גלי חום. דפיקות לב. נדמה לי, או שאני בהתקף חרדה? מנסה להיזכר. איך קוראים לתופעה שעוברת עליי? אם רק אמצא לה מונח מילוני - אירגע! היא על קצה הלשון, כמו כדור שגורם להרגיש טוב. אה, נזכרתי! חיפשתי את זה! בגד שעליו יש פרצוף מחייך או עניבה עם פרצופון שכזה. לא, זה לא היה זה. הגב, התמיכה...כאשר אני נשענת לאחור, הישענות על הכסא. הקלה, נושמת לרווחה. עכשיו נזכרתי - קרם גוף! עובר עליי קרם גוף! אחרי מקלחת, לפני טכס לבישת הבגדים. מריחים? וכשאני מודדת את הבגדים בחנות - מריחים? סניף סניף. להסניף. ובכלל עסקינני בעניין אחר, בקניית קרם הסופלה.

'תאייתי נכון את שמה על כרטיס המועדון שאת מנפיקה לה, כי אחרת ירצחו אותה.'

ואז שוב חזרה על המשפט, כאילו משננת אותו בעל פה,

בכל פעם שמגיעה לקוחה חדשה ועליה לשכנע אותה להצטרף למועדון, כך שתקנה עוד ועוד. לא נתתי לכך להשפיע עליי,

טוב. לא לגמרי. אבל בתחילת הביקור בסבונייה היא סיפרה לי איך קוראים לה,

ובסיום הביקור קראתי לה בשם אחר. תבקרו אותי כשם שאני מבקרת שם. כן..שכחתי את שמה, אך היא רצתה סך הכל לגרום לי לקנות עוד מוצרים. מניפולציה קנייתית! שכנעתי את עצמי.

כל מה שחל מהבלבול בשמה. מבולבלת שכמותי.

בחנות אחרת, באותו זמן - ישבה לה מוכרת אחרת, מחכה לי. נכנסתי ואורו פניה, שאלתי שוב לשמה, וזכרתי אותו, אך אמרתי אחר כי חשבתי שטעיתי בזכרון הנכון לאמיתי. והתברר שזכרתי מלכתחילה! שהשם שלא אמרתי היה שמה האמיתי! מבולבלים? גם אני! אבל! הזכרון הנמוג היה נכון! שכנעתי את עצמי. ידעתי איך קוראים לה, עד לפעם הבאה.

רגע, השם השני, ההוא שהיה חרוט בזכרון שלי כשמה היה שייך למוכרת אחרת! כמה צפוי! אבל אצלה לא אבקר, כי כל בגד שקניתי אצלה - בסופו של דבר לא נלבש או היה בעל אנרגיות שליליות. לא להילחץ! הכל בסדר, יש לה את מספר הטלפון שלי.

כשחיפשתי אחר עבודה במכירות - השארתי אותו אצלה,

אם רק תחליט להיזכר בי כעובדת פוטנציאלית, כי הייתה לה כבר מישהי אחרת שהיא לקחה לתפקיד. אך זה לא משנה, כי יש לי עבודה אחרת, טפו טפו. עכשיו רק נותר לספור את הסימנים על הקיר, כי בא לי לקנות שם. אך זו חנות מחוץ לקניון, ואני לא קונה מחוץ לקניון, כי אחרת הקנייה לא נחשבת לאמיתית.

מה גם, שתמיד הייתה בעיה עם הבגד, כי כמו שציינתי - הם לא נלבשו. "קופיפה, למה את חוזרת על כך שוב?"

"כי הבגדים פשוט יושבים על המדף ואני חשה אשמה שאני לא עושה איתם כלום. אך! יש מוצא!

המשיכה קופיפה - כשביקרתי בחנות זו בפעם הראשונה - מוכרת אחרת נתנה לי עיצה מועילה, שנחרתה בזכרוני (תמיד תהיתי אם נחרט או נחרת, כנראה שהפנמתי משהו מתעמולת הבחירות, אחת הפרסומות, לא זוכרת איזה.  ידעתי שיהיה משהו שלא אזכור:)

רציתי לקנות מכנס צבעוני, חששתי שאשמין ולפיכך לא אוכל ללבוש אותו.

היא אמרה לי: "בשבילו שווה לשמור על הגזרה ולא להשמין."

השמנתי.

כעת, כל פעם שאני פותחת את הארון אני רואה אותו מבצבץ לו, מזכיר לי

שאני חייבת לרזות כדי ללבוש אותו שנית. רק כדי שלא יראו את החריץ של הישבנון.

וללא מופתעים, הייתה חנות רביעית עם מוכרת מיוחדת, שם תהיתי ביני לבין עצמי אם זוהי מוכרת או בעלת החנות. היה לי אומץ ושאלתי אותה - היא התוודתה שלפעמים אומרים לה זאת. קיסרית! זה הכינוי שאדביק לה מעתה ואילך! מקסימה.

אמרתי לה שלא אזכור את שמה, לאחר ששאלתי אותה (לשמה). היא ענתה לי "את בטוח תזכרי. חסרים אנשים כמוך בתעשיית האופנה."

רגע! שחזור! דבריה לא נאמרו ברצף הזה! שוב בלבול! סימן קריאה. בואו נעשה סדר לא כרונולגי - זכרון, מוכרות, שמות. הכל בסדר! הרגעתי את עצמי.

עברתי בין חנות לחנות, השארתי בגדים. אה, תיקון טעות!

פרטים על שמי, מספר הטלפון הנייד, גיל, נסיון רלוונטי למשרה. קצת לפני כן, בעיר אחרת, עמדה נערה ברמזור. אה, לא, זו הייתה אני :) מישהי (אין גברים פה?) עמדה לידי, זרקה לעברי שאני נראית מעולה, מוקפדת מרגל ועד ראש.

בדיוק כשהייתי זקוקה למחמאה זו! הייתי בדרכי לחנות הראשונה!

בפוסט זה? לא, בחיפוש העבודה. בדיוק כשנכנסתי למצב רוח חיפושי. וזהו, לא חוזרת לזה, אבל במילא זה היה ממזמן (החיפוש). אני אמנם לא קשישה שצריכה להיזכר בזכרונות נוגים.

אוף, מה גם, שהשותפה שלי דאז שלחה לי פרוספקט של חנות בה מחפשים מוכרת ושכחתי לחזור אליהם! או לחלופין - לשלוח קורות חיים. אופס! קופיפה זוכרת, קופיפה שוכחת.

ועם המזל שלי - יפטרו אותי על הפוסט הזה, ולפיכך איאלץ לחפש עבודה באופנה. אופסידייזיז - חרציות צהובות על שיערי, מחכה לראיון הבא.

טהטה!

נ.ב. (נזכרתי במשהו :) אלך לי לסדנת שיפור זכרון בכדי לזכור שמות. תלוי מה עבר לטווח הארוך מביקוריםאלו. אבדוק ואחליט.