כותרות TheMarker >
    ';

    היום שהיה

    בלוג אינפורמטיבי בעיקר, מבחר נושאים מכל העולם, וגם קצת מפרי עטי..

    0

    בית הרוחות 1

    13 תגובות   יום שבת, 11/4/15, 11:59
     
    ''
     
    הרבה אנשים שמכירים אותי יודעים שהיו לי חיים וילדות לא קלים, במיוחד אחרי שהמשפחה שלי התפרקה. אבל זה לא אומר שהיו לי חיים אומללים, כי כפיצוי על התקופות והרגעים הקשים, היו לי גם הרבה רגעי אושר, צחוק ושמחה. וכהרבה משפחות לא נורמטיביות, החוסר יציבות בבית שלנו הוביל אותי ואת אחיי לחוות חוויות יוצאות דופן לפעמים. כמובן שהתקופות הטובות ביותר היו כאשר סבתא ז"ל מצד אמא הייתה באה לתקופות ארוכות אצלנו (היא הייתה עושה רוטציה בין 5 ילדיה ברחבי העולם ונשארת תקופה ארוכה אצל כל אחד), או בתקופה שלקחה אותי אליה וגידלה אותי מספר שנים.
     
    כאשר הייתי בגיל 6 לאבא שלי נכנס לראש שהוא חייב להצטרף לצה"ל כאשר תפרוץ מלחמה בארץ. גרנו בארגנטינה אז. לפני שההורים שלי נישאו הוא הגיע לארץ במסגרת "הכשרה", שירת בצבא, גר בקיבוץ ולאחר מכן חזר לארגנטינה, שם הכיר את אמי שהיא בכלל ממוצא פרואני והם נישאו. בילדותי נדדנו בין פרו, לברזיל וארגנטינה במסגרת עיסוקיו של אבי, אך בסיס הבית תמיד הייתה ארגנטינה.
    כאמור, אבי ידע שתפרוץ מלחמה באיזה שלב בישראל (אחרי מלחמת ששת הימים), רק שאף אחד לא ידע מתי, אבל הוא היה נחוש להלחם לצד הצבא שלנו. לא יודעת מאיפה בא לו הפטריוטיזם לכך, כי לא זכור לי שהוא ממש התלהב מהמדינה, אך קשה לזכור ולהבין דברים כאלו בגיל 6-7.
    כבר לא הייתה לו סבלנות לחכות לכך, הוא והנבואה השחורה שלו, אז החליט לקחת את כולנו לישראל, לחכות שנה-שנתיים, להלחם ולחזור לארגנטינה. כאילו הגעתו לכאן, תזרז את הגעתה של המלחמה. מטורף.

    וכך היה. אבל עד שהמלחמה תגיע, צריך להתפרנס והילדים צריכים ללמוד. הגענו לירושלים, הורי שכרו דירה בקרית היובל. לאבי היו מספר מקצועות חופשיים וראש עסקי ובכל מקום ומדינה שהיינו הוא תמיד הסתדר וגם הפעם לא היה שונה. הפעם בחר להתפרנס מצילום: גם צלם אירועים וגם פיתוח תמונות.
     
    ואיך אדם מפרסם את עצמו בשנות ה-70` נטולות האינטרנט? אבי הזמין שלט מתכת מפלצתי, בעל רקע אדום שמעליו נכתבו באותיות שחורות משהו בסגנון כזה: "צלם אירועים מקצועי, צילום בשחור לבן וצבע. קומה שלישית דירה 8". אפילו טלפון לא היה לנו. את השלט הענק תלה בחזית הבניין שלנו, משהו שהיום אף אדם הגיוני לא מעז לעשות. למרות שאף דייר ואף אדם לא התלונן על השלט הנ"ל, הוא עורר אצל אבי פרנויה מוזרה: הוא היה בטוח שנרקמת קנוניה  נגדו ושרוצים לגנוב לו את השלט.
     
    במרפסת הדירה שלנו בקומה השלישית, הקים אבי מעבדת צילום, חדר חושך, עדין מהדהדים בראשי את ההזהרות שלא נגע במיכלי החומצה ואת הצרחות כאשר היינו פותחים בטעות את חדר החושך בעת הפיתוח הקריטי: "חוליגנים!! תסגרו את הדלת! כמה פעמים צריך להגיד לכם ל-א ל-פ-ת-ו-ח את הדלת הארורה!!"
    כן, שרפנו לאבי הרבה תמונות ככה.
     
    כמעט לא היה יום שאבי לא הקפיץ אותנו ואת עצמו עם פרנוית השלט, זה יכל לקרות בכל שעות היום או הלילה. מספר רב של פעמים, באמצע הארוחה, היה שומט את הסכו"ם על השולחן, קם בזריזות לדלת הכניסה, מניח את אוזנו על הדלת ומצהיר: "זהו, מפרקים לנו את השלט, מה, אתם לא שומעים, אתם חרשים?" ורץ למטה את שלושת הקומות.. כדי לחזור בבושת פנים ועם תירוץ חלש: "נו, הם שמעו שאני רץ אליהם, וברחו הפחדנים", ומניף אגרוף באוויר. זה יכל לקרות בהרבה סיטוציאיות, אך זכור לי את הפעם ההיא הבלתי נשכחת:
     
    היה זה בשנה השנייה לשהותנו וסבתי באה לביקור השנתי שלה אצלנו. בליל קיץ חם במיוחד, נטול מזגנים ובקושי עם מאוורר טרנטה, ישנו עם דלתות וחלנות פתוחים, סבתא ישנה בחדר שלנו, חדר הילדים ואני ואחי ישנו בסלון במיטות מאולתרות. הייתה זו שעת לילה מאוחרת מאוד כאשר כל הבית התעורר - מלבד סבתי - מהמהומה שהקים אבי: "תשמעו את הרעש! עכשיו אני אתפוס את העלובים הגנבים!" ורץ במורד המדרגות כמו טיל. ובאמת, בפעם הראשונה מאז תלה אבי את השלט שמענו קולות חשודים: טיק טוק טוק טוק.. טיק טוק טוק טוק... בשלב הזה כבר התעוררנו לחלוטין, נלהבים ומרגושים, סוף סוף יש אקשן ותיכף יהיה שמח, נו, חשיבה של ילדים.
    אבל, אבי חזר שוב סמוק פנים ודוק של בושה בעיניו: לא דובים ולא יער. יותר מזה, כבר במדרגות לא שמע כלום. אבל הקולות נשמעו עדיין בבירור: טיק טוק טוק טוק... כאילו איזמל ופטיש עובדים יחדיו. שוב טס אבי למטה כי חשב שהגנבים מסתתרים ומשחקים בו, אך כאשר הגיע לקומה הראשונה חזר כי לא נשמעו יותר קולות. אבל, אויה! שוב יש קולות בבית.
     
    התחקינו אחר הרעש.. ובסוף נמצא האשם: הקולות הובילו לחדר הילדים היכן שסבתי ישנה, היו אלה נחירותיה הרמות אשר חיקו באופן מושלם פטיש ואיזמל! סיפור אמיתי לחלוטין.
     
    אותנו הילדים שלחו ללמוד בבית ספר בקרבת הבית. בית ספר חרדי! לא בשביל ללמוד ערכים טובים יותר או דת, לא, רק בגלל הנוחות שלההורים שבית הספר היה מסביב לבית. וכעת נכנסתי לכיתה א` ולא ידעתי בכלל עברית. אחי גם היה בכיתה א`, למרות שטרם מלאו לו 6, בכיתה מופרדת כי בבית הספר הזה למדו בנות ובנים בכיתות מופרדות. זה מפליא איך ילדים קולטים ולמדים שפה במהירות עצומה, אמנם כאשר חזרנו לארגנטינה כעבור שנתיים, לאט לאט נשכחה השפה ממני כמעט לחלוטין וכאשר חזרתי ארצה בגיל 17 נאלצתי ללמוד אותה שוב באולפן בקיבוץ.
     
    בכל אופן, היה מוזר מאוד ללמוד בבית ספר חרדי, להתפלל בבקרים שם ולחזור הביתה לבית חילוני עד כאב, ולהתפלל תפילה לפני השינה אחרת ה` יעניש אותנו קשות לפי דברי המורה.
    כן, החדירו לנו הרבה פחדים בבית הספר הזה ולא פלא שגדלתי להיות ילדה עם הרבה פחדים, ולמה להכחיש.. חלקם עד היום מלווים אותי. אך גם בבית הספר חוויתי חוויות יוצאות דופן, במיוחד כאשר אמי הייתה מתעצבנת על המורים וניגשת לשם כולה חמומת מוח, לבושה בשמלת מיני משנות ה-70` באופן פרובוקטיבי במיוחד ומקימה סקדלים על ימין ועל שמאל.
    סיפורים על כך יבואו בפוסטים הבאים בסדרה זו.
     
    הרבה אנשים שואלים אותי מתי התחילה המשיכה שלי לדברים מוזרים ואני יכולה להגיד כמעט בוודאות שהיא החלה  בגיל 7 כאשר עברנו לדירה הזו בירושלים.
    האירוע המוזר הראשון התרחש אחרי חג השנה החדשה, כן, המשכנו לחגוג חגים לועזיים לצד החגים היהודיים, מכוח ההרגל או סיבה למסיבה או השד יודע למה.. להורי היו חברים ארגנטינאיים (ההורים של סוניה שגם אספר בעתיד בסדרה הזו) וזו גם הייתה הזדמנות לפגוש אותם, לשחק עם ילדיהם ולהעלות זכרונות מארגנטינה הרחוקה).
    בקיצור, היה זה בפתחה של שנת 73`, האורחים הלכו הביתה, כמה בניינים משם, ורצה הגורל גם סבתי שהתה בסבב שלה אצלנו ואפילו אמה, סבתא גיטל, הסבתא רבתה שלי עם האופי הנוקשה שלה.
     
    הלכנו לישון אחרי סעודה עשירה, אנחנו הילדים, מוקדם יותר מהמבוגרים אשר נשארו להרים כוסית לחיים בחצות לכבוד השנה החדשה.
    כאשר קמנו והתכוננו לבית ספר, אני ואחי ישר הרגשנו שמשהו מוזר מתרחש בבית. אווירה מסתורית שררה, מבטים מלוכסנים והרבה "שששש שלא ישמעו הילדים" למרות  ששמענו כל הערה כזו.
     
    אחרי הבית ספר, כאשר נכנסנו הביתה מצאנו את ה"פרסיאנה" השכנה הפרסית מקומה שנייה, שותה תה עם נשות המשפחה, ז"א, סבתא, סבתא גיטל ואמא, מלחשות בשקט, אך הלחישות היו מלוות בתנועות ידיים גדולות.
     
    לפעמים אמי שלחה אותי להביא סוכר או דבר מה מ" לה פרסיאנה", וזה תמיד גרם לי לפרצי צחוק, כי "פרסיאנה" בספרדית זה תריס, אבל גם אשה פרסית. בעצם היה לנו כינוי לכמעט עבור כל דיירי הבית של הבלוק (ככה קראנו אז לבניינים, בלוקים). היתה זיוה הפוזלת (לה ביסקה), שרה המנומשת (לה פקוסה), ישראל הגמד (אל אננו), אהרון המשופם (אל ביגוטודו) ועוד..
     
    אז כאמור, "לה פרסיאנה" התלחשה עם הנשים ואנחנו הילדים נשלחנו לחדר להכין שיעורים או ללכת לשחק בחוץ. נשארנו בבית כי היה מאוד קר, אך סקרנותנו גברה מרגע לרגע, ולא עבר זמן רב וכבר הדודה חיה מרמלה הגיעה וגם הדודה אסתר מבנימינה. עדין מפליא אותי איך השמועות עברו במהירות הבזק בעידן שטלפון חוטי היה כלי מנקר עיניים ורק לבודדים הייתה הפריבילגיה להחזיק אחד בבית. 
     
