אבינו הרם (אברהם), נחשב לא רק לאבא שלנו היהודים, אלא גם לאבי האמונה באל אחד. יותר מכך הוא נחשב האב טיפוס של המאמין. מאמין ששם את הרצון האישי, השכל, הרגש בצד וכל כולו הוא זרוע מבצעת של רצון האל.

אחד הטקסטים המכוננים שהופכים את אברהם למאמין האולטימטיבי (ואת ארץ כנען כיעד לאמונה) הן המילים הפותחות של פרשת לך לך: "לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”. תחושת הוויתור (על הארץ, על המולדת, על בית אבא), אל מול היעד הלא ידוע, אמורה לגורם לאדם סביר להרים גבה: למה לעזוב את היקר לי? לאן? בשביל מה? אפס אלו שאלות המתאימות לרכרוכים, ולא למאמין כמו אברהם שכאשר אומרים לו, הוא הולך...

הטקסט הקאנוני הזה עובר בגאווה מדור לדור בפרשה הקרויה על שמו – פרשת לך לך. פרשה שהיא למעשה הצעד הראשון במסע אלף המילין של העם היהודי. ובעצם גם הפרשות עצמן הן מעין צעדים בקריאת התורה. מאין שיטת ISO עתיקה שמחלקת את המשימה המורכבת של קריאת התורה לחלקים קטנים (פרשות) אותם קוראים כל שבוע. לשיטה המופלאה הזו יש חיסרון בולט – לעתים כאשר מתחילים פרשה חדשה שוכחים את המילים שנאמרו לפני אותה פרשה.

פרשת לך לך היא אולי הדוגמה המובהקת לכך. הנה תזכורת לשני הפסוקים שמקדימים את הפרשה: “וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.“ (בראשית יא – לא, לב).

ובכן כאשר האל האיץ באברהם לעזוב את ארצו ומולדתו (אור כשדים) הוא כבר לא היה בה, אלא בחרן. כאשר נאמר לאברהם לעזוב את בית אביו, אביו כבר מת (ואת הבית הם עזבו ביחד מזמן). ומעל לכל את המסע המופלא לארץ כנען (אם תרצו את המסע המופלא של האמונה באל אחד) החל אברהם יחד עם אביו – לכן היעד של אברהם כבר היה ידוע מראש ונקבע על ידי האב.

במילים אחרות דברי האל והאמונה היוקדת של אברהם לא גרמו לו לשנות את תכניותיו, לא גרמו לו לעזוב את המוכר לו, לא גרמו לו לצאת ליעד לא ידוע – אלא פשוט להמשיך בתכנית שהוא החל בה עוד לפני המפגש עם האל. ואולי זאת תמצית הסיפור האמוני של פרשת לך לך. האמונה היא דרך לשים סימן קריאה להחלטות שהחלטת ללא קשר אליה?