יש פעמים שאתה מזהה במבטו של ילד, שמחה.ויש פעמים של געגוע.ויש גם מבט של כאב.ויש כאב של חלום שנדגע, ויש כאב של כנפיים שבורות,ויש של עלה ירוק ורענן שהפך קמל טרם זמנו.

התכופפתי להרים את רשימת הצרכים, שהכנתי מבעוד מועד, ואשר נשמטה מידי.

הפתק הקטן שניסיתי להרים,היתל בי והמשיך והתקדם בתור הממתינים לקופאית, כאילו הוא זה שהחליט על דעת עצמו להגיע לסופר.פתק קטן שעל אף רשימת המצרכים הנכבדת והכבדה "קיפץ" לו ממרצפת למרצפת כדבורה האוספת את מזונה מפרחי הבר."מסע הדילוגים" השאיר אותי כפוף, צמוד יותר לגובהה הרצפה.

ודברים שרואים מכאן...לא רואים משם...המבטים הצטלבו.מבטו של ילד קטן, כבן 4 לערך,המציץ מבעד לכנפי מעילה של אימו שעמדה בתור.במבטו של הילד ניכר הכאב.והוא, שאחז במכנסי אימו כאוחז בזיזי סלע על פי תהום לא הניד עפעף.לא חייך.רק הביט ושתק.השפלתי מבטי.

ימים לאחר מכן המשכתי מהלך לעיסוקי ושגרת יומי, כאילו בטבעיות,אך אני הרגשתי שנותרתי שם.נותרתי שפוף בסופר.מבט כואב של ילד קטן כופף את יסודות  הברזל היצוקים, ואשר אחראים לעמידתי האיתנה.מבט כואב של ילד קטן האוחז בכנפי בגדיה של אמו באחת, ובשנייה בחפיסת שוקולד שספק אם יכלה להמתיק את הכאב במבטו של הילד.וספק אם הייתה, אותה חפיסת שוקולד, להמתיק את כאבי.

הגעתי לקופה. החלטתי לוותר, הוצאתי, והחזרתי לקופאית, מתוך רשימת המצרכים את חפיסת השוקולד שבחרתי.