כותרות TheMarker >
    ';

    אמא שלהם

    הבלוג של סיגל, אמא של אבשלום ורחל, ובו אדבר על קבלה, חינוך, משמעות החיים,ן בכלל, על מה שבא לי... נעים להכיר, מוזמנים להשתתף ולשתף.

    "אמא!! אבל איך מאמינים?"

    3 תגובות   יום ראשון, 19/4/15, 19:32

     

    "אמונה", היא אחת המילים ששומעים אצלנו בבית, אולי מעט יותר ממילים אחרות. וכמי שהייתה חילונית רוב חייה, לא אשכח לעולם את הרגע הזה שבו התחלתי באמת להאמין, אבל באמת - וכאדם מבוגר. אמנם, כבר כילדה כנראה האמנתי באיזושהי צורה בכוח עליון, ביהדות ובמה שהיא מכילה, בעצם כמו רוב האנשים. שהרי, רובנו גדלים לתוך חיים שהמילה הזו "אמונה", כבר שגורה בפי כל אחד ואחת כמעט ובאופן טבעי, ולכן גם אני האמנתי. אולי לא ידעתי שזו לא אמונה "אמיתית", אבל כילדה, כמו כל הילדים, משהו בי האמין. או יותר נכון, משהו בי נאבק! נוצר בי ויכוח פנימי בין האמונה בדבר מה, במהות כלשהי, בישות כלשהי, בבורא עולם וחוקי תורתו ובין הצורך העז בהוכחה של הדבר שבו אני מאמינה. כש"גדלתי", הבנתי שלוקח זמן להבין ש"אמונה", היא בעצם בדיוק היכולת לחשוב שדבר מה קיים במציאות, מבלי שיש לך הוכחה. למזלי כבוגרת, בסופו של דבר, הבנתי זאת. ואז, באו הילדים. 

     

    יש בין הילדים שלי הפרש של שנה לטובת הבן. ומכיוון שכבר הייתי קשורה לדרך הרוחנית כשהתחתנתי, אז אט אט אני ובעלי התחלנו לשמור יותר ויותר מנהגים ומסורת. אי אפשר להגיד שחזרנו בתשובה או שאנו דתיים, אבל יותר ויותר "שומרים". ובהתאם, גם הילדים גדלו להם באווירה של אמונה. וקשר טוב ליהדות.  אבל עדיין, אלו ילדים. וילד, נולד לעולם בו הוא שומע על דבר מה, על הרבה דברים, מבלי לדעת עד כמה הם מוכחים, נכונים, משמשים אותו בחיים ויכולים לעשות לו טוב וכו. אך עם זאת, כמובן שיש הבדל כששומעים על המושג "אלוקים" בבית דתי, או בבית חילוני. ילד שגדל כחילוני ושומע על המושג, תופס אותו לדעתי באופן אחר לגמרי. וזה לא שאין לילד דתי שאלות וכדומה, וכנראה שאפילו יותר מאדם חילוני. עם זאת, הוא כבר נולד לחיים שאמונה זה הסטנדרט ולכן, מעבר לספקות הפנימיים שיש לכל אדם במהות הרוחנית, מי שנולד לבית דתי כפי שאני רואה זאת אצלי בבית ואצלי ילדים של אחרים, הוא כבר ילד שלא רק נשאר על הבסיס השטחי והחילוני של "להאמין אם יש או אין", אלא שהוא ממש הולך בדרכי אמונה. כן, זו דרך. זה משהו שבונים. זה משהו שהאדם מטפח כשביל שהופך למציאות, מעבר למה שמוכר לנו כחילונים, בצורת תהיה בלבד של "יש או אין". והדרך הזו, נרצה או לא (נרצה נרצה) כוללת בתוכה את אחד הדברים שהכי דוחים חילוני וזה עניין המצוות. אבל הילדים שלי, תודה לה', זכו לכך ואין להם את המחסום עד כדי כך, שיש על פי רוב לילדים חילונים, כמו שאני הייתי ורוב חבריי רוב חיי

     

    ובכל זאת, יום אחד כשבתי הייתה בגיל 6, ולאחר שהייתה בבית מעין אווירת טובה כזו שבמסגרתה דברנו על התורה, שרנו שירים ושמחנו וכו, ברגע של הפוגה היא לפתע שאלה אותי במעין זעקה פנימית "אבל אמא, איך מאמינים???". וזה, היה רגע, שביטא עבורי כל כך הרבה, בשאלה כל כך כנה של ילד קטן. של אדם, שלא חושב או בטוח שהוא כבר "מאמין גדול" ולא של מי שמתלבט ונמצא בספקות, לא שאלה של אדם שמכחיש, או הולך בדרכי אמונה חשוכות. פשוט, שאלה מהלב. מהמוח. מהמהות שלנו כאדם, שכל כך רוצה לדעת בוודאות שיש שם משהו וקצת להבין איך הדבר הזה נראה, כדי שתהיה מעט אחיזה. שתהיה היכולת לדמיין. כי ככה, לפחות יש את ה"איך?". והנקודה הזו, היא בדיוק העניין. כי "להאמין", אפשר גם בחייזרים, ברוחות ושדים. אפשר גם להאמין בכוח עליון כמו הנוצרים, המוסלמים ושאר דתות ואמונות. יש המון אמונות, וצורות או שיטות, ללכת בדרכן. וכשילד יהודי, הבת שלי, פתאום שואל שאלה כזו, זה מרגש. כי להבין כבר בגיל כזה צעיר את הדבר המהותי הזה, שסתם להאמין אם "יש או אין בורא לעולם?" זה עניין אחד אבל להבין מעבר לזה, זה עניין אחר. להבין, שצריך את ה"איך".

     

    לי, לא היה את זה כשהייתי ילדה, גם לא כנערה ובחורה אפילו.. ואת הקצת שהיה, הצלחתי לנצח עם חילוניותי. למזלי כאמור, קבלתי יום אחד הוכחה. וזה קרה, כשהתחלתי להאמין. לא אכנס לזה ולכל מה שעבר עלי, אבל, באמת, כשהתחלתי להאמין, קבלתי את ההוכחה. מאז, אני עובדת בעיקר על ה"איך", כי הוא כמו שכתבתי כאן, שהאיך הוא העיקר. בלעדיו, אין את ה"במה". אולי יש, אבל ממש קצת. אני חושבת שזה קצת כמו מדען שרוצה לחקור משהו אבל לפני שהוא לא נכנס אל המעבדה, הוא לא יכול להשיג את ההוכחה. עם זאת, הוא רב עם עצמו כל העת אם יש או אין הוכחה ולא נכנס לאזור ה"איך", כלומר למעבדה. וככה זה גם אמונה. אי אפשר לקבל את ההוכחה בלי לחקור ולעשות ניסויים, ממש כמו שמדען עושה. הוא במבחנות ובחומרים שונים והיהודי, במצוות ובלימוד.  ושני המצבים, הם תיאור של אזור מחקר. של סביבת עבודה. האחת עוסקת בידע הגשמי והאחרת עוסקת בחוקיות ומציאות רוחנית. וכל מה שמונע מאיתנו רוב הזמן לעשות צעד קטן כמו הליכה חד פעמית אפילו לבית הכנסת, הדלקת נרות, לעשות מנהג, זה רק דעה קדומה. כי כמו שכתוב ש"לכל איש מישראל יש נקודה שבלב שהיא בחינת אמונה פשוטה" אבל העניין הוא, הפחד שלנו לעשות את הצעד הזה מתוך הנקודה שבלב הזו ולהתקדם. לעבור מויכוח פנימי מתיש לגישה אחרת ונאורה. של "להכנס למעבדה". לכו תדעו, אולי ככה גם נהיה כולנו, מדענים יהודים. :) אני מקווה שלא שכחתם לשאול שאלות כמו ילדים קטנים בתוככם ואם כן, אז בדיוק בגלל זה כתבתי לכם פוסט, שכותרתו בשאלה כזו

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/4/15 23:09:
      שאלה טובה...פתח לשאלות רבות נוספות. אותי מסקרן לדעת איך קם אדם בבוקר ומאבד את האמונה, גם אם שכנה בתוכו שנים רבות.
        21/4/15 13:12:
      איזה צבע יש לאמונה? אני חושבת שאנחנו נולדים עם גרעין של אמונה, יש מי שמשקה אותו ויש מי שעוקר אותו. לפעמים אני מקנאה באנשים בעלי אמונה כי יותר קל להם להתמודד עם שאלות הלמה והאיך.
        20/4/15 12:35:
      אני מבקשת להתייחס לרעיון אחד שקראתי ברשומה שלך - ילד הנולד בבית דתי, שומר מצוות וכו', מקבל את אורח החיים הזה באופן שונה לחלוטין מילד הגדל בבית שההורים עוברים מחילוניות לדתיות (במידה זו או אחרת). גדלתי ברחוב שחיו בו דתיים וחילוניים. הילדים, נכון יותר הילדות, היו חברות טובות שלי. ראיתי זאת בפועל, בחיי היום-יום. מבוגר, החוזר בתשובה, הוא בעל רציונל לפעול בדרך זו, ילד שהוריו חוזרים בתשובה, כמובן בהתאם לגילו, מתקשה להבין, מקבל את "דין ההורים" אבל זו בעייה לא קלה עבורו, ויכולה אף להפריע לו בבגרותו.

      ארכיון

      פרופיל

      SigalDabach
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין