה הדפרסיבית, אך לא השלימה אותה.    

    החוויה הנפשית של האדם מתבססת על פי קליין (דורבן, 2002: 9 ) בשנות הינקות מתוך יחסי הגומלין בין שלושה יקומים: הגופני, האימהי והפנימי. על פי קליין לכל תחושת גוף קיים ייצוג ביחס הרגשי אל האם וכך: "המפגש הראשוני של התינוק עם עצמו מתווך על-ידי האם או השד שלה. באמצעות גופה הוא פוגש לראשונה את אחיו , את אביו ואת הסיפוק או התסכול שבחוויה אנושית. האם אינה רק מקור הזנה פיסי, אלא גם נקודת התייחסות נפשית מרכזית, המגדירה רגשות ובו בזמן משמשת גם כאתר פסולת נפשית שהתינוק מרוקן לתוכו בפנטסיה את כל מה שאינו נסבל עבורו."(שם, שם).

    אמה של פניה, כפי שהיא מוצגת בסיפור, הינה דמות חסרת כל רגישות לסבביה ואינה קשובה לצרכים הפיסיים והנפשיים של ביתה:

    " ... זה היה כיסא המלכות של מאמא, סבתא שלך: שם היא היתה יושבת לה או לפעמים עומדת נשענת בשתי ידיים על מסעד הכיסא, כמו קפיטן על גשר הפיקוד, ומשם היא היתה מחלקת פקודות והוראות למבשלת ולמשרתת ולכל מי  שנכנס למטבח...באופן כזה היא יכלה לנהל את כל שדות הקרב שלה מן העמדה הזאת, שהיו קוראים לה אצלנו גבעת נפוליאון.

    לפעמים מאמה היתה עומדת שם ושוברת ביצים לתוך קערה ומכריחה את חיה, את פניה ואותי לבלוע צהובים לא מבושלים של ביצים- אלה שנקראים חלמון?- היינו חייבות לבלוע את הדבר הצהוב הדביק הזה בכמויות למרות  ששנאנו אותו ונגעלנו ממנו, כי היתה אז דעה מקובלת שהצהוב של הביצה מחסן אותך מפני כלל המחלות... את פניה, אמא שלך, היא הכריחה לבלוע הכי הרבה חלמונים כאלה, מפני שהיא היתה הילדה הכי חלושה וחיוורת.

    מבין שלושתנו, אמא שלך היתה זו שהכי הרבה סבלה מאמנו, שהיתה אישה קולנית וקצת צבאית כזאת, כמו פלדפבל, כמו קורפורל... פניה, יותר מכולנו, היתה בצד  פאפא והתנגדה לשלטונה של מאמה. אני חושבת שגם הוא, פאפא, אהב את פניה אהבה מיוחדת." (עוז,2005:  200-201).   

     ניתן לשער כי פניה, בהתמודדות עם אובייקט מעין זה בשנות ינקותה, פיתחה דפוס של חוסר אונים מול החדרת חומרים זרים. חוסר הרגישות של האם לצרכים הגופניים והרגשיים של פניה לא אפשרה בנייה של מציאות תומכת  אשר סוללת את הדרך להבנת הדחפים, הצרכים והשפעתם על ההתנהגות. אם המייצרת תנאים מאפשרים וחיוביים משנה אט אט את האמונה של התינוק ביכולת שלו לתקוף ולהרוס אותה (Segal, 1964: 69-70). במקרה זה, האם לא נתנה מקום להשפעת התינוקת עליה ולכן לא אפשרה אינטגרציה בריאה. בנוסף, באותו אופן שילד לומד על חוסר יכולתו להרוס את האחר, לומד הילד גם את מגבלות אהבתו. עם גדילת כוחות ה"אני" הוא מגלה יותר ויותר אמצעים להשפיע על המציאות החיצונית (שם, שם). בתנאים בהם פניה גדלה כנראה ולא התאפשרה  התפתחות כוחות ה"אני" וחיזוקם, כוחות האמורים לתת את הכלים להתמודד עם המציאות החיצונית. אולי משום כך, בהתמודדותה כבוגרת, העדיפה פניה לסגור עצמה לתוך עולם הפנטזיות. נראה כי לא חוותה יכולת לשנות ולהשפיע על המציאות:     

    "פניה כתבה לי בערך ככה: שהתורשה וגם הסביבה שחינכה אותנו וגם המעמד החברתי, כל אלה הם כמו קלפים שאותם מחלקים לך באופן עיוור לפני התחלת המשחק. בזה אין שום חופש: העולם נותן ואתה פשוט לוקח מה שנתנו לך, בלי שום אפשרות לבחור. אבל, ככה אמא שלך כתבה לי  מפראג, השאלה היא מה כל אחד עושה בקלפים שחילקו לו? הלוא יש מי שמשחק באופן יוצא מן הכלל בקלפים לא כל-כך טובים, ויש מי שבדיוק להיפך- מבזבז ומפסיד הכל אפילו בקלפים נפלאים! וזהו כל החופש שלנו: החופש איך לשחק בקלפים שחילקו לנו. אבל גם החופש איך לשחק, כתבה פניה, תלוי באופן אירוני במזל של כל אחד, בסבלנות, בתבונה, באינטואיציה, בהעזה. והרי כל אלה הם גם כן בסך הכל רק קלפים שמחלקים או לא מחלקים לנו לפני המשחק בלי לשאול אותנו? ואם ככה, אז מה סוף-סוף כן נשאר לנו בתור חופש הבחירה?

    לא הרבה, כתבה אמא שלך, לא הרבה, אולי נשאר לנו בסך הכל רק החופש לצחוק ממצבנו או להתאבל עליו, להשתתף  במשחק או להסתלק, לנסות פחות או יותר להבין מה יש ומה אין או לוותר ולא לנסות להבין, ובקיצור - הבחירה היא בין לעבור את החיים האלה בערנות או במין נמנום." (עוז, 2005: 194-195).

      

    תפקיד נוסף של כוחות ה"אני", כוחות שבנייתם לא הושלמה אצל פניה, הוא לאפשר לאדם להבין את המציאות החיצונית לו. כוחות האני הם המסננת דרכה האדם קורא את המציאות, בין היתר המציאות החברתית. הקטע הבא מראה כי גם בעניין זה לא תפקדו כוחות ה"אני" של פניה די צרכם:

    " אני זוכרת כמו היום שלאמא שלך יצא פתאום משפט כזה, משפט משונה כזה, שאם פותחים לבן-אדם את הראש ומוציאים את המוח אז תכף ומיד רואים שהמוח שלנו הוא בסך הכל כרובית... אני כבר אפילו לא זוכרת באיזה קשר פניה אמרה את זה, אבל אני זוכרת שמאוד מאוד צחקנו, לא יכולנו להפסיק לצחוק, היו לי דמעות מרוב צחוק,אבל היא אפילו לא חייכה. לפניה היה לפעמים מן מנהג כזה, להגיד בכל הרצינות משהו שכולם יצחקו, והיא ידעה שיצחקו, אבל היא לא היתה מצטרפת לצחוק שהיא גרמה לכולם. פניה היתה צוחקת רק במקומות שהתאימו לה,לחוד, לא ביחד עם כל האחרים אלא היתה צוחקת דווקא כשאף אחד לא ציפה שיש במה שמדברים עליו צד מצחיק- דווקא אז אמא שלך היתה פורצת פתאום בצחוק... ברגע שפניה ככה הכניסה פתאום את היבלת המגעילה של באשקה בדיוק באמצע בין אפלטון ובטהובן, שוב כולנו התחלנו להתגלגל שם מצחוק, חוץ מאמא שלך שרק הסתכלה על כולנו בתימהון כאילו לא הכרובית שלה מצחיקה אלא דווקא אנחנו".   (עוז, 2005:  193-194).

