|
אז הגעתי לכאן. והמחשבות צצות בראשי. כמו נמלים בתוך אסופת פירורי שוקולד חלב. הגעתי לכאן. רבים מגיעים לכאן. צומת שרמזוריה חדלו מלהאיר. שקט כאן. מרעיש גם יחד. אף שוטר לא מגיע כדי לכוון את התנועה. אף מסיבת עיתונאים לא נערכת כדי לדווח על המאורע המוזר הזה. הרי תמיד היה רמזור או שניים שיכוונו אותי. אבל כעת הכל הפך דממה. לאן לפנות כעת? שקט. רעש. צחוק מול אימה. "המתיני לתשובה מהיקום", מהדהד ראשי. אני ממתינה. יודעת שכל מה שאני רוצה לעשות זה המון. וההמון מתחלף כל העת בדממה הזאת. ההמון מתמזג עם חוסר ההחלטה מה להחליט, עם הכלום שביש, עם היש שבכלום. פניי מועדות בכל יום למקום אחר, אך השונה דוחף, האחר מכוון אל עצמו, האומץ נפגש עם הפחד, האמת נפגשת עם השקר, האהבה נפגשת עם העצב, השמחה נפגשת עם ההדחקה. הגעתי לכאן. תחושה חדשה ונטולת כיוון. ככה זה כשהרמזורים שלך מפסיקים לפעול. רק אור הנר דולק. מאיר לי את הדרך. הנר שבלב. תמיד איתי, לצידי, בליבי. הוא היש שבאין. האור.
(הפוסט נכתב בעקבות שיחה עם סיג המדהימה).
|
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מה שבטוח הוא שהרב קוק לא היה על "קוק".
הוא צדק בכל מילה שלו...
" כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל מפיקי אור נוגה" (הרב קוק)
אתה, אתה.
אתה נהדר בעצמך, ליאורי.
אכן, זהו מסע.
אתה בהחלט מרגיש את המילים שלי.
תודה!
פוסט נהדר,
מילים יפהפיות
אפשר לראות תמונה חיה של התרחשות, של הרבה התרחשויות,
של מסע...
והרבה הוקרה גם לסיגל (שכבר זכיתי לפגוש אותה בערב ההשקה שלי בת"א)
תודה מלאך.
יא אלבי.
יא רוחי.
תודה נשם.
מיוחדת במינה.
אוהבתותך.
סיג המיוחדת שלנו כאן
באמת יכולה להביא אנשים
לצמתי מחשבות!
(מנסיון אישי)
תחושת היש והאין הכל כך מוכרת..
סיג סוג
ושיחשוח.
שונים הם.
אני מעדיפה רק את סיג סוג.
היא מלכה.
אני מודה מכל הלב על היותך את.
שרון, כל כך מרגש.
המון יופי וטוהר ותום.
נפלאה את. ותודה.
ואם לרגע קט הייתי כפריזמה, ועזרתי במשהו לאור להגיע למקום שלו,
הרי שאני מודה מכל הלב גם על זה.