אז הגעתי לכאן. והמחשבות צצות בראשי. כמו נמלים בתוך אסופת פירורי שוקולד חלב.

הגעתי לכאן. רבים מגיעים לכאן. צומת שרמזוריה חדלו מלהאיר.

שקט כאן. מרעיש גם יחד. אף שוטר לא מגיע כדי לכוון את התנועה. אף מסיבת עיתונאים לא  נערכת כדי לדווח על המאורע המוזר הזה.

הרי תמיד היה רמזור או שניים שיכוונו אותי. אבל כעת הכל הפך דממה.

לאן לפנות כעת? שקט. רעש. צחוק מול אימה.

"המתיני לתשובה מהיקום", מהדהד ראשי.

אני ממתינה.

יודעת שכל מה שאני רוצה לעשות זה המון. וההמון מתחלף כל העת בדממה הזאת.

ההמון מתמזג עם חוסר ההחלטה מה להחליט, עם הכלום שביש, עם היש שבכלום.

פניי מועדות בכל יום למקום אחר, אך השונה דוחף, האחר מכוון אל עצמו, האומץ נפגש עם הפחד, האמת נפגשת עם השקר, האהבה נפגשת עם העצב, השמחה נפגשת עם ההדחקה.

הגעתי לכאן.

תחושה חדשה ונטולת כיוון.

ככה זה כשהרמזורים שלך מפסיקים לפעול.

רק אור הנר דולק. מאיר לי את הדרך.

הנר שבלב.

תמיד איתי, לצידי, בליבי.

הוא היש שבאין.

האור.

(הפוסט נכתב בעקבות שיחה עם סיג המדהימה).