    לאורך כל פיתוח העמדה הדיכאונית, אומרת קליין, ה"אני" מתחזק על יד הצמיחה הפיזית שלו ועל ידי הטמעה של אובייקטים טובים המופנמים בתוכו ובתוך האני העליון. כששלב זה של ההתפתחות הושג התינוק יוצר קשר עם המציאות. נקודת הקיבעון של המחלות הפסיכוטיות נמצא בעמדה הפרנואידית-סכיזואידית ובתחילת העמדה הדיכאונית. כשבמהלך ההתפתחות הנסיגה מובילה לנקודות המרוחקות האלה, נגרם  אובדן תחושת המציאות והפרט הופך להיות פסיכוטי. לעומת זאת, אם העמדה הדיכאונית הושגה ולפחות נבנתה חלקית, הקשיים איתם מתמודדים בשלבים המאוחרים יותר יהיו במקורם נוירוטיים ולא פסיכוטיים. פניה כנראה הצליחה לבצע אינטגרציה מסוימת של טוב ורע אך לא התגברה לחלוטין על הפיצול. האגו לא מצא דרך מספיקה להתחזק דרך הפנמת אובייקטים טובים וקשה לומר שהיא הצליחה לעבור את שלב העמדה הדיכאונית. משום כך פניה אינה מתפקדת כאישיות פסיכוטית (מה שהיה קורה לו היתה מקובעת בשלב התפתחות החרדה הסכיזו- פרנואידית) אך חוסר הכוחות של ה"אני" הביא אותה למשבר דכאוני ולאובדנות. אולי ניתן להניח שאביה של פניה, שסיפק אובייקט טוב, היה זה שהביא להשלמת השלב הסכיזואידי-פרנואידי.     

    לסיום, ככל שהעמדה הדיכאונית מתקדמת ונבנית, האופי של האני העליון משתנה והאובייקטים האידיאליים והאובייקטים הרודפניים שהופנמו בעמדה הסכיזו-פרנואידית יוצרים את השורשים הראשונים של האני העליון. אובייקט רודפני, שלילי בבסיסו,  נחווה כתליין חסר חמלה ודורשני. האובייקט האידיאלי שאיתו ה"אני" רוצה להזדהות הופך להיות החלק של האני העליון שנקרא ה"אידיאל של האני", אף הוא לעיתים רודפני בגלל הדרישות הקיצוניות לשלמות. בהקשר זה, אפשר להניח כי גם הקיבעון של אריה קלוזנר,  בעלה של פניה, בשלב התפתחותי זה, התחלת השלב הדפרסיבי, משתקף בכך שהוא עסוק עם האובייקט האידיאלי: ההפנמה של הדוד המפורסם, יוסף קלוזנר.

    מכיוון שבעמדה הדיכאונית האובייקטים האידיאליים והרודפניים מתקיימים זה לצד זה, האני העליון נעשה יותר אינטגרטיבי ומורגש כאובייקט מופנם שלם ואהוב בצורה אמביוולנטית. פגיעה בצמיחה של האני העליון כאובייקט, מעורר רגשות אשמה והאשמה עצמית. בשלבים התחלתיים של העמדה הדפרסיבית האני העליון עדיין מורגש כמאוד נוקשה ורודפני, אך ככל שהיחס לאובייקט השלם הולך ונבנה, האני העליון מאבד מתכונותיו המפלצתיות ומתקרב יותר לדמות ההורים הטובים והאהובים. אני עליון כגון זה מפסיק להיות אך ורק מקור להאשמה עצמית והופך להיות אובייקט של אהבה הנחווה על-ידי הילד כבן ברית במאבק שלו נגד הדחפים ההרסניים. כפי שטענתי, לשלב זה פניה התקשתה להגיע ועל-כן היתה אכולת רגשי אשמה שהצליף בה האני העליון שלה, אני עליון שכנראה תפקד כתליין יותר מאשר כבן-ברית:

    " פעם אחת ראיתי מתוך מערת-ארבעים-השודדים שהיתה לי ברווח שבין הארון והקיר איך סבתא, אמא של אמא, שבאה לירושלים מהצריף המכוסה נייר זפת ביציאה מקריית מוצקין, התרתחה איומות על אימי, נופפה מולה במגהץ בעיניים רושפות התיזה על אמי דברים נוראיים ברוסית או בפולנית מעורבת ביידיש... אמנם אמי לא ענתה אף במילה אחת על האלות הרועמות של אמה כי אם ישבה בכיסא הקשה, הכיסא הלא מרופד וחסר המשענת שהיה בפינת החדר, די זקופה ישבה, ברכיה ישרות וצמודות ושתי ידיה מונחות בלי תנועה על ברכיה וגם עיניה היו מושפלות אל ברכיה כאילו הכל היה תלוי בברכיים שלה. כמו ילדה נזופה ישבה שם אמי וכשאמא שלה ירתה בה שאלה רעילה אחרי שאלה רעילה, כולן שאלות לחות, תוססות מרוב צלילי זשצס ושצ'שטז', לא השיבה אמי אף מילה ורק עיניה היו מושפלות אל ברכיה עוד יותר בברכיה. שתיקתה הרתיחה את סבתא עוד כפליים משהרתיחה אותה שתיקתה הקודמת של אמי ופתאום, כמו יוצאת לגמרי מדעתה,  עיניה רושפות ופניה מזואבים מרוב זעם וריר של קצף מלבין לה בזוויות שפתיה הפעורות ושיניה נחשפות לטושות מתוך לסתותיה, הטיחה סבתא בכוח, כמצנפת אל הקיר, את המגהץ הלוהט שהיה בידה, ובעטה והפכה את קרש הגיהוץ ויצאה וטרקה את הדלת עד שכל זגוגיות החלון וכן האגרטל והספרים נרעשו וצלצלו מכל  עבר.

    ואמי שלא ידעה שאני מציץ קמה פתאום מכיסאה והחלה להעניש את עצמה, סטרה על שתי לחייה ומרטה שערות ותפסה קולב והכתה בו על ראשה ועל גבה עד שהיו לה דמעות..." (עוז, 2005: 284).        

     

    אהבה וחושך כגרנדוזיות ודיכאון

    לאחר בחינת אישיותה של פניה על פי יכולת האינטגרציה בין טוב לרע, אנסה בפרק זה להתבונן על נפשה כעל מטבע אחר, מטבע הנרקיסיזם אותו טבעה אליס מילר, ששני פניו הם הגרנדיוזיות  והדיכאון (מילר, 1992: 51-87).

    על-פי מילר לכל ילד יש צורך נרקיסיסטי שאמו תבין אותו, תכבד אותו ותשקף את צרכיו. במידה והאם מספקת את צרכיו אלו של ילדה, או אז מתפתח בקרב הילד "אני" נרקיסיסטי בריא שמשמעו ידיעה חד-משמעית שרגשותיו של הילד, ולאחר מכן של האדם הבוגר, שייכים לו עצמו. התחושה המתפתחת היא של וודאות התחושות ושל יכולת לבטא אותם: את העצב, את התוקפנות ואת האהבה, בלא להסתכן באובדן אהבתו על ידי הזולת. במידה והאם אינה אובייקט משקף, חסרת ביטחון או עוינת, לא יוכל הילד להישען על המשוב הרגשי שלה, כלומר על הפרטנר הסימביוטי שלו.  ההפרעה הנרקיסיסטית שתתפתח כתוצאה מהורות שכזו יכולה לקבל ביטוי בגוונים שונים של הרצף ששני קצותיו  הם הגרנדיוזיות והדיכאון (מילר,1992: 53-54).

        מן הקטעים שציטטתי בפרק  הקודם ניתן ללמוד כי ללא ספק אמה של פניה היתה אם לא קשובה, לא משקפת ועוינת. טענתי בהקשר לתיאוריה זו היא כי כתוצאה מההתמודדות עם האובייקט האימהי המתואר, פתחה פניה אשיות דיכאונית בבסיסה עם סממנים גרנדיוזיים. ראשית, לפני בחינת ה"הוכחות" לגוונים השונים של הגרנדיוזיות ובעיקר לדיכאון המרכיבים את אישיותה של פניה, ניתן ללמוד על אישיותה הנרקיסיסטית מתוך תפקודה כאם. בהקשר זה טוענת מילר (שם,שם) כי ילד המשמש כאובייקט נרקיסיסטי עבור אימו סביר כי יפתח יותר את תפקודו האינטלקטואלי ולא את זה הרגשי. האינטלקט ישמש במקרה זה כהגנה ותחתיו תתפתח לה ההפרעה הנרקיסיסטית. הקטעים הבאים מציגים כיצד פניה תרמה לבניית הנדבך האינטלקטואלי של בנה בכדי לענות על צרכיה הנרקיסיסטיים שלה עצמה:

    " כל מה שלא זכו לו בחייהם, כל מה שלא ניתן להם, העמיסו הוריי על כתפיי...אמי, כך נדמה לי, רצתה שאגדל ואביע במקומה את מה שלא ניתן לה להביע.

    בשנים שלאחר מכן הם היו מזכירים לי שוב ושוב, בגיחוך מהול בנחת-רוח מסותרת היטב הם היו מזכירים לי, לעיני הזרחים והרודניצקים והחננים והבר -יצהרים והאברמסקים הם נהנו תמיד להזכיר לי איך כשהייתי בן חמש, אולי שבועיים- שלושה אחרי שתפסתי את האותיות, כבר לקחתי וכתבתי באות רבועה על גבי כרטיס של אבא את ההכרזה: "עמוס קלוזנר סופר", והצמדתי בנעץ אל דלת החדרון שלי (עוז, 2005: 307-308).

    "... כשהייתי בן קצת יותר מארבע... אמי ואבי היו מזכירים לי לעיתים קרובות את הרגעים ההם, מפני שאהבו להתפאר באזני מכריהם כי הילד  עוד זכה לשבת על ברכיו של שאול טשרניחובסקי ולשחק לו בשפמו...תפקידי היה לדקלם למענם את הפזמון החוזר: "נכון. אני זוכר את זה מצוין"... מנהגם של הורי לחזור על הסיפור הזה ולדרוש ממני אישור אכן חיזק ושימר בי את זיכרון הרגעים ההם...אבל ההבדל בין הסיפור שלהם לבין התמונה שבזיכרוני, העובדה שהזכרון השמור עמי אינו רק בבואה לסיפורם של הורי אלא יש לו חיים ראשוניים משלו, העובדה שתמונת המשורר הגדול והילד הקטן על-פי דימויים של הורי אכן שונה במשהו מן התמונה המקובעת בי, הם ההוכחה לכך שהסיפור שלי אינו רק ירושת סיפורם: אצל הורי, המסך נפתח והילד הבלונדיני יושב לו במכנסיו הקצרים על ברכי ענק השירה העברית, ממשש ומורט בשפמו... לפי גרסת אבי... הוא נשק לי על ראשי,  נשיקה שהורי ראו בה אות לבאות, כעין משיחה בשמן, כאילו, נניח, פושקין הוא שרכן ונשק כך לראש טולסטוי הפעוט." (עוז, 2005: 44-45).   

    הדיכאון, על פי מילר (מילר 1992: 75), הינו אות לאובדן האני ולהתכחשות לו, התכחשות שמקורה בצורך להסתגל למציאות מתוך החרדה לאבד את אהבתו של האובייקט. הדיכאון מצביע על הפרעה מוקדמת מאוד, מגיל הינקות, בו היה חסך בתחומי רגש מסוימים הנחוצים לבניית ביטחון עצמי יציב. הוא מופיע לעיתים כתוצאה מקריסת הגרנדיוזיות, קריסה שללא ספק חוותה פניה עם הגיעה לארץ. פניה, שהיתה אישה משכילה וציפתה לחיים מעניינים ומלאי סיפוק, חיה בסופו של דבר בארץ נחשלת, ללא עשייה מרובה ונשואה לאדם שגם הוא אינו מממש את הפוטנציאל הגלום בו. כל אלו, בתוספת התקרבותה של הזקנה, גם היא על פי מילר (שם,שם) גורם בהתחזקותו של הדיכאון מול הגרנדיוזיות, היו שהביאו למשבר האובדני של פניה:

    "בת שלושים ותשע היתה אמי במותה... עשר-עשרים שנה אחרי שסיימו את לימודיהן בגימנסיה "תרבות", כאשר ניחתו על אמי ועל לילנקה ועל עוד כמה מחברותיהן חבטות-המציאות בירושלים של חמסינים ושל עוני ושל רכילות רעה, כאשר הגימנזיסטיות הרגשיות האלה מצאו עצמן פתאום על רצפתן המחוספסת של חיי חולין  חיתולים בעלים תורים ריחות נפטלין וכיורי מטבח, התברר כנראה שהתפריט של הגימנסיה הרובנאית משנות העשרים כלל לא הועיל להן. רק הכביד. ... כעבור שנים אחדות, בשכונת כרם אברהם, ברחוב עמוס, בדירת המרתף הדחוקה והטחובה, מתחת לרוזנדורפים ועל-יד הלמברגים, בין גיגיות הפח והמלפפונים הכבושים וההרדוף ההולך ומתנוון בתוך פחית זיתים מוחלדת, כשהיא מוקפת כל היום ריחות כרוב כביסה דגים מתבשלים ושתן יבש, החלה אמי לדעוך. אולי מסוגלת היתה לעמוד, בשיניים קפוצות, מול אסון ואבידה. מול העוני. מול אכזבות חיי הנישואים. אבל, כך נדמה לי, בשום אופן לא יכלה לשאת את ההתרפטות."  (עוז,2005: 150-151).

    את מצב הרוח הירוד של פניה, אחד ממאפייניו הבולטים של הדיכאון, ניתן לחוש בקטע הבא:

    "ואילו אמי, מצידה, חיתה על-פי הקנון הרומנטי האחר, זה התפריט המופנם, המלנכולי, הערירי- המינורי, המתובל בייסוריהם של בודדים שבורי-לב ועתירי-נפש, הרווי כל מיני ניחוחות סתיו עמומים של דקדנס ושל "דמדומי המאה".  (עוז, 2005: 297).

    על פי מילר  ( מילר, 1992: 64-65 ) כאשר האב מהווה תחליף רגשי לאם, מתפתחת בשלב הטרום- אדיפאלי  ובשלב האדיפאלי עצמו גרנדיוזיות מאניפסטית בתחום הארוטי (כשמדובר בבנות). נשים אשר שירתו את אמן כמראה נרקיסיסטית יחפשו בעתיד את מעמדן המיוחד ביחס לגברים.   

    " אל אותו חדר עצמו ודאי הביא אבא  בפעם הראשונה, באחד מערבי שנת 1936, סטודנטית אחת, עצורה, יפה מאוד, כהת עור ושחורת עיניים, ממעטת במילים אך בעצם נוכחותה גורמת לגברים לדבר ולדבר בכל כוחם." (עוז, 2005: 163).

