19-3-15

שביל ישראל - מקניון שחורת לנחל רחם

מרחק – 17 קילומטרים

זמן – חמש וחצי שעות

חפץ – אלמוג מאובן. 

 שיר – "מפי אל מפי אל - יבורך כל ישראל".

מזג האוויר - עננות טובה.

דרגת קושי - בינונית. 

אתמול היו בחירות לכנסת. העם אמר את דברו בקלפי. הלומים מהתוצאות, הצלחנו להשתחרר מהעבודה, מהמשפחה ומשאר הבלי העולם. בתשע בערב יצאנו ולאחר ארבע שעות של נסיעה דרומה, הגענו לאילת. ניר, המכהן בהצלחה כשר השיכון וכאחראי על ענייני הנגב והגליל, דאג להכין את דירת המסתור, שחיכתה לנו ערוכה ומזומנה. חיש קל התמקמנו והתארגנו לשינה.  השעה כבר אחת אחרי חצות אבל החברים ממאנים להירדם.

"ילדים, לכו כבר לישון. מחר קמים מוקדם ויש קטע לא קל."

"כבודו, לא שכחת משהו?" נרמזתי בעדינות.

לא הייתה ברירה. בקבוק הברנדי המסורתי נשלף, והחגיגה פרצה, לקול מצהלות החבורה.

השינה לא ערבה. אולי בגלל הנחירות המנסרות, אולי בגלל הריחוק מהמיטה הביתית. מוקדם מאד בבוקר החלו הסתובבויות ורעשים של אנשים שכבר לא יכולים לישון.  

אז יצאנו לדרך.  

עצרנו במרכול להצטיידות במזון ונסענו לכיוון נקודת ההתחלה, בפתח קניון שחורת  שישה קילומטרים מערבה מכביש 90.

ארבעה ירדו בצומת עם כביש 90 והחלו להתקדם מערבה ברגל, על הדרך הלבנה המובילה לקניון שחורת.

עבדכם הנאמן עם הנהגים המשיכו בשני רכבים פרטיים צפונה, לכיוון באר אורה.

בְּאֵר אוֹרָה, יישוב קהילתי בדרום הערבה כ-20 קילומטרים צפונית לאילת.

בשנת 1949 נקדחה באר מים במקום שעד אז כונה ביר הינדיס (מערבית: באר חושך). הבאר שימשה כמקור המים הראשון של אילת, בטרם חוברה העיר לרשת המים הארצית.

בדצמבר 1950 הוקם בקרבת הבאר בסיס גדנ"ע. ועדת השמות הממשלתית קבעה את שמו החדש של המקום-באר אורה (בניגוד למשמעות השם המקורי: באר החושך).   

סגנון הבנייה ביישוב, ייחודי ומותאם לאופי המדבר. לאחרונה החלו לבנות כאן שדה תעופה חדש במקום ההוא הישן, שנמצא בלב אילת.

עקפנו את באר אורה מצפון. פנינו מערבה בדרך עפר וניסינו להגיע לנחל רחם אל נקודת הסיום, כדי להשאיר שם את הרכב. הדרך המשובשת מתאימה כנראה לרכבי שטח ולא לסטיישן פורד פוקוס. השארנו את הרכב על צד הדרך בשום מקום, קילומטר וחצי מנקודת הסיום המתוכננת. חזרנו עם הרכב השני להתחלה בקניון שחורת וגילינו שארבעת המופלאים גמאו את ששת הקילומטרים מכביש 90 וכבר הגיעו לפתח קניון שחורת.

אחרי כל זה, לא הייתה ברירה אלא להכין קפה ולזלול את ארוחת הבוקר שלפחות ארבעה מאתנו הרוויחו ביושר. קינחנו בתמרים ובשקדים ויצאנו לדרך.

עלינו צפונה מאפיק נחל שחורת וצעדנו קילומטר וחצי עד למרגלות הר אמיר. משמאלנו במערב נראו שברי סלע ענקיים. שכבת סלעי משקע עבה התפרקה, קרסה והותירה אותם כמו קישוטי ענק מדבריים. מימיננו התרוממו מצוקים צבעוניים בצורות מיוחדות, הם מצוקי הר אמיר.

כמה מהצוקים האלו קבלו את השם "עמודי מירב", על שם מדריכת טיולים אילתית. זאת על משקל "עמודי עמרם" שנמצאים לא הרחק מכאן, בנחל עמרם.

הטיפוס במעלה עמרם. לא תלול אבל ארוך וגבוה (450 מטר הפרש גבהים) . ניסינו להיזכר מי היה אותו עמרם, שעל שמו נקרא ההר עליו אנו עולים. אחרי כמה ניסיונות כושלים (בעליה) להיזכר בעמרם כזה או אחר, הגיע לעזרתנו השיר –

"מִפִּי אֵל מִפִּי אֵל יְבֹרַךְ כָּל יִשְׂרָאֵל,  אֵין אַדִּיר כַּאֲדֹנָי וְאֵין בָּרוּךְ כְּבֶן עַמְרָם...."  הוא משה רבנו.

השיר נבחר לייצג את קטע השביל של היום והצטרף לרפרטואר שבקרוב יועלה לרשת כפסקול שביל ישראל.

ליד "פרש טמבור" – מפגש שבילים מרובה צבעים נעצרנו להביט על הנוף.

 למטה במזרח, פרקו אוטובוסים קבוצות של מטיילים בבקעת עמרם בדרכם ל"עמודי עמרם", ולמקדש הנבטי שלמרגלות גבעת יוכבד הסמוכה.

שינסנו מותניים, שילבנו להילוך שני ולאט לאט העפלנו למצפור עמרם, הסמוך לפסגה.

דורון וניר פתחו מבערים והגיעו ראשונים, למצפור, שנמצא באוכף קטן בין פסגת הר עמרם לבין השלוחות היורדות ממערב.

כאן נשקף לנו נוף מרהיב. אילת והים בדרום, הרי אדום במזרח. במערב, הר עוזיהו והר חזקיהו המתנשאים לגבהים של יותר מ800 מטרים מעל פני הים. בצפון הר תמנע וקרוב יותר, נחל רחם הרחב. זו הנקודה הצפונית בשביל ישראל, ממנה נשקפת אילת. 

הקפה רתח, האוכל נלעס והלב נפתח. שמתי את התרמיל על השכם, זמזמתי לחן ילדות ישן והמשכתי עם סימון השביל לפסגה המתנשאת מעל המצפור. אחרי כמה עשרות מטרים שמתי לב שאני הולך לבד. הסתובבתי לאחור וראיתי את חבריי הפוחזים מחזיקים את בטנם ומתפקעים מצחוק. 

מסתבר שדורון וניר שהגיעו ראשונים סובבו את הסלע שעליו סימון השביל, כך שיצביע לכיוון העלייה לפסגת ההר. נו באמת, ככה ייעשה לאיש?  

ירדנו בערוץ צר צפונה, למפגש עם נחל רחם. ערוץ הנחל היה עטור בפריחת שיחי "פגוניה רכה".

לאחר כמה דקות של הליכה הגענו ל"דקלי רחם", צמד דקלים מצלים, הצומחים בערוץ הנחל היבש. תחת אחד הדקלים ישבה לה חבורת שביליסטים לא שכיחה וסעדה את ליבה.

שמונה פינים חביבים מפינלנד, שמדברים פינית (וגם אנגלית), ארבעה גברים וארבע גברות בגיל העמידה. הם שמעו על שביל ישראל, מחבר שגר בארץ הקודש. הציצו, התחילו ללכת, התאהבו ולא יכלו להפסיק. לפני שנתיים יצאו מתל דן. בכל פעם, מגיעים לצעדה של שבועיים בשביל. זו הפעם החמישית והאחרונה. עוד יומיים יסיימו באילת.

המשכנו במורד הנחל. הערוץ הפך לנקיק צר ותלול. חומות סלע התנשאו בצדדים והצלו על השביל. קיפצנו מסלע ענקי אחד למשנהו, החלקנו על הישבן, עקפנו מפלי אבן יבשים ולאחר כמה מאות מטרים הגענו אל גבי רחם. לא מצאנו מים בגבים. שיחי צלף סחוסי צמחו פה. בשנה שעברה פגשנו אותם קרוב יותר לאילת, מבשילים  פירות אדומים ענקיים.

אחרי הגבים הפך תוואי השביל לתלול וסלעי. לפתע  נפתח אפיק הנחל לרוחב של עשרות עד מאות מטרים, בשיפוע רדוד שטוח.

עצי שיטה סלילנית רחבי נוף צמחו בוואדי. עליהם ראינו את הרנוג השיטים, צמח טפיל עם עלים ירוקים בשרניים ופרחים אדומים, המתקיים על השיטה ויונק מזונו ממנה.

בצל אחד העצים עצרנו להפסקת צהריים. כאן נמצא החפץ המייצג את קטע היום קיפוד ים מאובן, שנסחף לכאן , לערוץ נחל רחם, השד יודע מאיזו תקופה.  

זוג צעירים צעדו מולנו בדרכם דרומה, במעלה נחל רחם.

המשכנו באפיק נחל רחם הרחב מצפון לדרום לאורך שמונה קילומטרים. הנחל מנקז אליו מי נגר של אגן ניקוז ענקי המשתרע על עשרות קילומטרים. מצפון לבאר אורה נשפך הנחל לערבה בדלתה שטוחה וענקית. הצעידה לאורך הנחל מונוטונית והנוף היפה כאילו קופא מול העיניים.

דפנות הנחל וסימני ההתחתרות מעניינים ולכן כדאי ללכת צמוד לדופן, גם אם לא תמיד זו הדרך הנוחה והקצרה.

כאן אפשר לראות תצורות מעניינות וייחודיות כמו "פצלי אורה" אדמה המכילה חרסיות צבעוניות, ולחילופין קירטון או שכבות דקות של גיר, כאשר "עורקי גבס" חוצים את השכבות.

עצי השיטה הענקיים ניצבים כמו פסלים סביבתיים לקשט את הדרך.

גללי יונק מדברי כלשהו, קישטו גם הם את הדרך.

שכבות סלע שקרסו הותירו סלעים ענקיים בתנוחות מוזרות.

עוד קילומטר ועוד קילומטר של הליכה על שפוכת הסלעים השחוקים שממנה עשויה קרקעית אפיק הנחל. את האוטו של בני, מצאנו שלם וללא פגע בדיוק במקום בו הותרנו אותו בבוקר.

חמישה נסעו לנקודת ההתחלה בקניון שחורת . דורון ואנוכי המשכנו ללכת מזרחה עד לבאר אורה. שם עצר לנו טנדר נהוג בידי שני צעירים העובדים במכרות אספלט סמוכים. הם הקפיצו אותנו עד לכניסה לקניון שחורת. היה כבר מאוחר (וקר) בכדי ללכת לים, לכן שקענו למנוחת צהריים מאוחרת.

ארוחת הערב התקיימה במסעדת "פדרו", הידועה, כמוסד אילתי מכובד המספק בשרים ברמה לא רעה. משום מה בחרנו כולנו להזמין אנטריקוט 300 גרם. עד שהגיע הבשר נהנינו מיין ומפוקאצ'ות ומטבלים תוצרת בית. המנות היו טובות מאד. השרות טעון שיפור. בשביל 150 ₪ לסועד אין על מה להתלונן.

עם בטן מלאה ואחרי יום טיול עסיסי, נרדמנו כמו תינוקות. חלק מהמטיילים נרדמו בתנוחות מוזרות. למשל תוך כדי גלישה במכשיר הנייד עם הטלפון ביד.

תם עוד יום טיול בשביל ישראל.