כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המטרה: א.ו.ש.ר (זרעים של א.ו.ש.ר לשעבר)

    איך אני הופך דימיון למציאות. המסע שלי בדרך לא.ו.ש.ר.




    *ועוד משהו, אני לא רוצה לרשום כל הזכויות שמורות (למרות שהן כן). אם את/ה מעתיק/ה מצטט/ת ממני זה בסדר ובכיף, בתנאי שתפנה/י קישור למקור ותיתן/י קרדיט. תודה.

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    0

    תנינים של חרדה

    7 תגובות   יום שישי , 10/4/15, 18:48
     ''

     

    ואז דווקא ברגע הכי לא צפוי, או אולי בעצם הכי מתבקש, זה תופס אותי. הרגש הזה. והגוף כולו מגיב אליו. עמוק בגרון עם הנשימות הרדודות האלה שמספיקות בקושי להעביר חמצן למוח. התחושות הלא נעימות בבטן והפה שמתייבש.

    והרי כבר נפגשנו בעבר. אני והוא או שמא זאת היא. החרדון והחרדונית האלה. שניהם גם יחד. באו לביקור. כאילו אומרים מה נראה לך? שלא נבוא לביקור נימוסים של חג שני של פסח? חחח... וצחוקם היבש והקר מזדחל לי במורד הגב מהדהד בריקנות איומה בבטן ומוחק את כל האור מהעיניים.

    אני מנסה לנשום. להתנגד. אולי ילכו מהר. לא מגיש להם תה ולא קפה. שיחנקו. בינתיים אני זה שנחנק והם מתרווחים להם על הספה. משפחה שלמה של חרדונים. כנראה שהשריצו להם עוד כמה בזמן שלא שמתי לב.

    אני מנסה לנשום אל הלב, אבל הסרעפת רועדת. זה עובד לכמה רגעים. אני עוצם את העינים ומחכה שהם ילכו אולי, ואז שאפקח הם לא יהיו שם. הם וכל הסיבות שהביאו אותם לבקר. אבל מיד הם מרימים ראש ומתחילים לנפנף בפתקים לבנים. כמו אומרים לי נה נה בננה, אנחנו פה והנה האישורים הרשמיים, קח ותקרא אם בא לך. ממש מתעללים בי, כאילו שאני לא יודע היטב מה כתוב בפתקים האלה. למה הם פה.

    באמת למה הם פה? מאיפה זה בא עכשיו. אני מנסה להכנס לתוך הריקנות הזאת שבבטן. לא להתעלם. לצלול לתוך החרדה. להבין מה עומד מאחוריה. הכל חשוך אבל אני יודע שבתוך כל הביצה הזאת, בתוך המים הקרים והבוציים האלה אמצא את הסיבות.

    אני נזכר איך הכל התחיל בזה שעמדתי בחצר והתקשרתי לעזרה, ואף אחד מהאנשים שהיו לי ברשימה לא יכל לבוא לעזור לי. והרגשתי את חוסר האונים. ולא ידעתי מה לעשות. והרגשתי סחרחורת. נאבקתי והמשכתי לחשוב, והתקשרתי לעוד אנשים שיתנו לי עוד שמות ומספרים. אבל גם הם לא יכלו להגיע. כי חג וחופש והכל ביחד. ובינתיים, המים ממשיכים לטפטף מהתקרה ואין לי מוצא. ואין פתרון. והתייאשתי. ומשהו בתוכי נסדק. משהו ויתר. נכנע לעומס. לנסיבות. למצב. וברח. נטש את המשמרת. הפקיר את העמדה לכל עובר ושב.

    ושאין שומר בשער, הפרצה בגדר קוראת לכל אחד. והם הגיעו לבקר. כאלה שבשגרה, תנועה אחת והם נעלמים, אבל שאתה מותש ועייף, אין כבר כוח להתנגד והם מתחילים לנהור פנימה לתוך הנשמה. מחופשים לתקלות מוזרות, לבזבוז של זמן בהמתנה לאנשים, לחוסר יעילות, לסטייה מהזרימה של האירועים. ואז גם לדברים הפיזיים לדוד שמקצר ואין מים חמים, לארוחה משפחתית רוויה רגשות וזכרונות, לבית ריק, לחוסר בשינה ומשם הדרך קצרה למחשבות על הקיום, להרגשה של חוסר האונים, של התקיעות, של היאוש, של הניסיון להתקדם קדימה ואז המקלות בגלגלים.

    וככה מתמלאת לה הביצה של החרדונים, שבינתיים הפכו כבר לתנינים קטנים עם שיניים קטנות וחדות והם מנסים לנגוס לי בלב. ביסים קטנים כאלה. בקטנה. כמו אומרים חכה שנגדל. חכה חכה.

    אני נכנס פנימה עמוק יותר. מה עומד שם מאחורי הדבר הראשוני הזה, מה הבסיס לכל החרדות הקטנות שמקפצות לי עכשיו בגוף וככל שהזמן עובר אני נחלש יותר ויותר. ובמקום הכוח נכנס היאוש. והחבר שלו הדכאון מחייך לו בעגמומיות מעבר לאופק.

    די! אני נכנס עמוק יותר מעבר למסך האשליה, של כל החברים האלה, שבאו לכבוד החג. מעבר לכל המילים שאמרו לי מיטביי וכאלה שלא בדיוק ממטיביי. מעבר לאמונות וההסכמות שקיבלתי על עצמי בעבר מבלי לשים לב.כן, אני סוחב עליי את כולן אבל בכל זאת מה קורה שם מתחת. מה התחושה הראשונית שהובילה לזה?

    כן, זאת ההרגשה שאין על מי לסמוך, שאני לבד מול החיים. שבאמת, ברגע הקריטי למרות כל מי שמסביבי, אני נמצא שם לבד בלי גב. כמו שתמיד הייתי מרגיש. שאין לי אח גדול לקרוא לו בשכונה או בבית ספר שרוצים להרביץ לי, שאני המבוגר האחראי גם שהייתי ילד, שאני לא יכול לשדר שאני חלש, שאין מקום לרגש עכשיו. קום, תהיה חזק, תלחם בכל מה שיש לך ומה שיהיה יהיה. אל תכנע. אל תוותר. אבל ... לפעמים זה לא הולך כי אני לבד. ומרגיש קטן. ואני מדייק,  לא קטן, חסר כוח, חסר אונים. פתאום, אני זה שתמיד יודע מה לעשות ויש לו פתרון לכל דבר, אין לו כלום בראש. והמים ממשיכים לטפטף וממלאים את שלולית החרדה של התנינים.

    אבל אני מתעקש לגרד עוד שכבה, להכנס עמוק יותר לגוף. איפה זה בגוף? כל החרדה הזאת. ואני בוכה, וממשיך להכנס לתוך המקום הכאוב הזה, ואני חושב שזה בריאות, שאין אוויר. החוסר יכולת הזו לנשום, גורמת לי לצלול לתוך חושך, לאבד את ההכרה, זאת שמעולם לא איבדתי.

    באמת לא איבדתי מעולם את ההכרה? אחי היה מאבד את ההכרה כל פעם שהיה מקבל מכה חזקה בראש שהיה ילד קטן, ואני? אף פעם. כנראה שלא הרשיתי לעצמי להגיע לשם. אני נאחז חזק במציאות. לא מרפה. לא מפקיר את הגוף לחסדים של אחרים. בעצם, פעם אחת כנראה איבדתי, בניתוח, הרדימו אותי, ואני זוכר איך זה נגמר, רע מאוד. גם להרדם צריך לדעת איפה וליד מי. אבל אני סוטה מהחיפוש.

    בעצם כן איבדתי את ההכרה, בלידה. שלי. יצאתי חסר הכרה. הכרה שעוד לא התחילה וכבר רצתה להעלם. ריאות שלא הצליחו לנשום. מלאות במים של חרדה ירוקה. הגוף זוכר. השקט הזה בתוך המהומה שבחוץ. את הצלילה אל החושך, נפילה לאחור עם הידיים פשוקות לצדדים. את הוויתור המזוויע הזה שהידיים עוד קפוצות ואת ההתכנסות של הרצון פנימה, עמוק עמוק לתוך הגוף, מכווץ לגרעין קשה שאף אחד לא יכול לפגוע בו. כמו זרע של משהו שמחכה לזמן מתאים ללבלב.

    הכל פרוש פה מסביב, התנינים, החרדונים, החושך, המים הירקרקים, ואני מתבוסס בתוך כל זה בוכה, ויודע שאף אחד לא יכול להיות כאן במקומי, רק אני. לבדי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/3/16 15:52:
      מוכר מקרוב.....
        6/2/16 01:15:
      לא יודעת מה הביא אותי לקרוא את עצמי...כאילו שכתבת את חיי במדוייק... איש יקר אנחנו לא מכירים אך החרדה בהחלט מוכרת לי ביום יום ואני מצליחה להתמודד בזכות עצמי כמובן...איך כתבת בדיוק מרובה..אין על מי לסמוך....אבל דע לך שיש אנשים טובים בדרך שמוכנים תמיד לעזור...אשמח לתמוך לעודד ולעזור...
        12/7/15 18:58:
      (:
        13/4/15 23:23:
      אחד הקטעים היפים שכתבת!! אני מניחה שחיבוק וירטואלי לא היה עוזר ואם כן אז אני שולחת... יכול להיות שרק כל כך מטה מוצאים תשובות ומצנח או כדור פורח שיעלה אותך למעלה.מחזיקה אצבעות שכך יהיה ולא תרגיש אף פעם כזה לבד....
        12/4/15 14:07:
      תסתכל לה בעיניים תישך את השפתיים עד שזה יכאב לך קצת בתוך תוכך היא מחכה שתקפוץ לתוך המים ותפתח את העיניים עד שזה ישרוף לך קצת בתוך תוכך תדע
        11/4/15 09:53:

      וואו. קראתי בנשימה עצורה . חשפת עבודת מודעות חכמה ואמיצה . ואני מאחלת לך שקט פנימי ורוגע, בלי לטאות בסביבה (גם אותי הן יכולות לנטרל ...)

        10/4/15 21:22:
      *****