    לבסוף, מעניין להבחין כי עמוס, בנה של פניה, מתאר את המוות כגבר מאהב, מאהב אשר הצליח לבסוף למלא את משאלות ליבה של פניה, משימה בה נכשלו כנראה הגברים האמיתיים שסבבו אותה, משימת התשוקה הבלתי נלאית בה:

    "... משהו שגרם לאמי, כיוון שהחיים לא מילאו אף אחת מהבטחות נעוריה, לצייר לעצמה את המוות בדמות מאהב מסעיר אך גם חוסה ומרגיע, מאהב אחרון, מאהב מוזי שיחבוש סוף-סוף את פצעי ליבה הבודד?

    זה שנים רבות אני מתחקה על עקבותיו של הרוצח הזקן הזה, מפתה, ממולח ועתיק יומין, ישיש אשמאי ומגואל, נעווה מרוב זוקן אבל מתחזה שוב ושוב לנסיך חלומות רענן. זה ציידם הערמומי של שבורי הלב, זה המחזר הערפד שקולו מתוק מריר כקול מיתר עמום של צ'לו בלילות בדידות: נוכל קטיפתי, מעודן, אמן תחבולות, חלילן קסמים המושך אל חיק אדרת המשי שלו את המיואשים ואת הבודדים. רוצחן הסדרתי עתיק היומין של נפשות נכזבות." (עוז, 2005: 152).   

        

    אהבה וחושך כמין ומוות

    בפרק זה אתייחס לשני סיפורים שסיפרה פניה לבנה עמוס, בהתבסס על הטכניקה של פתירת חלומות על פי פרויד ואנסה לשער כמה שיותר השערות על מקורותיהם של התכנים הגלויים והתכנים הסמויים של הסיפורים, ולהסיק מסקנות על מרכיבים מאישיותה של פניה מצירוף שני הסיפורים יחדיו.

    הסיפור והחלום נוצר על פי פרויד  משרשרת אסוציאציות שהן קשר בין שני אלמנטים מחשבתיים או יותר. אסוציאציות, כפי שהן משתלשלות, מקבילות אצל פרויד  לארגון מורכב של הזיכרון. הוא השווה ארגון זה לארכיון המסודר לפי קריטריונים שונים אליהם ניתן לגשת בדרכים שונות (לפי סדר כרונולוגי, לפי סדר על פי חומרים וכו'). ארגון מסוג זה מתבסס על אמונה שהייצוג בזיכרון של אירוע יכול להימצא במערכות שונות. לפי תקופות ההתפתחות שלו, פרויד מארגן את הידע לפי מודלים שונים. מודל ה"טופיק" (topique), שאת המשגתו הראשונה פרסם בספרו "פירוש החלום", הינו מודל של מיקום. בדרך כלל מדברים על שתי תיאוריות "טופיות" של פרויד: הראשונה מבחינה בין הלא-מודע, התת-מודע והמודע, והשניה מבחינה בין האיד, האני והאני העליון (Laplanche et Pontalis, 1967: 484-488). 

    פירוש החלום הנו לב ליבם של התיאוריה והטכניקה של פרויד. לפי פרויד, הפירוש מוציא לאור מתוך הסיפור של החולם (התוכן הגלוי) את המשמעות של החלום כפי שהוא נמצא בתוכן הסמוי, אליו מובילות האסוציאציות החופשיות. המטרה העליונה של הפירוש היא להבין את התשוקה הלא מודעת והפנטזיות( שם,שם). כאן אנסה, על סמך גישה זו של פרויד, להבין את הסיפורים, כשבמקרה זה לא אוכל לבדוק עם פניה מה הן האסוציאציות שעולות בראשה בהקשר לחלומות, אך אוכל לנסות לקשר בין מה שידוע לי על עולמה הפנימי של פניה לסיפורים שסיפרה.

     

    הסיפור הראשון:

    מאחורי ההרים הגבוהים, מעבר לנהרות עמוקים ולערבות שוממות, היה היה כפר אחד, כפר קטן ונידח, שבקתותיו מטות לנפול. בקצה הכפר הזה, בצל יער אשוחים שחור, חי לו זקן עני אילם ועיוור, חי שם בלי מכר וקרוב, אללויב  היה שמו. הישיש אללויב היה קדמוני יותר מכל הזקנים שבכפר ומכל הזקנים שבעמק ובערבה. לא סתם בא בימים היה אלא ממש עתיק יומין. כל-כך נושן היה עד שעל גבו השפוף התחיל כבר להתפשט אזוב קל. במקום שיער צמחו על ראשו כל מיני פטריות שחורות ובמקום לחיים היו לו שקעים שבתוכם השתרגו  טחביות וחזזיות. מכפות רגליו של אללויב זה כבר החלו לבצבץ ולהתפתל שורשים חומים ובתוך ארובות עיניו הכבויות גחליליות נוצצות התמקמו. אללויב הישיש היה זקן יותר מן היער, זקן יותר מן השלג, זקן יותר מן הזמן עצמו. והנה יום אחד נשמעה שמועה, שבעומק הבקתה שלו, שתריסיה לא נפתחו אף פעם, מקנן אצלו עוד זקן אחד , צ'רניצ'ורטין, קדמוני עוד יותר מאללויב הישיש, עיוור עוד יותר ממנו, יותר עני , יותר אילם וכפוף וחרש ומשותק ומחוק כמו מטבע טטרית. היו מספרים שם בכפר, בלילות השלג, כי בשקט בשקט מפרנס הישיש המופלג אללויב את הישיש העתיק  צ'רניצ'ורטין , מנקה ורוחץ את פצעיו, עורך לו שולחן ומציע לו משכב, מאכילו בגרגירי יער, משקהו מי בור או מי שלג, ולפעמים בלילות הוא שר לו כמו ששרים לתינוק: ליו ליו ליו, אל תפחד אוצרי, ליו ליו ליו, אל תרעד, מחמלי. וכך הם נרדמים שניהם, חבוקים, הישיש והישיש שלו, ובחוץ רק רוחות ושלג. אם עוד לא אכלום הזאבים, הנה כך הם חיים שם שניהם עד היום בבקתה הדלה והזאב מיילל שם ביער ובארובה עוד הרוח נוהמת"   (עוז, 2005: 164 ).

    בהקשר לסיפור זה ניתן להעלות מספר נקודות התייחסות. הסיפור מהווה רגרסיה המבטאת אולי געגועים, הן בזמן ("קדמוני", "עתיק יומן", "מופלג", "ישיש", "זקן יותר מן הזמן עצמו") והן במקום המתואר כנוף ילדותה של פניה, יערות אירופה.  החלום מחזיר את פניה לתקופה מאוד קדמונית של חייה. ביתם של שני הזקנים ממוקם "בצל יער אשוחים שחור". היער, על פי פרויד, מסמל את האיד כמקום שהוא לא מתורבת, לא מסודר ולא מאורגן (פרויד, 1966: 103).

    מה שמפתיע, או אולי מבטא קונפליקט, הוא שתפקידי ההכלה, ההאכלה וההרגעה ממולאים על ידי דמות גברית ולא על-ידי דמות נשית. שתי דמויות הזקנים מאבדות מהאנושיות שלהן והופכות להיות משהו בין בן-אנוש לצומח כשגוף הגבר הופך להיות פורה ומטפורי לאדמה. את העובדה שפניה מקנה לגבר תכונות נשיות אפשר לקשר לשני רעיונות: יכול להיות שבפנטזיה של פניה ישנה אם קדמונית, ארכאית, שיש לה תכונות גבריות (בהקשר לתיאוריה של מלאני קליין). בנוסף,  ייתכן כי דמות האב הקיימת בתודעה של פניה הינה דמות שמספקת ומשלימה את מה שדמות האם לא היתה מסוגלת לתת לה.

