"בכל דור ודור חייב כל יהודי ויהודי לראות את עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ''.
זהו משפט שנכתב לפני אני לא יודע כמה זמן, ובכל שנה, עם בוא יום השואה הארור, נשלף ונאמר המשפט בראש חוצות. כרגע ראיתי לפחות 5 משתמשי פייסבוק מצטטים אותו.
המשפט הזה אף פעם לא נראה לי הגיוני; כיצד נצליח אנו, הדורות שבאו לאחר התופת, לראות עצמנו כיוצאי אושוויץ. איך יכול מוח אנושי נורמטיבי, כזה שבעליו לא הלכו עם טלאי צהוב, לא ידעו סכנת חיים תמידית מהי, שלא הושמו במחנות כפייה, השמדה וגטאות, שלא ראו את אחיהם ואחיותיהם נרצחים לנגד עיניהם כך סתם ברחוב. שחיפשו, ועודם מחפשים, דילים וחבילות נופש ברחובות אירופה. אותם רחובות שרק לפני קצת יותר מ-60 שנה הילכו ברחובותיה הציוריים והיפים, אמהותינו ואבותינו, רצוצים, שנואים ומורעבים, כשחבל הגרדום מונח על צווארם, לראות את עצמנו כיהודים אשר יצאו מאושוויץ?!
לא ולא, כי לא נוכל. לא נוכל להבין, לא נוכל לדמיין, וגם דמעותינו, אשר עצב עמוק מבטאות הן באמת ובתמים, תלקנה בחוסר הבנה מובהק שמלא בהרים של חמלה. אפילו הישוב היהודי בארץ, דור החלוצים של העליות השונות, כל אותו ישוב שגר פה ב-48, לא יכול היה להבין, באמת ולעומק, את שהתרחש, וכמובן שאושוויץ הוא רק סמן ימני. סמן ימני לתופת בוערת.
ועדיין, הרי על זיכרון השואה גדלנו, ועודנו גדלים, מי יותר ומי פחות. סרטים ראינו, וגם תמונות. שמענו עדויות, קראנו ספרים, מילאנו את נפשותינו בזוועות, ברציחות ובטבחים. לא יכול להיות שלא נצא עם מסר כלשהו מכל גאות היגון שמציפה את לבבותינו בכל שנה ושנה מחדש.
וכשכותרות ונתונים על אנטישמיות גואה, בין אם הם נכונים, ובין אם הם מופרזים במידת מה, צפים ועולים חדשות לבקרים, עלינו לדעת ולהפנים שחובתנו היא להיות אחראים לגורלנו. פעוט אינו אחראי על גורלו, שכן אין בו די בינה והבנה של העולם על מנת לעשות זאת, וכמובן כי יש לו הורים אוהבים ודואגים שעושים זאת עבורו. לנו אין הורים. יתומים היינו בין השנים 39-45 הארורות, ויתומים אנו גם עכשיו- זוהי לא מסכנות, זהו מצב בעולם. יש לנו ידידים ותומכים, ואולי אף חברים, אך אין לנו אח או אחות, ואין לנו הורים משגיחים. גורלנו הוא קודם כל בידנו. אנחנו הקברניטים. אין המשמעות שיש להפנות עורף או להקשותו, לשאר באי העולם. אין המשמעות שעלינו להתאכזר כי התאכזרו אלינו. אין המשמעות שעלינו לאבד צלם אנוש, להיות לא מוסריים, לפגוע בערכים מהותיים ולאבד עצמנו לדעת, על מנת לשמור על דעתנו, על מדינתנו, על המקום הקטן הזה שבנו אמהותינו ואבותינו, ושאנו בונים עתה.
מצווה נהפוך הוא! יתומים היינו, אך גדלנו. מצווה עלינו לשמור מכל משמר על מה שיש לנו. מצווה עלינו להמשיך ולטפח את מדינתנו. אכן, ערוגה קיבלנו ואותה טיפחנו, אך גם הרסנו. זרענו וקצרנו, אך גם רמסנו והשחתנו. שפכנו דם גיבורים ואמיצים, אך גם ירקנו על נופים כה יפים. אמרו מעתה: בכל דור ודור חייב כל יהודי ויהודי לזכור שהייתה שואה בקרבנו, ולפעול תמידית לתקומה ופריחה של עמנו. |