האמת? אני אוהב שדיים. מקטנות עד היום, זקנה מופלגת, אני אוהב שדיים. אני אוהב לגעת, לראות ובעיקר לדבר על זה שאני אוהב אותן. הקטע הזה של הדיבורים בד"כ מצחיק את החברה אבל לפעמים זה גם מזיק לי- כפי שנראה. לא מבין, הרי כולם אוהבים חזה נשי יפה: נשים, גברים ובעיקר האומנות אוהבת שדיים. מעניין שזה בעיקר האומנות המערבית. היהודים והמוסלמים רק כותבים ומדברים על זה- אסור לצייר ולפסל, ההודים אוהבים נשים עם הרבה ידיים או פסלים של זיונים, הסינים אוהבים דרקונים והיפנים עדינים ומסובכים מדי בשביל כל העניין, הנוצרים הם שהולכים על זה כל הדרך.

נעזוב את הפילסופים- אני מת על שדיים שמכוסות בחולצת משי המשתפלת בגלים עדינים, זזה עם תנועות הגוף ומותירה מעין רושם של תנועת צבע וגוונים. המופע השני שמשגע אותי, נעזוב לרגע סתם שדיים ערומות, זה מחשוף מרובע התומך בזוג שדיים בריאות ואיזה מכניזם שדוחף אותן למעלה בשתי גבעות גלויות רוטטות. כשאחת כזו הולכת הגבעות הקטנות מעל נעות כמו אדווה על המים . בקיצור אני שם לב שאני מת על התנועתיות המורכבת של ציצים יפים.

יש לי כמה סיפורים להלן על שדיים וגם מוסר השכל שקשור בדבר..

-1-

הייתה מרוקאית אחת, לא זוכר איך קראו לה, גרה בצריף צמוד לגדר בדיוק מול הקיוסק של שימון, שהתברכה בשדיים פנטאסטיות. רגע, רגע תכף נפרט בעניין החזה. נקדיש כמה מילים לציון העדה שלה. כן, במעברה אזכור ההשתייכות העדתית כחלק משם האדם היה חשוב כמו שם משפחה או שם פרטי ואולי יותר. לא משום גזענות, כמו שחשב טמבל אחד- כולנו היינו באותו החרא, אלא מהצורך לכבד ולדבר אל האדם על פי דרך מסורתו.

למשל: אם אתה מדבר לטריפוליטאי מבוגר- אתה קורא לו בויה, אתה נעזר בסיומות איטלקיות למילים ושמות. המשפט "שלום בויה צ'אצ'ו מה שלום אברמינו" יאה לטריפוליטאי. אם אתה מדבר אל טורקי אתה קורא לי רבי (ריש צרויה) יוסף חיים אלפנדארי,  או אדון יצחק גטניו. אם בא מולך פרסי או עיראקי-כורדי אתה זז הצידה ומאפשר לו מעבר בטוח- אלה אוהבים מרחב. אם זה מרוקאי אתה מאמץ הליכה של מתאגרף ופנים כועסות – שלא יחשוב שאתה פרייר: "אהה פרוספר? הכל בסדר?". לגבי אשכנזים אין הוראות מיוחדות פרט לזה שאתה צריך להתאמן בהגיית שמות מוזרים: פויו, בלינדו, סולידוכס ולזכור שליעקב קוראים יענקלה.

נחזור למרוקאית:

היו פעמים של חסד שהמרוקאית הייתה מסתובבת עם הדאקולטה המבורך, הגבעות הקטנות רוטטות, שמנמנה, עיניים מושפלות, שמלה רכה, רכה שעוקבת היטב על חמוקיה ורועה באחו, כמו סוסה. לא סוסה אצילית אלא סוסת עבודה. רועה מלחכת דשא וואש, וואש מניפה את הזנב מצד לצד לגרש את הזבובים. שניים שלושה אחים שומרים היקפית והיא רגועה ומצפה בביטחון. אימא, דודתה ואשתו של גבאי בית הכנסת דואגים ממש ברגע זה לזיווג מתאים. אם מזלה יאיר לה פנים ימצאו לה סוס טוב חרוץ שיישא אותה על כפיים, יביא לה את כל המשכורת בסוף החודש ויחמם את משכבה בכל לילה או חס וחלילה אחד שיקרע לה את הצורה.

אני, ומי יודע מי עוד, הייתי מסתובב על יד הקיוסק המואר של שמעון ומצפה לחזות בה. בדרך כלל הייתי יושב בבודקה של דודי אברם, מקשיב לרדיו שידורי גדנע- כן הקיוסק בורך בזרם חשמל כי היה מחוץ לגדר המעברה. כשלא היו שידורים או כשדוד אברם ביקש שימשתי כשולית סנדלר. תיאורטית עד היום אני מכיר את כל שלבי הייצור של נעל בעבודת יד ולפי מידות אישיות. מדי פעם מציץ לראות אם המרוקאית יצאה לאחו.