    למעשה, זהו סיפור קדמוני שבו, למרות שהתפקידים שלוקחות הדמויות הם של  תינוק ואם, אין אבחנה מינית. שני הגיבורים הם גברים  ויש החלפה דורית: הצעיר מטפל בזקן. יכול להיות כי  קונפליקטים אלו קשורים לעולם רגשי של טרום התסביך האדיפאלי בו הילד מארגן את עולמו בין גברים ונשים, הורים וילדים.

    ניתן למצוא בתוכן הסמוי של הסיפור,אם נאנוס אותו על הדמות, לא מעט היבטים מורבידיים: אובדן האנושיות של הדמויות הנמצאות בין חיים למוות וכן הבקתה שדלתותיה לא נפתחות לעולם (היכולה להתפרש כארון מתים בתוכן הסמוי). באופן זה אפשר לומר כי החזרה לתקופה המוקדמת של ינקות יוצרת אסוציאציות של מוות. 

    אפשרות נוספת היא שהחלום מבטא פנטזיה לסבית בהקשר לאמא שלא היתה. החרדה מפני התוכן הלסבי עשויה להסית את התוכן הסמוי ולקבל ביטוי בתוכן הגלוי על-ידי שני גברים. כמו-כן ייתכן כי הסיפור נותן ביטוי לנוירוזה נרקיסיסטית. המושג נרקיסיזם מופיע פעם ראשונה אצל פרויד ב-1910 על מנת להסביר את בחירת האובייקט אצל ההומוסקסואלים (Laplanche et Pontalis, 1967: 261).

    אפשרות נוספת ברוח תיאורית פרויד, היא כי הסיפור מעלה משאלות סמויות של פניה לקשר אינטימי עם אביה. מכיוון שדמותה של אמה של פניה לא שמשה כדמות הזדהות עבורה, פניה מזדהה עם האב כדמות המטפלת. יחד עם זאת, בסיפור, ה"צעיר" (פניה?) חי באופן אינטימי עם האב ומטפל בו כאילו היה תינוק. כיוון שהאב משמש גם כאובייקט המשאלה וגם אובייקט ההזדהות תוצאת הסיפור הוא קשר אינטימי בין שני גברים.

     

    סיפור שני:

    " לפני שנים רבות חיו להם בעיירה שלווה אחת בארץ אנולריה, בפלך העמקים הפנימיים, שלושה אחים נפחים, מישה, אליושה, אנטושה. אנשים עבים ושעירים היו שלושתם, אנשים דוביים, כל החורף ישנו וישנו ורק בימי הקיץ היו יצקים מחרשות מפרזלים סוסים משחיזים סכינים מכתתים פגיונות מחסמים להבים חדים ומתיכים יצולים ישנים. יום אחד קם מישה, בכור האחים הנפחים, והלך לו אל פלך טרושיבן. ימים רבים נעדר, וכששב לא שב לבדו כי אם הביא עמו אישה- ילדונת צחקנית ושמה טטיאנה, טניה, טניצ'קה. היא היתה היפה בנשים ויפה ממנה לא נראתה בכל רחבי אנולריה. שני אחיו הצעירים של מישה חרקו שן ושתקו כל היום. בכל פעם שאחד מהם הביט בה היתה טניצ'קה זו נותנת קולה בצחוק פעמונים עד שהאיש נאלץ להשפיל את עיניו. ואם הביטה היא באחד מהם, גם אז היה האח שבחרה להביט בו נרעד וכובש את מבטו. רק חדר אחד לא גדול היה בבקתת האחים הנפחים, ובחדר הזה גרו מישה וטניצ'קה והכבשן והמפוח וכלי הפרזול והאח הפרא אליושה והאח השתקן אנטושה בין פטישי ברזל כבדים וקרדומים ואזמלים ומוטות ושרשרות וגלילי מתכת. כך אירע הדבר שמישה נדחף יום אחד אל כבשן ההיתוך ואת טניצ'קה לקח לו אליושה. שבעה שבועות היתה טניצ'קה היפה לאישה לאח הפרא אליושה עד שפטיש-הריקוע נפל עליו במלוא כובדו ומחץ וריסק את חזהו ואנטושה האח השתקן כבר את אחיו ובא במקומו וכעבור שבעה שבועות בשעה שאכלו הוא והיא פשטידת פטריות החוויר אנטושה פתאום והכחיל ונחנק ומת. ומאז עד היום הזה יש שבאים ויושבים שם בבקתה ההיא נפחים צעירים, נפחים נודדים מכל רחבי אנולריה, אבל לא היה עוד נפח שהעז להישאר שם שבעה שבועות תמימים: זה בא ושוהה שם שבוע, זה בא רק לשני לילות, וטניה? הלוא כל נפח בכל רחבי אנולריה כבר יודע שטניצ'קה אוהבת נפחים שבאים לשבוע, נפחים ליומיים שלושה, נפחים ללילה ויום, חצי עירומים הם עובדים לה בפרזול בריתוך וביציקה, אבל אין ולא תהיה לה אף פעם שום סבלנות לאורח ששוכח לקום וללכת. שבוע-שבועיים זה די, ושבעה שבועות איך אפשר?" (עוז, 2005: 166-167).          

    סיפור זה, בניגוד לקודמו, מלא ביצריות ובחיים הבאים לידי ביטוי בשלושת דמויות האחים ובכלי העבודה הסובבים אותם: "יוצקים מחרשות מפרזלים סוסים, משחיזים סכינים מכתתים פגיונות מחסמים להבים חדים ומתיכים יצולים ישנים". לא ברור מה בדיוק מסמלים שלושת האחים, האח הפרא, האח השתקן ומישה. ייתכן כי הם סימבולים לשלושת מרכיבי הנפש- האיד, האגו והסופר אגו או למודע, לתת מודע וללא מודע (או כמובן לדבר נסתר אחר). מותם של שלושת האחים גם הוא לא לגמרי ברור אך ישנה רמיזה כי האישה היא זו שהורגת אותם, הם מתים באופן סדרתי אחרי שבעה שבועות כשבסוף הסיפור אנו למדים כי מעל שבעה שבועות טניצ'קה אינה יכולה לשאת את חברתו של אותו גבר. אם כך הוא הדבר, ייתכן כי הסיפור מבטא את חששה של פניה מכוחות ההרס ויצר המוות שלה.   

    לסיום, ייתכן כי הסיפור, המבטא יצריות גדולה אצל פניה, הינו תגובה של קונפנסציה על חסך מיני.     

    הקטע הבא מתוך דבריה של האחות סוניה על דרך החינוך המיני שקיבלו פניה ואחיותיה, יכול להאיר על הקשר בין שני הסיפורים:

    "אני זוכרת שפעם שאלתי על זה את אמא שלי, והיא נבהלה וממש החווירה ואמרה לי סוניטשקה! אוי ואבוי! שתתביישי לך! ושתכף ומיד, את שומעת?! אבל תכף ומיד שתפסיקי לחשוב על דברים לא יפים כאלה ותתחילי לחשוב רק על דברים יפים! כי זה דבר ידוע סוניטשקה, שבחורה שחושבת אפילו רק בתוך הלב שלה מחשבות לא יפות, תכף ומיד היא מתחילה להצמיח שערות בכל מיני מקומות בגוף שלה, ומתחיל להיות לה גם קול עבה ומכוער כמו של גבר, ואחרי זה אף אחד לעולם כבר לא ירצה להתחתן איתך!"  (עוז, 2005: 196)

    כפי שאמרתי בפתיחתו של פרק זה, אומר לסיום כי ביכולתי רק לשער השערות: ייתכן כי אמה של פניה  החדירה בה אשמה באומרה שמחשבות על מין הן אסורות ושליליות וייתכן כי הפחד שמחשבות מיניות הורסות את נשיותה של פניה, הוביל לחשש המבוטא בסיפור הראשון שהוביל הוא לנושאים  של הומוסקסואליות ומוות.  

     

     

    ביבליוגרפיה, למי שרוצה לדעת עוד:

    1. דורבן, י. (2002). על אהבה, שנאה וחרדה- מבוא לחשיבה הקלייניאנית. בתוך: דורבן, י. (עורך), כתבים נבחרים (עמ' 7-38). תל-אביב: תולעת ספרים. 
    2. מילר, א. (1992). הדרמה של הילד המחונן, תל-אביב: דביר.
    3. עוז, ע. (2005). סיפור על אהבה וחושך, תל-אביב: הוצאת כתר.
    4. פרויד, ז. (1966). מבוא לפסיכואנליזה, תל-אביב: דביר.
    5. קליין, מ. (1946). הערות לכמה מנגנונים סכיזואידים. בתוך: דורבן, י. (עורך), כתבים נבחרים (עמ' 177-203). תל-אביב: תולעת ספרים.
    6. Laplanche J. et Pontalis J.B. (1967). Vocabulaire de la Psychanalyse , ed. P.U.F., paris.
    7. Segal H.(1964). Introduction a l'Oeuvre de Melanie Klein, ed. P.U.F, Paris,  p.69-85

    דרג את התוכן:

      תגובות (21)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/3/09 16:18:

      תודה ירדן (ולכל הקודמים ששחכתי להודות להם...).
        27/3/09 23:18:


      תודה על הפוסט,

      קראתי ונהנתי ממה שהבנתי.

        21/11/08 12:46:

      מרתק הניתוח

      ההשקעה לכתיבה

      אופן חשיבתך . . תודה!

      יא אללה שלך- אין כאן שירה מפגרת, לא ציצים גדולים וגם לא בלונד ועדיין קוראים את זה. סחתיין. מחכים ומרשים אבל זה כמו קונגו...
        14/11/08 18:41:


      ים תודות ,דברייך האירו בזמן והמקום,,

       

        24/7/08 18:10:
      אילו פנינים מסתתרות פה בקפה...
        25/3/08 08:45:

      פוסט מבריק.

      בכל מקרה אחד המפתחות החשובים יכול להיות החלומות של חנה גונן

      ("מיכאל שלי") על שני התאומים חליל ועזיז. חלומות שמבטאים יותר מכל

      את הרצון המודחק למחיקת (כמעט הייתי אומר "השמדת") האני.

      זה לא ממש התחום שלי אבל אשמח לדעת אם יש ספרות מחקרית

      (או כיוון מחקרי) על הגרנדיוזיות כחלק ממחיקת הגבולות ואיון האני

      (מנגנון של השמדה עצמית) בדרך לאיחוד המיוחל עם האובייקט

      הטוב והמיטיב ממנו הופרדנו בילדותנו....

        25/3/08 07:54:

      לא תכשל, המבחן עם חומר פתוח, ויהיו בו בעיקר שאלות על מצב רוח.

      צטט: סוכר בפלפל 2008-02-27 19:27:18

      מתי מועד ב'?

      א' בטוח אכשל.קורץ

       

        27/2/08 19:27:

      מתי מועד ב'?

      א' בטוח אכשל.קורץ

        23/2/08 20:54:

       

      צטט: limov 2008-02-23 20:21:02

       

      מעניין מאוד מה שאתה אומר.

      אני חושבת שאכן אפשר להריח את הגרנדיוזיות והדיכאון אצל עמוס עוז.  בעקבות דבריך אני נזכרת בסצנה מהספר שהשאירה בי תמיהות: הקטע בו עוז מספר על התאהבותו באשתו. יש משהו מאוד לא אמין, מאוד גרנדיוזי, בסיפור ההתאהבות שלהם. משהו שגרם לי אפילו לשאול את עצמי האם יכול להיות שהוא כותב את הדברים כך משום שהיא עדיין חיה ולה הוא חייב דין וחשבון, שלא כמו לדמויות האחרות שבספר. זו סצנה שנודפת ממנה גרנדיוזיות של התאהבות כמו בהוליווד, או לחלופין של התאהבות כמו זו של המכורים לדופמין.

      הספר שהבאת נראה מעניין, אחפש לי אותו. בכלל, הקרע שבין גרנדיוזיות לדכאון שכיחה יותר אצל גברים, כך אני נוטה לחשוב.

      תודה שקראת :))

       

       

       

      צטט: brand_nu 2008-02-23 13:49:42

      יקירתי,

      תוך כדי קריאת מאמרך מאיר העיניים המנתח את דמות אימו של עמוס עוז נזכרתי בהיסטוריה שלי עם כתיבתו ומה שהביא אותי בסופו של דבר להתרחק ממנו.

      גיליתי אותו בגיל 16 עם "ארצות התן" והתאהבתי בו ממבט ראשון. היתה לו בעיני כתיבה של גבר גבר (את זה אני מבין היום כמובן), וזה מתחבר באופן מצחיק למוניטין החארקות שיוחס לעוז בתוגבה למעלה. בכל מאודי רציתי להיות עמוס עוז עם השם הזה והכתיבה השרירית הזאת. במשך כמה שנים קראתי כל דבר פרי עטו, כמובן שתוך כדי כך התודעתי לעוד סופרים עדינים יותר שריככו אותי מעט: יורם קניוק, א.ב. יהושוע, ענגון וכ"ו...אבל את שוק חיי, ואת השינוי המשמעותי ביותר בתפיסתי מהי כתיבה חוויתי בגיל 19 כשהצטרפתי לסדנאת כתיבה עם עמליה כהנא-כרמון. זה לא המקום לספר על כל מה שלמדנו (חברי לסדנא ואני) מהאשה הענקית זאת,אומר רק שאחרי שקראתי אותה הבנתי מה כל הזמן הפריע לי בעוז. הוא לא אוהב את הדמויות שלו, אין בו חמלה עליהן, אפילו לא על אימו וכמובן שלא על עצמו. (דגל השנאה העצמית תמיד מתרומם אצלי כשאני נתקל במישהו שהחליף את שמו) התאכזרותו על דמויותיו, היא הלקאה עצמית במסווה של חתירה לאמת, ש"למד" מאימו כשצפה בה מכה את עצמה (סצינת המגהץ כמייצגת).

      אהבתו של עוז היא אהבה רעה, שנאת הקרבה והתעללות באובייקטים האהובים כהמשך לשנאה וההתעללות בסובייקט.

      התנודות בין גרנדיוזיות לדיכאון מאפיינות לטעמי את כתיבתו של עוז ולי אישית מסבירות למה כ"כ נדלקתי עליו כנער ולמה אין לי מה לחפש אצלו היום.

      כך גם היחס אל המוות כאל מאהב... ערפד (קישור מעניין לתיאוריה שלי...). כן, בתחושה שלי עזו הוא כותב ערפד המפתה את קוראיו למסכת מזוכיסטית של שנאה עצמית.

      לסיום אני רוצה להמליץ על ספר מצויין העוסק בדיכאון הגברי הסמוי שיכול להאיר כמה נקודות על כתיבתו ונפשו של עוז.

      "אני לא רוצה לדבר על זה" טרנס ריל בהוצאת עם עובד.

        תודה יקירתי על מאמר מעורר!

