כותרות TheMarker >
    ';
    0

    שעתם הגדולה של הפריצים

    1 תגובות   יום חמישי, 2/4/15, 10:50

    מאת: מתן חרמוני 

    פורסם ב"הארץ"  21.03.2015

     

    דפי העיתון כבר הצהיבו, אבל המאמר של אווה אילוז על מותו המעליב של אביה בבית חולים בארץ מטריד עדיין ומנקר איפשהו באזור התוספתן ("קיצור תולדות חוסר האנושיות", מוסף "הארץ", 27.2). מערכת הבריאות הציבורית נמצאת בקריסת מערכות מוחלטת.

     

    אילוז מראה, כיצד החולים בבתי החולים הם השכבה החלשה ביותר באוכלוסייה, הנתונה לחלוטין לחסדי אנשי הצוות בבתי החולים ולשרירות לבם. אף על פי שהשם של מישל פוקו אינו מוזכר במאמר במפורש, נקל לראות את הקשר בין האופן שבו אילוז מתארת את בית החולים לתיאור בתי המשוגעים של פוקו — הקצנה של מערכות החברה וכו'. אילוז כותבת על כסף שהועבר בלא שניתנה קבלה כנגדו, וגם על יוהרה מקצועית ועל ביטול דברי המטופלים. אני מקווה, שמי שצריך לטפל בדברים אלה יבדוק ויטפל.

     

    אלא שלצד כל אלה איני מפסיק לחשוב על הפרופסור הנכבד, המומחה בעל השם העולמי, המורה באצבעו על הדלת משום שלדעתו אילוז לא התנצלה לפניו כראוי על כך שהעזה להתקשר אליו לטלפון הפרטי. אלמלא דובר במצב חירום רפואי, שלמרבה הצער הוביל למות אבי הכותבת, ואלמלא היה מדובר ברופא מומחה, שחיי חולים רבים תלויים במומחיותו, היה אפשר לחשוב שמסופר כאן על אחד היועצים עתירי התארים והפקידים תאבי השררה והכבוד בסיפורים של גוגול או אצל דוסטויבסקי המוקדם.

     

    הסצנה המתוארת היא רגע גרוטסקי. וגרוטסקה, כידוע, ממזגת בתוכה צחוק ואימה. על הצחוק אין מה להרחיב. אין הבדל רב בין הפרופסור, שבהתקף של זעם הצביע על הדלת לבין כל אדם נכבד אחר שנמלטה מאחוריו נפיחה, נניח בפאוזה דרמטית בקונצרט; אדם נכבד שנתפס בחולשה אנושית — בין של אגו ובין של מערכת העיכול — תמיד יעורר צחוק.

     

    אבל על האימה יש להתעכב קצת יותר. כפי שאילוז כותבת, בתי חולים הם ביטוי מוקצן של מערכת הכוח בחברה. חלילה וחס אין להסיק ממאמר קצר זה על ציבור גדול מאוד של רופאים שעושים מלאכת קודש. אבל הפרופסור היושב במשרדו כמו פריץ שמן, שכל נתיניו חייבים לחלות את פניו ולעמוד מולו בחיל ורעד, שמא חלילה יאמרו מלה אחת שלא תישא חן לפניו והוא יורה באצבעו לעבר הדלת — איננו מקרה יחיד, אלא תופעה. והתופעה הזאת אינה מצטמצמת לבית החולים המתואר במאמר.

     

    בשנים האחרונות מרבים לדבר על העוני ועל הפערים הכלכליים ההולכים וגדלים. אבל שיח העוני מתנהל בעיקר על פי אומדנים מספריים: גובה המשכורת, משיכות יתר, שכר דירה, משכנתה. לרוב לא נכלל במערכת החישובים הזאת העוני השקט, השקוף, של אלה שבכל חודש מצליחים בדרך נס שלא לחרוג יותר מדי ממה שהם משתכרים ולא ליפול אל תהומות האוברדרפט והאיום המתמיד על פרנסתם. במצב הזה, האיום הגדול ביותר הוא לאבד את מקום העבודה.

     

    וזוהי שעתם הגדולה של הפריצים. מתברר, שאלה גדלים וצומחים על כל גבעה ותחת כל עץ רענן: מדיירי המשכן ברחוב בלפור ועבור בעורכי עיתונים הזורקים נעליים, ופרופסורים באוניברסיטאות העומדים מול תלמידיהם (האומללים שבהם תלמידי המחקר), ועוד ועוד פונקציונרים ובעלי עמדות כוח בחברות פרטיות וממשלתיות, בארגונים ובמוסדות.

     

    בלא מעט מערכות, בהן גם אלה המבקשות לשאת את נס הקידמה והרוח החופשית, תפקיד העובד (בעיקר הזוטר, אבל לא רק) הוא בראש ובראשונה לא לעצבן את הפריץ. והפריץ, מתוקף היותו פריץ, נוח מאוד לכעוס: עמדת על שלך — עיצבנת את הפריץ; חלקת על דעתו — עיצבנת אותו; הבעת עמדה פוליטית שונה משלו — תיענש; לא רוממת וגידלת אותו ולא שיבחת את פועלו — הלך עליך. אם חלילה וחס הצבעת על כך שהפריץ הוא צבוע, נגזרו עליך חרם ונידוי וסקילה, או לחלופין הרחקה ממקום העבודה.

     

    במקומות עבודה רבים גם אין חוזים סדירים, אלא רק העסקה על בסיס של מקום פנוי. ואז הפריץ גם אינו צריך לתת דין וחשבון על אי־העסקה או על הרעת התנאים. הוא פשוט ישבץ אדם אחר תחת זה שהעז לקרוא תיגר עליו.

     

    התוצאה הרסנית ליחיד, שבמציאות הכלכלית בארץ אינו יכול לוותר ולו על חלקיק של משרה — כמו שיודע כל מי שקרא בשיעורי האנגלית בתיכון את המחזה של ארתור מילר "כולם היו בני". אבל היא הרסנית לא פחות לחברה, המאבדת נתח יקר מחירותה כאשר חלק גדול שלה מתהלך על ביצים, וחלקה הקטן יותר אך החזק בהרבה, עשוי בכל רגע, ומתוך משוגה או גחמה, להצביע אל עבר הדלת.

     

    העוני הוא ממאיר. קשה להיחלץ ממנו. וגם הכוח הוא ממאיר. קשה לנטרל אותו. הפריץ לא ימהר להתפרק מפריצותו, ואולי מצער יותר: אדם שהורגל בדיכוי לא ימהר לזקוף את קומתו. אבל בחברה שכבוד האדם הוא ערך מרכזי בה צריכים לקום מערכי פיקוח, שלא יהססו להצביע על הדלת — לא בפני הכפוף והמוכפף, אלא בפני הפריץ.

     

     

    הכותב הוא סופר

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/4/15 13:46:
      משנתך סדורה וברורה, אמרת את הדברים בגאון וכך צריך לומר אותם. העניין הוא שעם כל הקידמה המדעית היא מצטיינת בשיכלול החומר ומוצריו. בעניין המוסרי אנשי המדע כשלו בגדול. זה החוסר העצום בלימוד מערכות הדעת בישראל בחסות הממשלה שמביאה את אנשי המקצוע בכל התחומים להרס המידות. - פשוט בגלל שערכים והתחשבות הדדית הם אינם מלמדים ובכוונה. הפרופסורים אומנם גדולים בידע בתחומם אך קטנים מאוד בידיעת ערכים אנושיים, ערכים של כבוד הזולת מהם והלאה...

      ארכיון

      פרופיל

      דני נאמן מצטט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין