שמע, הוא אומר לי בקול המרוסק שלו, אני מת לצאת לאיזה סיבוב, אז מה אתה אומר אני אבוא לאסוף אותך ופשוט ניסע עד שימאס לי לנהוג או שיקרה משהו מענין?

ואללה, בכייף, גם אני אשמח לצאת קצת. אני מחכה פה עד שאשמע את הנעלי שפיץ שלך בועטות לי בדלת, אמרתי לו כשחום מציף את גופי והדם בעורקים נעשה כבר גבה גלי. והוא בעט אחרי חצי שעה, וואחד שפיץ לפי הבעיטה. אני גונב עוד שלוק מהבקבוק ופותח את הדלת.

אחלה שבאת, אני מחליק אליו ומציע בירה קרה. לא, לא עכשיו, הוא משיב, בוא נרד לאוטו, אחלה לילה בחוץ, אולי נספיק לתפוס איזה כוכב נולד.

קדילק 1960, גג פתוח ומושבי עור דהוי מעט. הוא קופץ מעל הדלת אל תוך המושב ואני קצת יותר זהיר, חסר ניסיון, לא רוצה להרוס לו את הריפוד, לא רוצה לנחות על מוט ההילוכים, אפילו שזה ליד ההגה. הוא מתניע ואנחנו משייטים אט אל תוך הלילה, ידיו על ההגה ובינינו שום הגה. מתרגלים.

תגיד, אני מנסה לשבור שתיקה, מכיר את זה שלפעמים אתה יושב מול מישהו הכי יבש וצפוי ובכל זאת אתה זורם איתו והכל אחלה, ולפעמים בא לך מישהו אינטלגנטי, הכי מקורי ומפתיע, אבל אתה נתקע איתו, אין קליק, וזה מרגיש כאילו נתקעת במעלית בקומה העשרים עם מלכת יופי ואתה בכלל הומו, ויודע זה לא הולך לשום מקום.

כן, זוכר כמה כאלה, אבל אח שלו, ככה אומרים אצלכם, נכון? בכל מקרה, תרגע, תזרום, תקשיב למנוע, שמע איזה יופי. האמת היא שזו מפלצת, זוללת באר נפט עיראקית ליום. בינינו, רק בגלל זה בוש פלש לעיראק, לתחזק לי את האוטו, אבל אל תספר לאפחד.

הוא מצחיק אותי, טום קשישא, בקלות, ברכות. סך הכל לא התקדמת הרבה מהקדילק 55 הראשונה שלך, אני מתקיל אותו, מנסה להרשים בידע כללי, מה גם ש  OL` 55 היה השיר הראשון שמישהו, האיגלס, עשו לו קאבר שזכה להצלחה רבה, הרבה מעבר לגירסת המקור. אחר כך גם רוד סטיוארט (downtown train) וברוס ספרינגסטין (ג`רסי גרל) לקחו ממך שירים שהלהיטו רבים.

אתה צודק, וכן, יש לי חולשה לאוניות הענתיקות האלה, אפילו רדיו אין פה אבל אני חולה על האוטו הזה. את הקדי 55, שהייתה המכונית הראשונה שלי, קיבלתי בגיל ארבע עשרה. אתה יודע, אצלנו בארה"ב, רשיון נהיגה בשבילנו זה קצת כמו הבר מצווה שלכם, מין טכס חניכה, בגרות. אז קיבלתי את האוטו הראשון בגיל ארבע עשרה וזה הרגיש אחלה, רק שווה היה לוודא קודם שיש גם חימום באוטו, למה בחורף פה לפעמים יותר קר מאשר אצל יהודיה מקומית בליל הכלולות שלה.

את זה אתה אומר כמושבניק, נכון? זאת אומרת נולדת במושב, אני מנסה בטון החלטי.

כן, הוא מחייך, מביט במראה הצדדית ויוצא לעקיפה, במושב האחורי של מונית בחניון בית חולים בקליפורניה, לפחות זו אחת הגירסאות שאני מספר כששואלים אותי, אתה יודע, שלא יהיה משעמם לחזור תמיד על אותו סיפור, אז לפעמים אני משנה.  מה איתך?

לא, אני לא מושבניק אבל הרבה חושבים שאני קיבוצניק, שזה גם לא מי יודע מה, אתה יודע.

התכוונתי מתי נולדת, הוא מנסה שנית.

כן, אני יודע שלזה התכוונת, חייכתי, לפני הרבה שנים, אבל עדיין אני צעיר ממך, אפילו בהרבה.

מחליק אותה, כאילו לא היה. ברמזור פונה ימינה. אתה רואה כאן? הוא מצביע מהחלון אל עבר הבנין הסמוך בלא להביט אל הכביש או המכוניות שמולו, זה היה פעם תחנת כיבוי אש והיום זה מין שוק קטן של מוצרים אסיאתים. תחשוב שבטח ישנם עוד אנשים שבטעות מתקשרים לכאן כי חושבים שזו תחנת כיבוי. נראה לי מבעס לאללה, למי שמתקשר עבור תחנת הכיבוי כי יש שריפה, לגלות שזו מכולת סינית.

כן, אני מניח שזה לא נעים למצוא תחנת כיבוי סגורה כשאתה באמצע שריפה. אתה יודע, נזכרתי משום מה בחבר שלי, יובי. הקשבנו יחד לתקליטים שלך בזמנו, בתקופת הטרילוגיה של  rain dogs-sword fish trombones-franks wild years. לילה אחד הגענו לפאב עם הקסטה של rain dogs שהבאתי מהאוטו וביקשנו מבעל הפאב לשים ברקע. הוא לא ידע מה זה ואחרי רבע שעה הוא בא אלינו ושאל אם אפשר להוריד את הדבר הזה לפני שהלקוחות יברחו. ביקשנו שיחכה לסוף הצד הראשון. באופן מפתיע הוא הסכים. הסתכלנו אז על האנשים בפאב וחשבנו שהם בטח מקללים את בעל הבית על המוזיקה.

זה בעיה לבוא עם מוזיקה ולתת לאנשים בראש משהו שהם אף פעם לא שמעו וחוו, אני מאמין שצריך להביא דברים חדשים יחד עם דברים יותר מוכרים. זה כמו באופנה, אתה לא יכול פתאום ככה סתם ללכת למסיבה והכנס לחדר לבוש בתכריכי אלומינים. אתה חייב שיהיה עליך גם משהו מוכר, אתה חייב לענוב עניבה. ובכלל, זה נשמע כמו משהו שעשו הצופים בהופעות החימום שלי הראשונות. כשהתחלתי, ב 69, באחד המופעים בטרובדור, באר מקומי שנתן לי הזדמנות לעלות ולשיר, שם נכח גם הרב כהן, שהיה גם מנהל של פראנק זאפא. איכשהו הרב קלט אותי באותו ערב והציע לי חוזה. כשהייתי מופע החימום נראה היה שהקהל לא אהב אותי וזרק לעברי מכל הבא ליד, כולל יריקות, קללות ואצבעות משולשות בשלל זויות. בקיצור, קיבלתי בראש חופשי באותן הופעות ראשונות.

לאחר שסיים, או לפחות השתתק, הוא שלף סיגריה והושיט לי. הדלקתי והושטתי.

אני לא מעשן, הוא אומר לי פתאום, הפסקתי מזמן, זה בשביל האורחים, הוא מגניב חיוך ממזרי. אני כבר נגמלתי מעישון.

כל סוגי העישון?

אהממ...לפעמים אני עורם בחצר האחורית ערמת עלים, מצית ואז נעמד מעל המדורה שואף לתוכי, נפלא.

אני מגניב אליו מבט וחושב שלפעמים קשה מאוד לנתק בין הדמות בשירים ועל הבמה לבין הדמות במציאות. אם ברוס ספרינגסטין שר על כל אותם טיפוסים שמופיעים בשירים של וויטס הרי טום שר כאילו היה אחד הטיפוסים בעצמו, בייחוד באלבומים הראשונים, שם וויטס כאילו שר מתוך פילם נואר בכיכובו של המפרי בוגארט עצמו. ולפעמים נוצר איזה רושם מהשירים שהוא מין דמון רניון מדאון טאון לוס אנג`לס או ניו יורק או איפשהו בארה"ב. ברור לי שזה רק אימג` מסוים שאני, ואולי אחרים, פיתחנו על סמך פנטזיות שלאו דווקא מעוגנות במציאות. כמו שאחרים עושים לגבי אני מניח, או לגבי כל אחד אחר, כי כשיש סביבך תמונה כלשהי שמזוהה איתך, אנשים נוטים לחלום אותך לתוך התמונה הזו. על סמך התמונה הם, האנשים החולמים, מפתחים דעה משלהם לגבי מי שאתה ומה שאתה עושה. ואתה יכול לשלוט על הדעה הזאת, שהם מפתחים, רק במידה מאוד מוגבלת. כמו כולם, אנחנו יודעים עובדה או שתיים ומשלימים את החסר מהדמיון.

המוזיקה שלך, כמכלול של צלילים ומילים, היא הרבה פעמים כזאת, צליל או שניים מוכרים והשאר דמיוני, משהו כמו ציור של ואן גוך אולי, אבל מוזיקלי.

האמת היא שכילד הייתי די מוזר, עם שער איום ואהבה בלתי מוסברת לקרנבלים למיניהם. נהגתי להתנועע קדימה ואחורה כמו רבי שמתפלל, ובאמת שמעתי קולות כמו שואן גוך ראה צבעים, באופן מוגזם, יפה, זוהר, מפחיד. הייתי סוג של עיוור צבעים בשמיעה שלי, אם להשתמש בדוגמא שלך. אני אגיד לך מה, אם אתה הולך מספיק זמן בלי להקשיב למוזיקה, אתה מתחיל לשמוע מוזיקה שאף אחד אחר לא שומע. שמעתי פעם על מלחין שהיה סוגר את החלון כדי לא לשמוע את שירת הציפורים על מנת שלא יכנסו לו לתווים שכתב. רובנו ציורים אורגינליים אבל נסתר מאיתנו להבין או לדעת כמה באמת זה מקורי שלנו, כמה נלמד, כמה שאול, כמה גנוב וכמה מולד, עם מה באת ומה מצאת אחרי שבאת. פשוט לא יודעים. לפעמים אני כותב משהו וזה כמעט כמו לנסות לקחת מים בידיים ממקום למקום, ועד שאני מגיע ליעד אני מגלה שלא נשארו מים בידיים, וזו הרי הייתה הכוונה. כילד, לאחר גרושי הוריי, כשחברי יצאו לשחק אני נשארתי עם האבות והאזנתי איתם לתקליטים שלהם ודיברתי בקול של מבוגר, רציתי להיות זקן. עם כובעו של סבי עלי, ישבתי שעות על שעות והאזתי למוזיקת האבות, או מוזיקת בית אבות אם תרצה. אולי זה הערוב הזה של הצלילים, ואולי בכלל הייתי כלב ובגלל זה שמעתי צלילים משונים. גם הקריירה שלי במובן מסוים דומה לכלב - לפעמים הוא בא כשאתה קורא לו, לפעמים הוא קופץ עליך ומתיישב על הברכיים, לפעמים הוא מתגלגל על השטיח ולפעמים הוא פשוט לא עושה דבר.

ועכשיו, מה עושה הכלב?

נוהג בקאדילק שלו.

הנייד שלו מתנגן, הוא עונה וכעבור שניה משתתק שוב ומחזיר את הנייד לתא הכפפות.

זה היה אלוויס, הוא מושך בכתפיו.

פרסלי?

קוסטלו, הוא משיב.

אה

נבהלת?

לא, הבנתי.

שוב השתתקנו. חיפשתי משהו חכם להגיד. הוא הקדים אותי.

אתה יודע, אנ`לא סובל להקות שנקראות על שם ערים או מדינות, כמו בוסטון, שיקגו, קנזס וכאלה.

כן אני יודע על מה אתה מדבר, אני זוכר שהתפלאתי מאוד לגלות יום אחד שאורגון זו להקת ג`אז. לא יודע איך זה נהיה שלג`אז יש את ההילה האינטלגנטית הזאת. זה כמו באוניברסיטה, הפקולטה לפילוסופיה, אבל במוזיקה. חברה אמרה לי פעם שכדאי שאבוא ללמוד פילוסופיה כי שם הכי קל לתפוס זיון, היא למדה שם. נזכרתי בזה באחד הלילות כשהלכתי למופע ג`אז ובהפסקה כשדיברתי עם מישהי היא כבר כמעט השכיבה אותי. פעם דווקא חשבתי שיצא לי זיון אם אני אגיד למישהי שאני אוהב את המוזיקה שלך ויש לי כמעט את כל האלבומים שלך. איזו אחת, שניסיתי את זה עליה, טענה שאתה מוזיקאי של גברים, אז עליה זה לא עבד ועל גברים לא ניסיתי.