       

      מסתדר לי מאוד שסצינת התאהבות של עוז תהיה גרנדיוזית.

        23/2/08 20:21:

       

      מעניין מאוד מה שאתה אומר.

      אני חושבת שאכן אפשר להריח את הגרנדיוזיות והדיכאון אצל עמוס עוז.  בעקבות דבריך אני נזכרת בסצנה מהספר שהשאירה בי תמיהות: הקטע בו עוז מספר על התאהבותו באשתו. יש משהו מאוד לא אמין, מאוד גרנדיוזי, בסיפור ההתאהבות שלהם. משהו שגרם לי אפילו לשאול את עצמי האם יכול להיות שהוא כותב את הדברים כך משום שהיא עדיין חיה ולה הוא חייב דין וחשבון, שלא כמו לדמויות האחרות שבספר. זו סצנה שנודפת ממנה גרנדיוזיות של התאהבות כמו בהוליווד, או לחלופין של התאהבות כמו זו של המכורים לדופמין.

      הספר שהבאת נראה מעניין, אחפש לי אותו. בכלל, הקרע שבין גרנדיוזיות לדכאון שכיחה יותר אצל גברים, כך אני נוטה לחשוב.

      תודה שקראת :))

       

       

       

      צטט: brand_nu 2008-02-23 13:49:42

      יקירתי,

      תוך כדי קריאת מאמרך מאיר העיניים המנתח את דמות אימו של עמוס עוז נזכרתי בהיסטוריה שלי עם כתיבתו ומה שהביא אותי בסופו של דבר להתרחק ממנו.

      גיליתי אותו בגיל 16 עם "ארצות התן" והתאהבתי בו ממבט ראשון. היתה לו בעיני כתיבה של גבר גבר (את זה אני מבין היום כמובן), וזה מתחבר באופן מצחיק למוניטין החארקות שיוחס לעוז בתוגבה למעלה. בכל מאודי רציתי להיות עמוס עוז עם השם הזה והכתיבה השרירית הזאת. במשך כמה שנים קראתי כל דבר פרי עטו, כמובן שתוך כדי כך התודעתי לעוד סופרים עדינים יותר שריככו אותי מעט: יורם קניוק, א.ב. יהושוע, ענגון וכ"ו...אבל את שוק חיי, ואת השינוי המשמעותי ביותר בתפיסתי מהי כתיבה חוויתי בגיל 19 כשהצטרפתי לסדנאת כתיבה עם עמליה כהנא-כרמון. זה לא המקום לספר על כל מה שלמדנו (חברי לסדנא ואני) מהאשה הענקית זאת,אומר רק שאחרי שקראתי אותה הבנתי מה כל הזמן הפריע לי בעוז. הוא לא אוהב את הדמויות שלו, אין בו חמלה עליהן, אפילו לא על אימו וכמובן שלא על עצמו. (דגל השנאה העצמית תמיד מתרומם אצלי כשאני נתקל במישהו שהחליף את שמו) התאכזרותו על דמויותיו, היא הלקאה עצמית במסווה של חתירה לאמת, ש"למד" מאימו כשצפה בה מכה את עצמה (סצינת המגהץ כמייצגת).

      אהבתו של עוז היא אהבה רעה, שנאת הקרבה והתעללות באובייקטים האהובים כהמשך לשנאה וההתעללות בסובייקט.

      התנודות בין גרנדיוזיות לדיכאון מאפיינות לטעמי את כתיבתו של עוז ולי אישית מסבירות למה כ"כ נדלקתי עליו כנער ולמה אין לי מה לחפש אצלו היום.

      כך גם היחס אל המוות כאל מאהב... ערפד (קישור מעניין לתיאוריה שלי...). כן, בתחושה שלי עזו הוא כותב ערפד המפתה את קוראיו למסכת מזוכיסטית של שנאה עצמית.

      לסיום אני רוצה להמליץ על ספר מצויין העוסק בדיכאון הגברי הסמוי שיכול להאיר כמה נקודות על כתיבתו ונפשו של עוז.

      "אני לא רוצה לדבר על זה" טרנס ריל בהוצאת עם עובד.

        תודה יקירתי על מאמר מעורר!

       

        23/2/08 13:49:

      יקירתי,

      תוך כדי קריאת מאמרך מאיר העיניים המנתח את דמות אימו של עמוס עוז נזכרתי בהיסטוריה שלי עם כתיבתו ומה שהביא אותי בסופו של דבר להתרחק ממנו.

      גיליתי אותו בגיל 16 עם "ארצות התן" והתאהבתי בו ממבט ראשון. היתה לו בעיני כתיבה של גבר גבר (את זה אני מבין היום כמובן), וזה מתחבר באופן מצחיק למוניטין החארקות שיוחס לעוז בתוגבה למעלה. בכל מאודי רציתי להיות עמוס עוז עם השם הזה והכתיבה השרירית הזאת. במשך כמה שנים קראתי כל דבר פרי עטו, כמובן שתוך כדי כך התודעתי לעוד סופרים עדינים יותר שריככו אותי מעט: יורם קניוק, א.ב. יהושוע, ענגון וכ"ו...אבל את שוק חיי, ואת השינוי המשמעותי ביותר בתפיסתי מהי כתיבה חוויתי בגיל 19 כשהצטרפתי לסדנאת כתיבה עם עמליה כהנא-כרמון. זה לא המקום לספר על כל מה שלמדנו (חברי לסדנא ואני) מהאשה הענקית זאת,אומר רק שאחרי שקראתי אותה הבנתי מה כל הזמן הפריע לי בעוז. הוא לא אוהב את הדמויות שלו, אין בו חמלה עליהן, אפילו לא על אימו וכמובן שלא על עצמו. (דגל השנאה העצמית תמיד מתרומם אצלי כשאני נתקל במישהו שהחליף את שמו) התאכזרותו על דמויותיו, היא הלקאה עצמית במסווה של חתירה לאמת, ש"למד" מאימו כשצפה בה מכה את עצמה (סצינת המגהץ כמייצגת).

      אהבתו של עוז היא אהבה רעה, שנאת הקרבה והתעללות באובייקטים האהובים כהמשך לשנאה וההתעללות בסובייקט.

      התנודות בין גרנדיוזיות לדיכאון מאפיינות לטעמי את כתיבתו של עוז ולי אישית מסבירות למה כ"כ נדלקתי עליו כנער ולמה אין לי מה לחפש אצלו היום.

      כך גם היחס אל המוות כאל מאהב... ערפד (קישור מעניין לתיאוריה שלי...). כן, בתחושה שלי עזו הוא כותב ערפד המפתה את קוראיו למסכת מזוכיסטית של שנאה עצמית.

      לסיום אני רוצה להמליץ על ספר מצויין העוסק בדיכאון הגברי הסמוי שיכול להאיר כמה נקודות על כתיבתו ונפשו של עוז.

      "אני לא רוצה לדבר על זה" טרנס ריל בהוצאת עם עובד.

        תודה יקירתי על מאמר מעורר!

        19/2/08 20:02:

      לאיזה הפרעה? של ההשברות בדרך?  נדמה לי א...נו...שיות,   או משהו דומה לזה.

      צטט: vivianebar 2008-02-19 19:45:01

      יואיו כל הכבוד על ההשקעה

      קראתי ונשברתי באמצע

      אמשיך בפעם אחרת

      איך קוראים להפרעה הזאת?צוחק

       

      תודה

      ויויאן

       

        19/2/08 19:45:

      יואיו כל הכבוד על ההשקעה

      קראתי ונשברתי באמצע

      אמשיך בפעם אחרת

      איך קוראים להפרעה הזאת?צוחק

       

      תודה

      ויויאן

        19/2/08 16:48:

      חמוטל,

      תודה רבה על הקריאה והתגובה.

      לא קראתי לא את "מיכאל שלי" ולא את "אחרי החגים", אז תודה על ההמלצה- למרות שמכאל שלי מסקרן אותי בהקשר למה שכתבתי פה, דווקא אתחיל באופציה השניה, יהושע קנז מתאים לי עכשיו.

      ושוב תודה :)

      צטט: .חמוטל. 2008-02-19 10:54:01

       

      הי לימור קראתי בעניין רב, האינטגרציה שעשית מעניינת מאוד,אין לי הרבה מה להוסיף על התיאוריות הפסיכואנליטיות שאותן קישרת לסיפור, מיצית אותן בצורה טובה,  ואני מקווה גם ברור לך (: שזו אינה רשומה אלא יכולה להוות בסיס למאמר אם תעשי לה התאמה לצורת כתיבה מדעית .

       

      רציתי כן  להוסיף על שפע הידע שאת מביאה שתי נקודות הרחבה נוספות.

       

      הראשונה, נוגעת  בספרו של עמוס עוז "מיכאל שלי", שנכתב בעצם כמבטא את נקודת מבטו (שלו, כאדם צעיר) על אימו.    מיכאל שלי נחשב כספר הטוב ביותר של עוז, ומצד שני  כספר שמבטא את המבט של אדם צעיר, הוא הופך לרלוונטי ומסקרן אם מייצרים השוואה בין שני ה"מבטים" שלא אותו אדם על אותה אשה בין מיכאל שלי לבין על אהבה וחושך שנכתב מנקודת מבט של  אותו אדם כשהוא כבר מבוגר ובשל .

       

       

      הנקודה השניה שעלתה אצלי אסוציאטיבית קשורה בסיפור חייה ועלייתה לארץ של אימו של עוז, שעברה מבחינה סוציולוגית מעמדה של בורגנות -אירופאית למעמד העולה החדש כאן בארץ, לדעתי זה שופך אור נוסף על תיאוריות התפתחותיות, יהושע קנז (הסופר הכי טוב שיש לנו לדעתי) עוסק הרבה במצב של פליטות רגשית , של אנשים עולים חדשים שחיים בשולי החברה שעליה מדבר גם עוז, שאינם מצליחים להיטמע ב"ישראליות" ודמות אמה של פניה ויחסיה עם בנותיה יצר אצלי קישור ישיר לדמויות הנשיות בספרו של קנז אחרי החגים , אם לא קראת, קראי... ממש שווה,  תמצאי שם נקודות מבט משותפות וגם יחודיות ושונות לשני הסופרים הללו שהם בני אותו דור ספרותי.

       

       

       

        19/2/08 10:54:

       

      הי לימור קראתי בעניין רב, האינטגרציה שעשית מעניינת מאוד,אין לי הרבה מה להוסיף על התיאוריות הפסיכואנליטיות שאותן קישרת לסיפור, מיצית אותן בצורה טובה,  ואני מקווה גם ברור לך (: שזו אינה רשומה אלא יכולה להוות בסיס למאמר אם תעשי לה התאמה לצורת כתיבה מדעית .

       

      רציתי כן  להוסיף על שפע הידע שאת מביאה שתי נקודות הרחבה נוספות.

       

      הראשונה, נוגעת  בספרו של עמוס עוז "מיכאל שלי", שנכתב בעצם כמבטא את נקודת מבטו (שלו, כאדם צעיר) על אימו.    מיכאל שלי נחשב כספר הטוב ביותר של עוז, ומצד שני  כספר שמבטא את המבט של אדם צעיר, הוא הופך לרלוונטי ומסקרן אם מייצרים השוואה בין שני ה"מבטים" שלא אותו אדם על אותה אשה בין מיכאל שלי לבין על אהבה וחושך שנכתב מנקודת מבט של  אותו אדם כשהוא כבר מבוגר ובשל .

       

       

      הנקודה השניה שעלתה אצלי אסוציאטיבית קשורה בסיפור חייה ועלייתה לארץ של אימו של עוז, שעברה מבחינה סוציולוגית מעמדה של בורגנות -אירופאית למעמד העולה החדש כאן בארץ, לדעתי זה שופך אור נוסף על תיאוריות התפתחותיות, יהושע קנז (הסופר הכי טוב שיש לנו לדעתי) עוסק הרבה במצב של פליטות רגשית , של אנשים עולים חדשים שחיים בשולי החברה שעליה מדבר גם עוז, שאינם מצליחים להיטמע ב"ישראליות" ודמות אמה של פניה ויחסיה עם בנותיה יצר אצלי קישור ישיר לדמויות הנשיות בספרו של קנז אחרי החגים , אם לא קראת, קראי... ממש שווה,  תמצאי שם נקודות מבט משותפות וגם יחודיות ושונות לשני הסופרים הללו שהם בני אותו דור ספרותי.

       

       

        19/2/08 03:40:

      :)) לפעמים אתה גם לא יודע למה...

       

      וספר מתנפח- זה גאוני :)))

      צטט: אישון 2008-02-19 02:40:21

      קלין מילר ופרויד (יונג ושאר מרעיו ) קרסו תחת משפט אחד של וודי אלן (שאולי גם אותו הוא השאיל מגראוצ'ו מרקס) "אחרי שנים של אנאליזה אתה עדיין מדוכא אבל לפחות אתה יודע למה "...
      מנסיוני כנרקסיסט פצוע (התחברנו היום וכבר הטלת עלי פוסט מאתגר ביחוד את הפרעת הקשב שלי ..) אם ישאלו אותי איזה ספר אקח לאי בודד אשיב "ספר מתנפח ".

       

        19/2/08 02:40:
      קלין מילר ופרויד (יונג ושאר מרעיו ) קרסו תחת משפט אחד של וודי אלן (שאולי גם אותו הוא השאיל מגראוצ'ו מרקס) "אחרי שנים של אנאליזה אתה עדיין מדוכא אבל לפחות אתה יודע למה "...
      מנסיוני כנרקסיסט פצוע (התחברנו היום וכבר הטלת עלי פוסט מאתגר ביחוד את הפרעת הקשב שלי ..) אם ישאלו אותי איזה ספר אקח לאי בודד אשיב "ספר מתנפח ".
        18/2/08 20:41:

      משהוא...

       

      צטט: limov 2008-02-18 20:40:47

      יש!!!!!

       

      משהו השקיע מספיק כדי לגלגל את הפוסט עד הסוף!

       

      :))))))))))))))

       

      איזה כיף, זה היה שווה את זה!

       

       

      צטט: ג'ו נ יור 2008-02-18 20:36:58

      זה נהדר כל העניין הזה, אבל פעם שמעתי ממישהו שכל המוניטין של עמוס עוז היה בגלל היכולת שלו לעשות חארקות.

       

       

        18/2/08 20:40:

      יש!!!!!

       

      משהו השקיע מספיק כדי לגלגל את הפוסט עד הסוף!

       

      :))))))))))))))

       

      איזה כיף, זה היה שווה את זה!

       

       

      צטט: ג'ו נ יור 2008-02-18 20:36:58

      זה נהדר כל העניין הזה, אבל פעם שמעתי ממישהו שכל המוניטין של עמוס עוז היה בגלל היכולת שלו לעשות חארקות.

       

        18/2/08 20:36:
      זה נהדר כל העניין הזה, אבל פעם שמעתי ממישהו שכל המוניטין של עמוס עוז היה בגלל היכולת שלו לעשות חארקות.

      תגיות

      פרופיל

      מטאפורה metaphora
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין