מלטינית: כך חולפת לה תהילת עולם.

דן בן אמוץ היה גיבור תרבות ישראלי כמעט ארבעה עשורים. מהרגע שנפטר ממחלה בשנת 1989, הוא לא רק נשכח אלא נעלם מתודעת הישראלים והישראליות. הדבר נשמע כתעלומה: זכרו נעלם מהישראליות כאילו מישהו הרג אותו שוב לאחר מותו. יש המייחסים זאת לביוגרפיה שכתב עליו חברו, ויש להוסיף לכך - מלחך פנכתו הקבוע, אמנון דנקנר בשנת 1992 (עוד ז"ל נוכח מאד בכרוניקה הישראלית בימי חייו, שנעלם כאילו לא היה אחת הדמויות הדומיננטיות בישראל), ובה תיאורים פלסטיים על אופיו השלילי עד זרא של בן אמוץ, על נצלנותו את הסובבים אותו, על כך ששכב עם אמו כשהיה בן 13, על תאוותו לילדות בנות 12, שדווקא נשים סיפקו לו ועוד סיפורים מסמרי שיער שסיפר דווקא מי שנחשב לחברו הקרוב שרבץ ימים שלמים בביתו, החניף לו בהעמדת פנים ובגד בו לאחר מותו. אני חושב שהביוגרפיה של בן אמוץ שכתב אמנון דנקנר אינה מחמיאה כלל לכותב אלא משאירה רושם של כפיות טובה עד כדי בוגדנות.

אבל מה שמעניין, בעיני לפחות, הוא תהליך ההשכחה שאין לו מחולל, שנולד כאילו מעצמו. הסיבה נדמה טמונה אי-שם במהות הישראליות, תעלומה הממתינה לתגלית; דומה, שמישהו הטיל חרם על נוכחותו בת ארבעה עשורים של בן אמוץ בכרוניקה הישראלית. ספריו אינם נקראים עוד ונעלמו מן המדפים בחנויות, אין מאזכרים את שמו לחיוב או לשלילה בכתיבה ובעל פה.

מעניין אם דן בן אמוץ היה מודע לכך שיעלם מהתודעה הישראלית משום שהוא כתב את המשפט הבא בספרו "זיונים זה לא הכל":  "החלטתי מהערכות השוואתיות, לוותר על המירוץ המטורף לאולימפוס ולעסוק לי בשקט בשלי למען עצמי ולא אכפת לי אם יום אחרי מותי איש לא יזכור את תרומתי בתחום הגסטרונומיה, הנגרות או הספרות. עלא זובי!

האם דן בן אמוץ היה מודע לאפסותו שהרשימה מסיבה לא ברורה מאות אלפי אהבלים ישראלים במשך ארבעים שנים כאילו היה גאון הדור?