-2-

ציונה התימנייה, שאלוהים יברך אותה יום, יום על שמחת החיים שלה, על מרדנותה, על יופייה ועל הגוף המשגע שאכסן את נשמתה הטובה- אמן, אמן כן יהי רצון. שמונים אחוז מהתימניות הצעירות נקראו אז ציונה- ככה זה. לא יודע איפה הייתה גרה, בכל אופן לתימנים היה מתחם נפרד במעברה בגלל שבאו מאוחר, בגלל כל מיני צמחים שגידלו ובגלל ריח החילבה שהיה גורם לכלבים ליללה בלתי פוסקת. כשציונה הייתה באה לאזור שלנו, בלי כל הודעה מוקדמת הייתה נגרמת התקהלות רבתי, של הנוער, סביבה. אף אחד לא הכריז על בואה, בואה הייה באוויר. היא הייתה צוחקת, מפלרטטת מדברת עם כולם. יום אחד הביאה תמונות שהצטלמה- רצתה להיות דוגמנית או להופיע בלוחות שנה שמחלקים למוסכים- מה שנקרא פין אפ. בחורה בבגד ים, מחזיקה מפתח שבדי גדול או טייר. אז בימים ההם תימנייה בבגד ים? מי שמע על זה? אבל לולא הצטלמה ככה חיינו לא היו מה שהם כיום. היה לה עור חלק ומבריק כמו משי, גוף נשי מוצק, פנים יפות ואקזוטיות ושדיים – אלוהים איזו תפארת?! הכול טבעי, ברכת האל כמו התפוזים של רעננה, כמו הגשם בחורף וריח פריחת ההדרים באביב.

החברה ריננו שהבחורה קלת דעת, נותנת בלי בושה. נו למה לא לי? למרות שהייתי ינוקא- גמד וחנון. לו נתנה לי הייתי ודאי נחנק מההתפעמות כבר ברגע ראשון. העזתי והזמנתי אותה. היא יכלה להגיד: "לך מפה ילד", "תתחפף" או הגרוע מכל לצחוק בצחוק הגדול והשובב שלה  - אבל לא היא. הסתכלה עלי בחן בלי רבב של שחצנות, התנשאות או לעג באופן טבעי: " כן נצא איזה פעם יחד". איפה היא עכשיו? מה עלה בגורלה? היא עדיין מוצקה? מרכיבה משקפיים? מישהו דאג לשיניה הצחורות?

-3-

ורד, ורד הטריפוליטאית הייתה משהו אחר. אם אפשר לחשוב על תמונת תמימות זו הייתה ורד. פניה החמודים קרנו אור. היה לה חיוך מתוק שבמתוקים, רק מי שהיטיב מאוד להבחין יכול לראות את השובבות שבחיוכה, עינה הימנית הייתה טיפה, טיפ טיפה מצטמצמת במעין שביב של קריצה. היא גרה באחת ממושבות השרון והייתה באה, בקיץ למעברה להיות קצת עם סבתא. ליד הקיוסק של שמעון, כן הקיוסק, השאירה לי פתק עם מילים יפות ומחמיאות ושהיא רוצה להיפגש איתי. נפגשנו ונפרדנו, כל אחד לעיסוקיו. התכתבנו והתכתבנו ונפגשנו שוב בחופש הגדול הבא. וכשבגרנו עוד, נהינו חברים. יוצאים לקולנוע לפה ולשם ואחרי הסרט יושבים על ספסל קבוע בגן ציבורי ועושים כל מה שהיה מקובל ו"נורמטיבי", כמו שאומרים, באותם הימים. ואני המטומטם, מומחה גדול לשדיים, לא יודע איזו רוח שטות פיוטית נפלה עלי. אולי בגלל השיר הפופולארי של מוריס שבלייה: "אל אווה דה טוט פטיט פטון- ואלנטינו", או איזה שד שירי אחר שנכנס לי בראש אמרתי לה "אני רוצה ללטף את שדייך הקטנות" כן "הקטנות". דביל שכמוני. היא הרי רצת, כמו כולן את הגבעות הרוטטות, היא הרי רצת לחוש אותן מתחת לחולצת המשי.

עברו מאז חמישים – שישים שנים וכמו שהחיים מזמנים לנו הפתעות היא גילתה שוב את עובדת ומקום קיומי. התקשרה. איך יכלה עאלק לשכוח את מתק שפתיי, את המכתבים המצחיקים, את שנינותי והציעה שנפגש. נפגשנו בבית קפה, דיברנו על הא ועל דאה: בעל/אישה, ילדים- מספר ואיכות, נכדים חמודים, מה עשינו ואיפה היינו וכך הלאה וכך הלאה. אני מוכרח להגיד שתכף במבט ראשון כשראיתי אותה מרחוק, לפני המילה הראשונה שמתי לב לחיוך ולשיפור הגדול במחלקת השדיים בניכוי השנים שעברו. הכול בסדר אצלה מתחת לסנטר !