צמרמורות עוטפות את כל גופי מאז אתמול בערב...כן גם אני דור המשך לקורבנות השואה וניצולי השואה, אשר בשנים האחרונות הלכו כולם לעולמם.

השנה קשה במיוחד, אולי זה בעקבות עבודת השורשים על משפחתנו, אשר סייעתי לבתי בהכנתה ממש לאחרונה, או הערב הנדיר הזה ש״ביליתי״ עם ילדיי (ולא בעבודה) בצפייה בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה שנערך בכותל. התבוננו במדליקי לפידי הזיכרון ונסינו לחשוב ולדמיין את סיפורו האישי של כל אחד ואחת מהם. 
הדלקנו, לראשונה, נר זיכרון בשם בני משפחתנו, ובמיוחד לסבי וסבתי, חיים ואטלה סלובטק (ז״ל), שבזכותם אני מי שאני היום, וגם ילדיי. 
עצוב, אבל בתי, הכירה את סיפוריהם, רק דרך אלבום השורשים שאני הכינותי לפני עשורים ששמרתי מכל משמר, ואלבום נוסף שהכין בני מאוחר יותר.
צפינו גם בסרט ״הפסנתרן״, סרט מצמרר וקשה, לכל הדעות. נזכרתי לפתע בילדותי, שגם אני ניגנתי בפסנתר, אף בקונצרטים, וצחקקנו מעט על כך, שלא אחת, קרה שנשמעו זיופים קלים בנגינתי. אולם, במקרה שלי  הזיופים לא הובילו לענישה, והנגינה היתה בעבורי אך שעשוע שעלה להוריי בכסף רב. זאת, בניגוד לאותו פסנתרן בסרט, שבזכות יכולת הנגינה המופלאה שלו הגיע אוכל לפיו ואף ניצלו חייו. 

סיפורי השואה התערבבו להם בזיכרונות ילדותי ובחוויות מההווה עם ילדיי, ואני חשה עצובה אך מסופקת לגבי העתיד.

חברים, הבה נרתם למשימה ונעביר את הלפיד מדור לדור, למען לעולם לא תשכח השואה וקורבנותיה.