היית שואל אותי, הייתי אומר לך ישר. הנה כך אותי למשל, יש לי את כל האלבומים שלי וזה אף פעם לא עזר לי להשיג זיון, אולי להפך. זאת אומרת, אני מדבר על התקופה שעוד חיפשתי את זה, לפני שהכרתי והתחתנתי.

אני מאוד שמחתי שהתחתנת. אוהב את השינויים שלך מאז שקת`לין נכנסה לתמונה, גם מוזיקלית ובמיוחד במילים, השירים שאתם כותבים יחד.

אתה שמח? לקח לי עשר שנים אומללות למצוא אותה, את אישתי.

איך זה, שגם אחרי הנישואים, החליפות שלך תמיד נראות כאילו יצאת מחנות יד שניה?

פעם שנאתי מוות את כל הענין הזה של להתלבש וכו`, אז הייתי נכנס למיטה עם החליפה והנעליים.

אתה מזכיר לי את הצבא, כשהייתי בכוננות ישן עם המדים והנעליים עליי.

באמת ישנתי כך שנים עד שנישאתי, אישתי כמובן לא הסכימה שאשן כך. אבל בכל הזדמנות שהיא נוסעת ליום יומיים אני נכנס למיטה שוב עם החליפה עלי וכשהיא חוזרת היא מייד יודעת שישנתי עם החליפה.

זה כמו שאשתי תמיד מתפלאת איך אני יודע שהיא השתמשה בסכין גילוח שלי. אז מעבר לענין הבגדים, אתה וקת`לין, איך אתם כותבים ביחד?

איך? בקושי רב.

אתם ממש יושבים וכותבים יחד או ששולחים אחד לשני דברים ו...

כן, שולחים דברים אחד לשני, אתה יודע, צלחות, ספרים, מחבטות, אגרטלים וכאלה.

אני בן אדם של לבד. זה קשה להיות ביקורתיים למישהו קרוב.

קשה לא להיות ביקורתיים. אתה יודע, אישתי תמיד אומרת שהיא לא נישאה לבן אדם אלא לחמור. ככה דרך אגב נולד האלבום Mule Variations . עם השנים שעברנו יחד הרגשתי שאני עובר ועברתי כל מיני שינויים, כך שאותו פרד עקשן קצת השתנה. אבל באמת, איך אנחנו כותבים? זה כמו... אני שוטף היא מייבשת, אני מחזיק את המסמר היא תוקעת עם הפטיש, אני מביא את התרנגולת הביתה היא מורטת ומבשלת. זה כמו שניים שמשאילים אחד לשני את אותם עשרה שקלים שוב ושוב עד שאתה שוכח למי זה באמת שייך וזה כבר גם לא באמת חשוב.

אני חושב שאני מבין מה אתה אומר. לפעמים אחרי שאני גומר לכתוב, ויחסית די בקלות, אני פתאום יכול להתקע שעות עם השם. אני מנסה לשכנע את עצמי, להגיד שהשם לא כל כך חשוב, אבל בסוף נתקע עם זה.

לי זה קרה עם הילדה שלנו, לא הצלחנו למצוא לה שם. האמת היא שעד היום עוד לא בחרנו לה שם. אמרתי לה שכשתהיה שמונה עשרה היא תוכל לבחור לעצמה איזה שם שהיא רוצה, בינתיים אנחנו קוראים לה בשם אחר כל יום, איך שבא לנו.

אז מה זה היום למשל?

היום קראנו לה מקס. היא כבר הייתה הכל אבל קשה לנו להחליט על שם אחד. קורה שכשהיא פוגשת מישהו נחמד אז היא מאמצת את השם שלו, היא מדברת שבע עשרה שפות ועכשיו היא במכינה קדם צבאית. אני רואה אותה רק בסופי שבוע, וגם את שני האחרים. בערב כשאני משכיב אותם הם נעמדים בשורה ומיתפקדים. אז אחד מגיש לי את המרטיני, השני את נעלי הבית והשלישית את המקטרת. וכולם ביחד אומרים - לילה טוב אבא!

גם לי יש שלושה ילדים.

היו לי שלושה. מכרתי אחד בשוק השחור.

בדימונה? לכושים העבריים?

לא, לאתיופים. סתם, בהארלם.

גרת פעם בניו יורק.

ניו יורק זה לראות מונית עוצרת, ומהדלת הנפתחת מגיחה רגל עטופה בגרביון של 300 דולר וכף רגל בתוך נעל של שמונה מאות דולר, והרגל הזו נוחתת אל תוך שלולית דם, בירה ושתן של מישהו שרק לפני חצי שעה מת שם ועכשיו נמצא במיכל קרור.

זה כמו השירים שלך לפעמים, ניגודים מרהיבים בין המילים, למוזיקה, לקול, שנשמע כאילו יצא מבטן של חיה פצועה.

שמח שקלטת את זה. אני אוהב מלודיות נוגות שאומרות לך דברים נוראיים.

פעם, חברה, שקראה דברים שכתבתי, אמרה שאני מזעזע בחינניות. אני זוכר שמאוד אהבתי את ההגדרה.

הענין הוא שבאיזשהו שלב, אתה לא יודע להבדיל אם זה איזה צד פנימי אפל שלך או שבאמת ככה אתה רואה את העולם.

בטבעיות שזרמה ממנו הפנה בידו אל עבר בנין אפרורי חסר כל חן וייחוד והסביר, אתה רואה כאן? זה הבית של אבא שלי, פראנק. הוא היה מורה לספרדית בזמנו ולפעמים כשאני מגיע כאן לשכונה אז מזהים אותי כטום, הבן של פראנק. אני אוהב לשמוע את זה בחצי אוזן כשאנשים מתלחשים - זה הבן של פראנק. יש בזה משהו מאוד נחמד, ביתי.

נכון, זה היה קורה לי כשהיית פוגש את השכנים בבנין של אבא שלי. זה גם עם הילדים ככה, שמזהים אותי לפעמים כאבא של ולא בשמי. לא משנה מה אתה, לגבי אותם אנשים או ילדים אתה פשוט הבן של או אבא של. לפעמים, כשאני חושב על אבא שלי, מסקרן אותי איך הילדים שלי רואים אותי, את ענין המוזיקה, את הכתיבה. הרבה פעמים אני מנסה לראות דרכם.

הרבה מהשירים, שכביכול אני כתבתי, הם מהילדים. קורה שהם אומרים משהו ואני מהר רושם. ילדים כותבים שירים נהדרים אבל לא שומרים אותם, כי זה בא להם בקלות. למה לשמור? תכף יבוא עוד אחד. אבל אני נאבק אז אני רושם שלא אשכח.

משכתי את המושב לאחור והשכבתי מעט. נראה לי שאני מרגיש מאוד נוח, קצת כמו חלום, חלום נעים שבא לך להתכרבל לתוכו ולחיות אותו זמן מה.

אני שמח שבאת לאסוף אותי ויצאנו לסיבוב הזה. במיוחד לאור העובדה שכנראה לא אתפוס אותך בהופעה בקרוב.

לא, אני לא יוצא הרבה לסיבובי הופעות. אני מרגיש שאני הופך להיות איזה קוף, בקרקס נודד, שמגיע ועושה את הלהטוטים הקבועים שלו בפני הקהל תמורת איזה מטבע או שניים. האמת? החלום שלי זה שיהיה לי מקום משלי, מקום קטן עם במה, ווילון, פנס במה, מספר כסאות ודלת חורקת. אני ממש יכול לראות את זה. ושם, במקום הזה שיהיה שלי, אנגן ששה ימים בשבוע ואנשים יבואו מכל מיני מקומות לשמוע אותי, אתה תבוא, נכון?

אני אבוא, ואפילו אביא את הילדים, אמרתי ובאופן כמעט בלתי מודע אני מוצא עצמי מהמהם קטע מתוך Take it with me:

Children are playing at the end of the day

Strangers are singing on our lawn

It's got to be more than flesh and bone

All that you've loved is all you own

I'm gonna take it with me when I go

זה מאוד אמיתי, לחשתי.

הדבר הכי אמיתי שאני יכול לחשוב עליו כרגע זה שאני רעב. לא אכפת לך שאני אעצור פה לאיזה ארוחת לילה הא?

לא, ממש לא, תרגיש חופשי, אולי גם אני אחטוף משהו בהזדמנות.

לאחר שתי דקות נסיעה הוא החנה בסמוך למוטל בו הדלת הובילה היישר אל תוך חדר מעופש בו המאורר כבר שנים לא עובד וברור למדי שהחמצן לא גר בחדר מזה יובלים.

במוטל המעופש הזה, כך הוא הסביר לי בטבעיות רבה אף על פי שהשאלה מעולם לא עלתה, ישנם שני סוגי אורחים, אלה שנשארים רק לשעה ואלה שנשארים לתמיד.

אני מניח שאנחנו פה לשעה.

אנחנו לא אורחים.

בכל זאת, חשבתי לי, אם כבר מוטל, אז מעדיף כבר את מוטל בן פייסל החזן. הזמנתי לי סושי. בעל הבית שאל - עם או בלי גבינה, והתפוצץ מצחוק מהבדיחה של עצמו. תמהוני עבר לידנו, כמו בסרט של דיוויד לינץ`, טען שהוטבל בשם רוג`ר אבל אלוהים קורא לו פיטר. שנים, הוא אומר, שמעתי את אלוהים מדבר אל פיטר עד שהבנתי שזה אני, אז עכשיו אני מקשיב לו כל פעם שהוא מדבר אל פיטר. בלא אזהרה רוג`ר-פיטר מודיע לנו כי העולם יחרב תוך מספר חודשים ואז הוא יוצא אל הכביש וצועד אל בין המכוניות כשאלוהים מנתב את המכוניות סביבו.

אתה יודע, זה מזכיר לי, יום אחד הייתי עם קת`לין באיזה מקום וכל אחד היה עם הרכב שלו. היינו צריכים להגיע לאיזה מקום שלא הכרתי וקת`לין אמרה שאסע אחריה ונסעתי ואז חשבתי על השורה - My baby's so fine, even her car looks good from behind, מאוד אהבתי את השורה הזו, הייתי ממש גאה בעצמי.

ובצדק, זה נפלא. אני אוהב גם את ה`בונזאי אפרודייטי` שלכם, שלך ושל קת`לין.

בונזאי אפרודייטי זה תאור חושני לאישה קטנטנה שפגשנו. מישהי נורא יפה, אבל מאוד קטנה, ואז קת`לין קראה לה בונזאי אפרודייטי. זו הייתה פטרישיה ארקט. אחר כך סיפרנו לה את הסיפור והיא אהבה את הביטוי ואמרה שתפתח חנות פרחים בשם זה, מה שהיא אכן עשתה אבל לא שרד זמן רב.

תגיד, יש דברים שממש מסקרנים ומטריד אותך לדעת?

ודאי, כמו כולם, אני רוצה לדעת איך כל זה יגמר, התקף לב? כדור טועה של מלחמת כנופיית רחוב? כאלה דברים.

כן, נשמע לי מוכר, במיוחד התקף לב וכאלה דברים. אפרופו מלחמות, מה קרה כתבת שיר על פלשתינאים וישראלים?

אני באמת חושב, ורוצה להאמין, שמידת הרחמים תשוב אל העולם הזה שוב. אני מרגיש כאילו תמיד יש את המאבק הזה בין כוחות האור והחושך רק שלפעמים מתגנב אליי החשד שלכוחות החושך יש עוד איזה כפיל נוסף מאחורי הקלעים.

אז אני מניח שלא היית הולך לגור שם. באיזה מדינות לא היית רוצה לגור?

אני חושב שבקנטקי. ידעת שעדיין יש שם חוק שאתה חייב להתקלח לפחות פעם בשנה? לא יכול לגור במקומות עם כאלה חוקים.

פעם בשנה? חייבים? מסכים איתך, ממש שערוריה. טוב שאמרת לי, כמעט קניתי שם בית, עכשיו נראה לי הוא ישאר ריק. אם אתה שואל אותי, כל הבתים שם ישארו ריקים. כתבת פעם שיר מאוד נוגע על הבית שאפחד לא גר בו, בית עצוב.

כל הסיפור התחיל מזה שבכריסמס כל הבתים בשכונה היו מקושטים באורות נוצצים והיה רק בית אחד חשוך, כי אף אחד לא גר בו. אז כל השכנים התאספו וקישטו את הבית העזוב כי הוא היה כמו שן רקובה שבולטת בין השיניים הצחורות בכל השכונה, ואף אחד לא יכל לשאת את המראה של בית נטוש.

המלצרית ניגשה למלא קפה בכוסות ושנינו כיסינו עם היד בבת אחת, יש גבול למה שאפשר לשתות במסווה של קפה. שילמנו ויצאנו שוב אל האוטו. חלפנו במורד השדרה המוארת. גם אולם המופעים המקומי, שהיה מואר באור יקרות, היה סגור.

איך זה שהמקום סגור?

יום שני היום.

ו...?

סיבות היסטוריות. ידעת שפעם, בימים כשעוד שתלו אנשים על חבל, הריקוד שהתלוי ביצע בסוף נקרא THE DANCE UPON NOTHING? אולמות לא הציגו מופעים בימי שני, ימי שני בלילה היו באופן מסורתי ימי התלייה, ואין סיכוי שהצגה כלשהי תוכל להתחרות בתליה בכיכר העיר, לכן הם העדיפו לסגור. באופן מסורתי זה נשאר כך עד היום, בהרבה מקומות אין מופעים בימי שני בערב. אפרופו, אתה יודע שהשואוביזנס זה העסק היחיד בו אתה יכול עדיין לעשות כסף כשאתה מת?

זה אמיתי הסיפור הזה?

שאני ימות אם אני משקר!

באיזה נסיבות אתה נוטה לשקר?

מי צריך נסיבות? האמת היא שגם אין לי באמת משפחה, אני מדבר עליהם אבל הם אינם באמת. אני חי לבד. כאילו לטשטש את דבריו דיקלם מייד את ההקדמה לפראנק:

Frank settled down in the valley and hung his wild years on a nail

He drove through his wife's forehead

מה התכונה שאתה הכי מעריך אצלך?

היכולת שלי לדון, לעומק, בספר שמעולם לא קראתי.

זה אני גם אוהב. אני גם יכול לספר לכל אחד מה קורה באיזו סידרה בטלוויזיה בלי שראיתי שום פרק.

עכשיו ברצינות, בכנות, מה נראה לך מוערך יותר מידי?

כנות. בכנות, אני אוהב גרוטאות. מגרשי גרוטאות, יכול לבלות שם שעות. פעם הסעתי את הבן שלי עם הכיתה שלו, כהורה מלווה, לחנות כלי נגינה. הם נכנסו ואני עמדתי וחיכיתי עד שמישהו בחנות יזהה אותי ויגיד, וואללה הנה טום וויטס. כלום , נאדה. שמע, זה עלבון! חודש אחרי זה הסעתי את אותם חברה למגרש גרוטאות-מיחזור, ישר קפצו עלי כמה במקום - הנה טום וויטס. לא יודע מה זה אומר עלי, אבל עובדה היא שאני מוכר במגרשי הגרוטאות באזור.  

שנקפוץ לביקור קצר?

סלח לי, כן, אבל `ביקור קצר` זה עלבון לאתר המיחזור.

אהממ....לא רוצה להשמע עוכר מסיבות...אבל אני מריח משהו

שיט...שיט....יוצא עשן

מהמנוע או האקזוז?

לא יודע...נראה לי כדאי שנעצור בצד. עד שהאוטו יתקרר.

עצרנו בצד הדרך, חושך מלא, חסר ירח. השעננו את הראש על הכיסא ועצמנו עיניים, מחכים לעזרה. כעבור רבע שעה השקט מופר.

שמע, יש פה לא רחוק מגרש גרוטאות...

צעדה של עשר דקות אכן הביאה אותנו אל המגרש. בחושך, תחת פנסים אפורים חסרי חן והדר, אור קלוש על עמוד תלוש. ובכל זאת הכל אור. הוא מחטט ומדלג בין ערמה אחת לשניה. הופך, נובר, נוקש, מדביק אותי בהתלהבות. כעבור חצי שעה הנייד מתנגן, העזרה הגיעה, צריך לחזור לאוטו. ביציאה מהמגרש הוא נעמד ומושיט לי יד, אוחזת בדבר מה.

קח, זה בשבילך, זה לא עטוף וכאלה אבל...יומולדת שמח.

תודה. אתה לא תאמין אבל זה... תודה על המתנה, היה לי לילה נפלא.

שתוק, שמישהו פה לא ישמע אותך. רק זה עוד חסר לי שיתחילו ללחשש עלי מסתובב עם גברים באמצע הלילה במגרשים נטושים.

אל תדאג אני אומר לו,   it is sad and beautiful world, buddy.

************

הערב הנ"ל התקיים הודות לספר :

Innocent when you dream  -  Tom waits  The collected interviews 

אוסף הדיסקים שלי וקולות פנימיים   :)