    ואז, ההצגה החלה. הדודות, עם הקול הלדרום האמריקאי הצורם, רעדו מהתרגשות ודרשו הסבר מיידי. אנחנו הילדים יצאנו מהחדר ומרוב היסטריה ורחש שהתחוללו בסלון, לא גירשו אותנו לחדר בחזרה, והסיפור, היה כך כפי שאמי סיפרה במו מילותיה, בעיניים פעורות ובהרבה תנועות ידיים:
     
    "באמצע הלילה שמעתי את הבקבוקים זזים ונופלים (בקבוקי חלב שבזמנו היו משאירים בפתח הדלת עבור החלבן), ואז כשקמתי כדי לראות מה קורה.. (בקטע הזה היא שתקה, ותפסה את פניה בשתי ידיה)... פתאום, הופיע הדוד מונג`ו!"
     
    כולם החווירו ופלטו מילות קריאה כמו: "אוייי דיאוס מיאו!," כל אחד בשפה שלו. גם אלה ששמעו קודם את הסיפור כמו הפרסיאנה לא יכלו לשמוע בשקט ללא תגובה.
     
    "....... ואז, הוא לבש גלימה לבנה ונראה צעיר כמו כאשר התחתן עם הדודה רגינה.. הוא לא אמר כלום.. רק הסתכל עלי. ואז! (שוב שקט מתוח).... ואז הסבתא גיטל קמה וראתה אותו במו עינייה! ואז התפוגג לאט לאט כמו עשן..."
     
    שחקנית החיזוק, הסבתא גיטל נתנה את אישורה שגם היא ראתה את הרוח והוסיפה פרשנות משל עצמה. ("לא, הוא לא היה נראה כל כך צעיר, הוא נראה כמו ביום שפיטרו אותו").
    כל השבוע שמענו את הסיפור עוד ועוד.
     
    הדוד מונג`ו נפטר כמה חודשים לפני כן, כבר היה קשיש במושגים של הימים ההם, בן 70+.
    ומאז אותו היום אבא שלי לא רק היה ידוע כהצלם השכונתי, אלא גם כ"זה שגר בבית הרוחות" וגם אנו הילדים, זוהנו ישר עם בית הרוחות. זה היה כיף, כי מאותו רגע לא היינו כבר "הארגנטיניים הכופרים האלה", אלא עכשיו היינו במרכז תשומת הלב, הביטו בנו במעט חשש ורספקט! כמובן שאני ואחי ניצלנו זאת ולא הפסקנו לצחצח את ההילה הזו.
     
    כילדים, אני ואחי, מאוד התרשמנו מהסיפור הזה, הוא לא כל כך הפחיד אותנו כמו שסיקרן אותנו, הרי לא היה לנו מושג ממשי של המוות. בגיל הזה ידעתי מה שרוב הילדים ידעו  באופן מופשט בגיל הזה: כשמישהו מת הוא הולך לשמים ולא נראה אותו יותר. זהו. זה לא היה מקור לפחד ולא עורר אצלנו שאלות ותהיות על החיים והמוות.
    אבל הסקרנות התעוררה ואז שאלתי את סבתא איך יכול להיות שאם הוא בשמים הוא בא לבקר אותנו, ואיך ידע את הכתובת וכו` וכו`.. זה היה קסום למדי עבורי.
     
    ואז סבתא, בסבלנות של קדושים, הסבירה פעם אחר פעם על הנשמה, כשמישהו מת הנשמה הולכת לשמים. עוד לא ידעתי ממש מה זה קבורה, אז דיימנתי מנוף ענק שלוקח את הנשמה ביחד עם האיש לשמים, כשתי ישויות לחוד. זה הפך לי למסובך וסיקרן אותי עוד ועוד ולא הפסקתי לשאול כל מבוגר שנקרא בדרכי על הנשמה. האמת לילות רבים אוזני היו זקופות לכיוון דלת הכניסה ומקווה שהבקבוקים יזוזו ויפלו שוב, אבל הייתי נרדמת די מהר.
     
    הסיפור הזה הלך וגדל והשתכלל והשתדרג מחודש לוחודש ומשנה לשנה בחוגי המשפחה שלנו. אמי ניסתה להשתמש בו לתועלת שלה: "נזכרתי".. היתה פולטת באמצע הארוחה בעיניים מצועפות, "הדוד מונג`ו הביא מסר.. עלינו לעזוב את הבית הזה ולעבור לת"א"...
     
    לאחר כשנתיים, הדוד מונג`ו כבר סיפר בדיחות וישב רגל על רגל בכורסה הבודדה. בכל מפגש משפחתי סופר שוב ושוב הסיפור המשפחתי הזה עד שהפך לסוג של אגדה אורבנית.
    לפני כשנה שאלתי את אמי אם הסיפור הזה היה אמיתי ושתספר אותו שוב.
    היא נעלבה ואמרה בטח שאמיתי  "אפילו הסבתא גיטל ראתה!" וסיפרה אותו כמו ששמעתי אותו לראשונה, ללא התוספות המשודרגות.
     
    אז כן, הסיפור הזה בגיל 7 היווה טריגר ופתח חלון לעולמות קסומים ועיצב חלק מאשיותי הסקרנית, זו שתמיד מחפשת אחר המוזר והמופלא.
     
    המשך סיפורים מירושלים והבלוק שלנו יבואו בהמשך..

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/4/15 13:10:
      * נחמד, נהניתי לקרוא, רק שאני לא אוהבת סיפורים בהמשכים מעדיפה את הכל פרק אחד ערוך היטב אפילו אם ארוך. עשית זאת מאד ציורי.
        14/4/15 12:00:

      צטט: שלויימה 2015-04-11 22:39:41

       

      תודה שלויימה יקר, איזה כיף לקבל פרגונים כמו שלך :)

      יבואו עוד סיפורים, מקווה שתמשיך להנות מהם.

        14/4/15 11:58:

      צטט: Zvi Hartman 2015-04-12 22:06:17

      תודה צבי יקירי... יהיו עוד סיפורים בהמשך.
        14/4/15 11:57:

      צטט: אהובהקליין 2015-04-12 22:10:58

      תודה רבה אהובה!

      המשך יום נהדר :)

        14/4/15 11:56:

      צטט: תומר ס 2015-04-13 13:54:52

       

      מסכימה איתך לגמרי תומר :)

        14/4/15 11:55:

      צטט: נערת ליווי 2015-04-13 14:03:33

       

      תודה נערת ליווי! שמחה שאהבת, באמת חתול מרשים, ובכלל אוהבת מאוד חתולים שחורים :)

        14/4/15 11:54:

      משהו קרוב קורה בסיפור המשך, תאודורה :)

        14/4/15 09:22:
      אז אוליי זה היה הדוד מנג'ו שניסה לגנוב את השלט? :-) יופי של סיפור ילדות... ממתינה להמשך.
        13/4/15 14:03:

      אחל'ה שחקנית חיזוק סבתא גיטל.

      לייק גם על החתול (הלא פרטי שלך)

       

      מחכה לסיפור הבא...

        13/4/15 13:54:

      מה שלא הורג מחשל...תמים

        12/4/15 22:10:

      יקירתי.

      קראתי בעיון רב את דברייך המעניינים.

      אברכך- בהמשך שבוע מבורך שכולו אור.


      בברכה

      אהובה.

        12/4/15 22:06:
      אהבתי את הסיפור עם השלט שתמיד היה על גבול של ,גניבה"וגם "סיפורי הסבתא" של אמא שלך
        11/4/15 22:39:
      מעולה אלו בדיוק החומרים שעושים סופרים. ויש לך יכולת לספר בצורה קולחת ובהירה -את יוצקת מתח לסיפור נעורים שובב וזה בהחלט מעניין מחכה לפרק הבא.

      ארכיון

      פרופיל

      מיסיס הייד
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין